את ענבר וייס־עברי אני פוגשת בבית קפה ברחוב עמק רפאים הסמוך לביתה. כשאני צועדת בדרך מהחניה, המראות שעולים מהרחוב מסכמים יפה את ירושלים ואתגריה. בתי האבן הישנים והיפהפיים של המושבה הגרמנית עומדים כמו תמיד, מוקפים צמחייה, ומולם פעורים בכביש פתחי חפירות מגודרים. העבודות על הרכבת הקלה בעיצומן. ״כשאני מסתכלת על הרחוב הזה״, אומרת וייס־עברי, ״אני רואה את הרכבת עוברת. לא את החרבו דרבו שאת רואה עכשיו. כשאני הולכת עם אבישי ליד הבית שלנו, זה מבחינתי כמו סרטוני ה־AI האלה, שרואים פתאום בתים צומחים מהמדרכה. ככה אני רואה את ירושלים בראש. איך שהיא תיראה עוד חמש ועשר ו־15 שנה. ואני אומרת לו, אפשר שנלך להסתובב בעיר אחרת? אני מרגישה שאנחנו מטיילים על שולחן העבודה שלי״.
ירושלים היא שולחן עבודה מסובך במיוחד. בירת ישראל היא אתגר דמוגרפי לא פשוט: העיר הגדולה ביותר במדינה, העיר הערבית הגדולה ביותר והעיר החרדית הגדולה ביותר. כיום יש בה יותר ממיליון תושבים, שמתחלקים לכ־40 אחוז ערבים וכ־60 אחוז יהודים, שמתחלקים לשלושה: שליש חרדים, שליש דתיים־לאומיים ושליש חילונים או מסורתיים. ״אומרים שירושלים היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, ומה שרואים כאן הוא באמת בבואה", אומרת וייס־עברי. "ירושלים מספרת את הסיפור של החברה כאן - על סטרואידים״.
ענבר וייס | צילום: נעמה שטרן
קצב גידול האוכלוסייה בעיר הוא מהגדולים בארץ, ועד שנת 2050 צפוי מספר התושבים לגדול פי שניים - 2 מיליון תושבים. איפה כל האנשים האלה יגורו? זו הבעיה של אדריכלית העיר – וזו לא בעיה קטנה, שכן העיר חסומה בגבולות המוניציפליים שלה. תוכניות־עבר לבנייה ביערות ירושלים, למשל ברכס לבן, נגנזו לאחר מאבקי התושבים לשמירה על הטבע; באזורים אחרים חוסם הקו הירוק את ההתפתחות. ״יש לנו בעצם שני קווים ירוקים: קו ירוק ערכי־סביבתי מצד אחד, קו ירוק פוליטי וטעון מהצד האחר", אומרת וייס־עברי. "עד שיפרוץ השלום העולמי, ירושלים תתרחב כלפי פנים״. ובעצם, כלפי מעלה: העיר שנודעה בבתיה הנמוכים המחופים אבן הולכת לצמוח לגובה. ״העיר עוברת מהפכה, והיא לא הולכת להיראות כמו שהכרנו. אנחנו נוגעים בה בחיל ורעדה, אבל ירושלים היא גם עיר של שכבות, ואנחנו נותנים את השכבה שלנו״.
וייס־עברי, בת 44 ואם לארבעה, נשואה בפרק ב׳ לאיש התקשורת אבישי עברי. היא גדלה באשדוד ולמדה באולפנת בהר״ן (״אני עדיין בהר"ניסטית! עכשיו בקבוצה של השכבה התרגשנו כולנו מהזוכה של חידון התנ״ך, משלנו״). לאחר שנתיים של שירות לאומי פנתה ללימודי אדריכלות. ״רציתי ללמוד אמנות ואבא שלי אמר לי ׳כן, ארכיטקטורה בטכניון, זה כמו אמנות׳", היא נזכרת. "במשפחה שלי מאוד חינכו להשכלה, ובאמת יש לי היום אחות חברת כנסת ושני אחים רופאים״. אחותה, השרה לשעבר אורית פרקש־הכהן, היא שדחפה אותה לעבודה במגזר הציבורי. ״היא הראתה לי שזה מקום שאנחנו פורחים בו, המשפחה שלנו״.
את המבחנים של הטכניון היא עדיין זוכרת. ״יום שישי של שבת חורף, שש שעות מבחן. אבא שלי הקפיץ אותי הלוך־חזור מאשדוד כדי שאספיק להגיע הביתה לשבת. הוא חיכה לי שש שעות בחוץ. לפני כמה חודשים, כשקיבלתי את התפקיד, אבא שלי, שיהיה בן תשעים בעוד חודש, התקשר ואמר: עכשיו אני יודע כמה היה שווה שחיכיתי לך בחוץ את כל השעות האלה״.
לירושלים הגיעה בעקבות בעלה הראשון, שלמד רפואה בעיר. לאחר עבודה בכמה משרדי אדריכלים, פתחה את דרכה במגזר הציבורי כעובדת במנהל התכנון. אחרי תקופה שם החלה לנהל את עמותת "רוח חדשה", שפועלת לקידום צעירים בירושלים. ״ירושלים היא בירת הסצנה החברתית של המדינה. כל העמותות והיוזמות, החיבורים הבין־מגזריים, הבין־דתיים - הכול מתחיל מפה", היא קובעת. "זו עיר שכל הקונפליקטים מתנקזים אליה, ורעיונות טובים מגיעים כשיש קונפליקט. כשטוב לך ונוח, אתה לא צריך לחשוב על שום דבר חדש. הרבה רעיונות טובים שהגיעו לתל־אביב ושגשגו בה התחילו בירושלים. גם בהייטק״.
בגיל 32 נפרדה מבעלה, ובאותה התקופה גם מהדת. "היו שנים שבעטתי בזה", היא אומרת. "׳הדוסים האלה, כמה אפשר, הכול בני עקיבא׳, מין התנשאות של דתל״שית. היום אני לא יכולה לקרוא לעצמי דתייה, אבל כן יש לי אמונה, וכן יש חיים רוחניים. זה מאוד ירושלמי בעיניי. במרכז פחות מבינים את זה. הבית שלנו מתאים לעיר הזו. אני מרגישה פה מאוד בבית. כשמסתכלים עליי״, היא מחווה על הקעקועים שעל הזרועות שלה, ״הרבה פעמים אומרים אה, את מתל־אביב? ודווקא הרבה פעמים בתל־אביב אני מרגישה לא בנוח. לא מוצאת את עצמי. יש כאלה שמשלימים את החזרה בשאלה והופכים לחילונים, ויש מי שנתקעים בתווך הדתל״שי. אני שם״.
ב־2021־2022 התעמקה וייס־עברי בדתל״שיותה בהסכת שיזמה, "עגלה ריקה". ״זה היה פודקאסט מתוק. עשיתי אותו עם רות אלבז, גם היא דתל״שית, למרות שאני תמיד אומרת לה שאין באמת דבר כזה מרוקאי דתל״ש", היא אומרת. "היה לנו מרתק ומצחיק. זה נושא מעניין, ואני חושבת שלא דיברו עליו הרבה מאז. היו לנו תגובות מטורפות, המון אנשים פנו״.
יש תובנה על דתל״שיוּת שהגעת אליה בעקבות הפודקאסט?
״שצריך להתפייס. שאני צריכה להפסיק לכעוס על המקום שבאתי ממנו - לבקר פחות, לאהוב יותר. להבין שיש לו חסרונות, ובכל זאת המגזר הזה נתן לי המון, במשך השנים אני מבינה יותר ויותר כמה, וכמה אני שמחה שגדלתי בתוכו. אני מצטערת לפעמים בשביל חילונים שהם לא דתל״שים. קרו כל כך הרבה דברים מאז הפודקאסט, המלחמה הזו ומספר הדתל"שים הבלתי נתפס שהובילו אותה. היה שלב במלחמה שכל מי שניהל אותה היו דתל״שים. זה מגזר מעניין, הכיפה השקופה. אנחנו בכל מקום. אבישי הגיע לתהליך הזה והחזיר אותי למקום מאוד שלם עם האמונה״.
נושא כאוב. הרכבת הקלה | צילום: נתי שוחט - פלאש 90
איך הכרתם?
״הוא התחיל איתי בפייסבוק. אני מבקשת שזה ייכתב בעיתון, כי הוא מכחיש את זה, והוא שקרן. יום אחד אני קמה בבוקר וכל הנוטיפיקציות שלי היו ׳אבישי עברי עשה לך לייק׳, מאותו יום אחורה, עד כ״ד בשבט תשמ״ח. זה לא נקרא להתחיל איתי? בוודאי שזה נקרא! אז כתבתי לו. בגלל שכתבתי לו, הוא טוען שזו אני התחלתי. היום אנחנו שבע שנים יחד. לא התחתנתי עם אנונימי, וגם לזה יש מחירים״.
בשלב הבא בקריירה שלה כיהנה וייס־עברי במשך ארבע שנים כמהנדסת העיר בית־שמש. ״זו עיר משוגעת, אחותה הקטנה והמוטרפת של ירושלים", היא מגדירה את בית־שמש. "נהניתי לעבוד שם, הכרתי את נבכי החברה החרדית. באותה התקופה גם נולדה לנו הקטנה. אני תמיד צוחקת שנכנסתי לבית־שמש גרושה עם שלושה ילדים, ויצאתי נשואה עם שמונה. זה מה שקורה כששמים אישה בבית־שמש. קיבלתי עוד ארבעה של אבישי מהפרקים הקודמים, ונולדה לנו יעלי המתוקה המשותפת, שתפרה את המשפחה הזו יחד״.
בקורות החיים שלה, בין בית־שמש לירושלים מפריד פלרטוט אחרון עם המגזר הפרטי, כשנענתה להצעה לכהן כסמנכ״לית התכנון של חברת הנדל״ן אפריקה ישראל. ״ביהדות אומרים שכל ילד מביא איתו את הפרנסה שלו. כשהתלבטתי אם לעזוב את המגזר הציבורי, אבישי אמר: הנה, נולדה לנו עוד ילדה, קחי את הפרנסה. את רואה מה זה דתל״שים? עדיין מחליטים החלטות קריירה לפי הקב״ה. אז הלכתי על זה״. אבל זה לא ארך זמן רב: ״זו חברה מצוינת, אנשים טובים, אבל החיידק הציבורי עוד הלם בי", היא אומרת, וכשמהנדס העיר ירושלים יואל אבן התקשר ואמר לה שהתפנה תפקיד, היא התקשתה לעמוד בפיתוי. לאחר שנה בתפקיד סגנית מהנדס העיר, באוקטובר, היא מונתה לאדריכלית העיר, והחליפה את עופר מנור - אדריכל העיר הראשון, שהחזיק בתפקיד במשך יותר מחצי יובל.
״ירושלים קרובה מאוד לליבי, ואני עוסקת בה הרבה שנים״, היא מספרת. ״התפקיד מרגש אותי. אני אדם ציני באופיי, ואת זה אני אומרת בלי טיפת ציניות. יואל מדבר על זה ברמה של הורדוס ודוד המלך, פאתוס עד הסוף. אני תמיד אומרת לו ׳טוב, יואל, די׳, אבל לפעמים אני מרגישה את זה גם. ולצד זה, תחושה של אחריות״.
בעבודתה כאדריכלית העיר אחראית וייס־עברי, בעזרת הצוותים שאיתה ותחתיה, על היבטים רבים בתכנון העיר. ״תב״עות, כל התוכניות המשביחות, מחלקת השימור - נושא רגיש בירושלים, איך עושים שימור לצד שינוי? והעיצוב, שהוא אדריכלות פֶּר־סֶה: איך ייראו הבניינים, הרחובות, הכיכרות, השטחים הפתוחים, הגינות? סוג האבן, החלונות, הצבעים, הכול עובר תחת אדריכל העיר. התפקיד שלי נוגע בכול: ממרצפת שבורה ועד מגדל של חמישים קומות״.
כמה שעות לאחר השיחה שלנו היא יצאה לנסיעת עבודה לסין, כדי לתכנן את הקרונות הבאים של הרכבת הקלה. ״הרכבת היא אירוע תשתית מורכב, מרתק, נושא כאוב בירושלים. לכולם יש מה להגיד על זה, ובצדק. איך מתכננים קרון רכבת בקונספט אירופי, שנבנה בסין, וצריך לשרת אוכלוסייה ישראלית - כזה שיעלו עליו זקנות עם סלים בשוק ואימהות עם עגלות? איך מתאימים את צורכי המשתמש? בטוקיו יש מקום בכל קרון לעגלה אחת. כמה מקומות לעגלות אני צריכה בקרון רכבת ירושלמי?״
שלא במסגרת תפקידה, וייס־עברי גם כותבת על עבודתה בירושלים ברשתות החברתיות, במטרה לתווך את התהליכים העירוניים לציבור. ״אני רואה איך תיראה העיר בעוד עשור, אבל הציבור לא רואה את זה. ולכן, כשאני רואה דברים שאנשים לא יודעים וירצו לדעת, אני כותבת אותם בטוויטר. אני נכנסת וכותבת: ׳יש השבתה כי אנחנו עושים ככה וככה׳. אני רוצה שאנשים ידעו מה הולך להיות. שיבינו על מה הסבל. מה הולך עכשיו בבריכת הסולטן, מה החפירות האלה, איך הולך להיות שם מדהים. אני רוצה שאנשים ידעו: בסוף 2028 תעבור רכבת קלה בעמק רפאים, ומתחם התחנה ייראה אחרת לגמרי. הוא לא מת, הוא בשיפוצים. תכנון הוא עולם מסובך להבנה, וחשוב לי מאוד לספר אותו בפשטות".
"לימד אותי לאהוב מחדש את הדת". אבישי עברי | צילום: צילום מסך
ברשתות החוויה לא תמיד קלה. ״טוויטר הוא זירה מרושעת בצורה בלתי רגילה", משתפת וייס־עברי. "יש לפעמים תחושה שלא אוהבים לפרגן לירושלים. הכול מאוד פוליטי בשנים האחרונות, וירושלים מייצגת קו מסוים: עיר שמרנית, מסורתית, גם החילונים שלנו קצת אחרים. לפעמים אני מרגישה שמחפשים אותנו, לא משנה כמה אנחנו עובדים קשה. מצד שני, יש משהו בעיר הזאת, שכל דבר שעושים בשבילה - מרגישים שהוא חשוב מבכל עיר אחרת. אני לא יודעת להסביר. גם כשהייתי ב'רוח חדשה' והיינו מארגנים מסיבות, תמיד הרגשתי שכשאנחנו רוקדים, אנחנו מנצחים משהו בריקוד הזה. איזה כוח, דמיוני או לא, שאנחנו נלחמים בו״.
זה לא מעייף?
״מאוד מעייף. יש כובד, איזו אבן, אבן ירושלמית שיושבת עלינו. אבל אני לא יכולה בלעדיה כבר. אני מאוד אוהבת את העיר הזאת, וכועסת עליה, בו בזמן, כל הזמן. זה מאוד רגשי. אני קנאית לה״.
נשמע כמו משהו שהרבה ישראלים מרגישים כלפי המדינה.
עוד כתבות בנושא
״גם כלפי ירושלים. בחיים לא ראית עיר שיש כל כך הרבה אמוציות כלפיה. אף אחד לא ידבר ככה על ראשון־לציון. אחלה עיר, ראשון. עיר חוף חשובה. אבל אין עיר שמעוררת אמוציות כמו ירושלים. המהפכה שלה, ההצלחה שלה, השינוי שלה, לכולם יש מה להגיד בנושא. חבר׳ה, בואו נדבר על פתח־תקווה, שחררו״.
משימת הרחבת העיר מורכבת מסיבות רבות: מלבד גבולות העיר המוקפאים שהזכרנו בהתחלה, יש בעיר לא פחות מעשרת אלפים מבנים לשימור. ״אין מספר מבנים כזה אפילו בלונדון״, מעידה וייס־עברי. בחלקים מסוימים בירושלים גם הנוף נועד לשימור, עוד מימי המנדט.
בנוסף, המעמד הלא ברור של האדמות במזרח העיר מקשה על התכנון עבור אוכלוסיית ערביי ירושלים לטווח הארוך. ״זה מרחב מורכב. רוב הקרקעות מעולם לא הוסדרו ולא נרשמו, זאת התעסקות שנוגעת בעצבים החשופים ודורשת הרבה עדינות ומחשבה. כדי לקדם את מזרח העיר ולפתור את המורכבות שבו נדרשת התערבות ממשלתית מובהקת, כי הסוגיות הבאמת כבדות שמונעות בו פיתוח גדולות מיכולותיה של רשות מקומית״.
איפה ייכנסו עוד מיליון איש?
״ייכנסו, ייכנסו. נכון להיום, 80 אלף יחידות דיור ייבנו בירושלים ב־15 השנים הקרובות. 27 אלף מהן נבנות ברגעים אלה ממש. הן נבנות וייבנו בשכנות הפריפריה: קריית היובל, גילה, ארמון הנציב, פסגת זאב, קטמונים, קריית מנחם, תלפיות. אלה שכונות שנראה בהן תוספות גדולות. איפה פחות נראה? בעיר ההיסטורית. ברחביה, בטלביה, במרכז העיר, בנחלאות.
"אנחנו שומרים מאוד על המבט למזרח. המבט למזרח הוא המבט ההיסטורי של ירושלים, המבט של אלפיים שנות, והמבט למערב הוא המבט לשפלת החוף, לקִדמה, לציפוף, לחידוש. 80 אלף היחידות האלה אמורות לאכלס את הצמיחה".
שכונות נוספות נבנות ב"חורים" המעטים שנותרו ברצף העירוני, כמו גבעת המטוס או מורדות ארנונה. עוד פרויקט שאפתני הוא קירוי כביש בגין, שייצר עוד מטרים מרובעים רבים לעיר, ומעליו מתוכננים שטחים ירוקים חדשים, בנייני מסחר וגם מגורים. אבל רוב תוספת יחידות הדיור תגיע מהשמיים, מבנייה לגובה. על שולחנה של וייס־עברי מונחות תוכניות רבות של פינוי־בינוי, הריסה של מבנים ישנים ובנייה של מגדלים על גביהם. גם על צירי הרכבת הקלה - מלבד באזורים לשימור - מאושרת בנייה לגובה, כדי למקסם את השימוש בתשתיות.
מה יהיה שיא הגובה בעיר?
״כרגע הכי גבוה שבונים זה חמישים קומות. זה עוד אין בירושלים. אבל אני לא יודעת אם נכון לדבר במגבלות מהסוג הזה. המספר לא כל כך חשוב. צריך לשאול מה נותן לנו הגובה. הזדמנות להתחדשות עירונית? הזדמנות לשימור של מבנים אחרים?״
אילו מחירים יש לגובה? פגיעה בקהילתיות? פחות עצים?
״אלה סוגיות שאנחנו מתעסקים בהן כל הזמן. מה תהיה חוויית הולך הרגל ברחוב? אנחנו מנסים להפוך את חוויית ההליכה לכזאת שהמגדלים ישפיעו עליה פחות. הסיפור של העצים כאוב. אנחנו מתעסקים כל הזמן בשאלה איפה נוסיף עוד ועוד. היו כמה כריתות כואבות שנדרשו לתשתית הרכבת - מאוד כואבות, באמת. אבל אנחנו מפצים. יש מה שנקרא פיצוי נופי: אנחנו שותלים עצים אחרים, וחושבים הרבה על הצללה. זה משהו שנראה לאט־לאט. לעצים לוקח כמה שנים לצמוח.
״לעידוד הקהילתיות במגדלים יש יחידה שלמה במנהלת ההתחדשות העירונית. אני מאוד מאמינה בכוח של ירושלים. זו עיר קהילתית מאוד, והאוכלוסיות שחיות פה יודעות לייצר קהילות, גם מהאוויר. אני מאמינה שהעיר תלמד להמשיך בזה, גם בתוך מגדלים. אין ספק שהמרקם הקהילתי ישתנה. העולם משתנה. גם הסמארטפונים שינו את העולם, את החברה. אנחנו עושים את המיטב. משקיעים פה ברמה הכי גבוהה. ואני מאוד אופטימית. מי שעובד בירושלים חייב להיות אופטימי״.
"מספר הקומות לא כל כך חשוב. צריך לשאול מה נותן לנו הגובה". מנופים בעיר | צילום: יונתן זינדל - פלאש 90
ירושלים חווה לא רק גידול טבעי באוכלוסייה המקומית, אלא גם גלי עלייה. ״אנחנו רואים גם עלייה קלאסית, אנשים שעולים לארץ ובאים לפה, וגם עלייה ׳זוחלת׳ – אנשים שרכשו ׳דירות רפאים׳, אבל עוברים לגור בהן יותר ויותר חודשים בשנה. כל העולים האלה באים לירושלים ולא לתל־אביב. ירושלים היא כמו קופת גמל. מניית זהב. אונקייה. ההשקעה של העם היהודי. אנחנו רואים אוכלוסייה חזקה שמגיעה וקונה. הצד השני של המטבע הוא שאני ואת כבר מתקשות לקנות פה. איפה שאנחנו יושבות היום, אני לא רוצה להגיד לך את המחירים למטר. ברמה של תל־אביב, ולמעלה מזה״.
מה יעשו צעירים שרוצים להשתקע בעיר, אבל לא יכולים להרשות זאת לעצמם?
״לא מזמן ניגשה אליי בכנס בחורה נחמדה מהמגזר. היא אמרה, ענבר, אנחנו כבר לא יכולים לגור פה. אני לא יכולה לקנות דירה בשכונה שגדלתי בה. וזה נכון. אבל אפשר לקנות בגילה, אפשר לקנות בקריית היובל. ונכון, אולי אלה לא השכונות שהצעירים בעיר גדלו בהן. אבל זה קורה בכל הערים הגדולות והמצליחות בעולם. מרכזי הערים יקרים: בלונדון, בניו־יורק, בכל מקום. אז הולכים עוד צעד לרדיוס של העיר, וקונים בשכונות המעטפת. ומה זה יעשה? זה יהפוך את השכונות האלה לטובות. אנשים יעברו קצת החוצה, ואנחנו נייצר את הקהילות המתוקות האלה של הציונות הדתית בהיקף הבא. ואני חייבת לשאול: בפתח־תקווה זול? ברעננה זול? הכול יקר״.
עוד חשש של צעירים דתיים בירושלים הוא המאזן הדמוגרפי המשתנה. אוכלוסיית החרדים גדלה, האוכלוסייה החילונית נודדת למרכז. יש מחשבה אדריכלית על שימור החילונים?
״לא. אנחנו לא מתכחשים לסגנון הירושלמי. אנחנו מחפשים אוכלוסייה יצרנית, בעלת כוח קנייה, שמשתתפת בחיי הציבור הישראלי, בשוק העבודה, בעול המיסים, בעול הארנונה. עיר פעילה שמצליחה לכלכל את עצמה ולהקטין את הגירעון שלה. יש אנשים יצרנים גם באוכלוסייה החרדית, ודאי שבציונות הדתית. אנחנו רוצים להכניס עוד ועוד אוכלוסייה כזו, על זה אנחנו עובדים. אנחנו לא מסתכלים על הכיפה - על הצבע שלה, אם היא סרוגה, או מקטיפה, או שקופה. וגם לא יעזור לנו להסתכל. אנחנו לא יכולים לשלוט במי שמגיע לכאן. אבל אנחנו כן בונים לאוכלוסייה שחיה את החיים המודרניים. החלקים בחברה החרדית שמסרבים להיכנס למודרנה, להיכנס לשוק העבודה, כנראה פחות נסייע להם. זה לא נגדם באופן מכוון. אנחנו פשוט בונים באופן שיסייע לעיר להתקדם ולהצליח״.
אבל וייס־עברי לא מודאגת באשר לעתידו של המגזר בעיר הקודש. ״אם יש קהל יעד שהעיר הזו הכי מדברת אליו זה הציונות הדתית. כל הספקטרום מבנט ועד סמוטריץ׳, ויותר מזה. החינוך כאן מעולה, ויש כל כך הרבה סוגים. עכשיו שמעתי על בית ספר יסודי חדש, 'נביעה', שמגדיר את עצמו ממלכתי־יהודי. אין דבר שהציונות הדתית לא תמציא״.
איך חווית את החודשים הראשונים בתפקיד?
״קודם כול באתי להקשיב. גיליתי די בהתחלה שאין נושא שלא חשבו עליו בירושלים, שלא ניסו אותו לפניי. אני עדיין מקשיבה ולומדת כל הזמן, אבל יש כבר דברים שאני מובילה בהם שינוי. אני חושבת שהמילה שאני אומרת הכי הרבה כשאני מדברת עם יזמים היא שמחה. שמחת חיים. אני מוצאת את עצמי אומרת את המילים האלה המון״.
לא המילה שציפיתי לה.
״ירושלים צריכה קצת שמחת חיים. אולי צריך לחשוב שוב על האבן הזאת, מתי אנחנו טיפה משחררים אותה. זו עיר שצריכה להעז קצת עם הצבע. זה לא חייב להיות רק בבניינים. גם באמנות רחוב, בגשרים, בגנים. קצת להשתעשע. כשנוסעים היום ורואים אדריכלות בעולם, בכל בירות אירופה רואים אדריכלים שמשתעשעים. שמנסים. שתהיה משחקיוּת. אדריכלים שמגיעים לתכנן בירושלים כל כך מפחדים מהאבן הזאת, שמיד הם מתכננים משהו מאוד כבד. החיים שלנו במדינה הזו כל כך קשים ומורכבים. די, תשחררו מהכובד. בואו נשתעשע. בואו נביא משהו אחר. שמחת חיים. בואו נפתח את הראש. שלא נמצא את עצמנו בונים בית קברות. לאבן לא מתאים להגיע עד קומה ארבעים״.
וייס־עברי מצביעה על כמה דוגמאות ירושלמיות שמראות את המשחקיות שהיא מחפשת: ״תראי את הספרייה הלאומית. היא מכובדת, וכבדה, ועשויה אבן, והגג שלה נראה כמו סקייט פארק. או המעונות בגבעת רם, שבנו אותם בצבע. הבניין של גב ים מיוחד בעיניי: מצד אחד כולו זכוכית, מצד אחר כולו אבן. תנו לנו עוד מזה. לא יכול להיות שאין בירושלים אייקונים אדריכליים. צריכה להיות פה תיירות אדריכלית שלא מבוססת רק על עתיקות. הטענה של יזמים היא שהציבור לא יקנה ויגור בדברים האלה. אני אומרת: בואו ננסה״.
תוכלי לספר על פרויקט בנייה ירושלמי שמלהיב אותך?
״לאחרונה אישרנו תכנון לבריכת ממילא, פרויקט מרגש ומהמם. כל האזור שם הוא פיסת היסטוריה מטורפת. הבריכה, באזור גן העצמאות, הייתה חלק ממערך הובלת המים של ירושלים בעבר. בריטים חסונים וילדי רחביה היו רוחצים בה, שישה וחצי דונם בריכה. היא סגורה לחפירות ושיפוצים הרבה זמן, ועכשיו סוף־סוף הולכת להיפתח שוב. ממש משמח אותי שזה הולך לקרות, נראה את זה בשנתיים הקרובות, פארק עם אגם בתוכו. היום האזור הוא כלום ושום דבר, חשוך ומסוכן לעבור שם. אבל זה יהיה וואו״.
באילו קשיים את נתקלת בעבודה היומיומית שלך?
״נכון בבית קורה שמטנפים רגע אחרי הספונג׳ה, ואז אימא צועקת? יש תחושה כזו בעבודה שלי. סיימנו סוף־סוף לעבוד על מקום מסוים, ואז פתאום מגיעות חברת החשמל, חברת הגיחון, ופותחות לי את הכביש, ואני אומרת: אבל הרגע! הרגע העברתי סמרטוט! אפשר חמש דקות להשאיר את המדרכה במקום? הכול טעון בעיר הזאת, ומורכב. את חופרת בשביל תשתיות לרכבת, פתאום עתיקות מהתקופה הצלבנית״.
ומה החלום שלך לעתיד?
״לזכות לראות את מה שאנחנו עובדים עליו מתממש. אני מאחלת לעצמי שכבר יעבור הזמן ונראה את זה, ואז אני אוכל להגיד לכולם: נכון אמרתי לכם? אבל אמרתי לכם! זה החלום שלי. שיתממשו כל הדברים הטובים״.
עוד כתבות בנושא
