רחש של שיחה ממלא את הקומה השנייה במוזיאון הסובלנות בבוורלי הילס, השקט בימים כתיקונם. הסדרניות הזעופות מביטות בהלם במרחב הספיד־דייטינג שצמח מתחת לאפן. בכל תחנה יושבים בנימוס האנשים הכי חשובים בתעשייה ההוליוודית, סוכנים, מנהלים ומפיקים, ואוזניהם כרויות אל היושבים בצד השני. אנשי קולנוע וטלוויזיה ישראלים, עשרים במספר, שבאו לכאן לנסות את מזלם. כל אחד שמסיים את הפגישה הקצרה מגיח למרחב ההמתנה ומיד מוקף בשאלות. "איך היה", "מה סיפרת?", "הסתדרת עם האנגלית?", ועוד לפני שמגיעה התשובה, כבר נשאב האדם הבא לפגישה שאולי תשנה את חייו.
קשה לדמיין שאותם האנשים שעומדים לחוצים ואף נרגשים הם מיוצרי הטלוויזיה הגדולים בישראל, ובהם רועי עידן, גלית חוגי, נדב פרישמן, יניב זוהר, גיא עמיר, חנן סביון, נועה קולר, גיתית פישר, טליה לביא, עמית אולמן, עליזה חנוביץ׳ ושלום אסייג.
שירי ארץ ישראל באוטובוס. המשלחת הישראלית | צילום: שיראל דילר
כולם קיבלו לפני מספר שבועות הזמנה שקשה לסרב לה. הכותרת – משלחת "יצירה", המזמינים - הקונסוליה הישראלית בלוס־אנג'לס, בהובלת הקונסול ישראל בכר ונספח התרבות יאיר אייזנברג, ובמימון משרד התרבות. המטרה פתיחת הדלתות, תרתי משמע, לאולפנים שכל יוצר, מכל מדינה, חולם להכיר מבפנים.
אך מה שאולי מעורר עוד יותר את תשומת ליבן של הסדרניות, אלה הכיפה או כיסוי הראש לראשם של רבע מהם. לייזי שפירא וחוה דיבון, יוצרי "סרוגים" ו"התנתקות", אלירן מלכה, יוצר "שבאבניקים" ורמה בורשטין, יוצרת "ריקוד האש" ו"לעבור את הקיר", ואוֹרי אלון, שעשה את "שטיסל״.
הם מתיישבים זה לצד זה בין הפגישות. דבוקה אחת שנשארת יחד לאורך המסע הזה. מפטפטים ליד שולחן האוכל, הכשר כמובן, וכמו השאר, אולי קצת יותר, שואלים את עצמם האם גם הם יכולים לכבוש את הפסגה שמעבר לים.
זהו היום השני למסע. לפני 48 שעות דילגנו כולנו ממזג האוויר ההפכפך של הארץ אל לוס־אנג'לס, שלמזלנו תקועה בקיץ. העייפות מצמיתה, אבל מורגשת עוד יותר ממנה הציפייה לראות איך חבורה קולנית של ישראלים תיטמע בתוך עולם זר ובעיצומה של תקופה שלא הייתה גרועה ממנה לתדמית הישראלית. זו האמת - הם מנמיכים ציפיות, וגם כשהמטוס מנמיך־טוס אפשר לראות את האורות של עיר המלאכים מופיעים בחלון. בקצה האחד של העיר מוצגים לראווה סרטים המגנים את ישראל, חלקם אפילו תוצרת כחול־לבן, ובקצה השני, סרטים ישראליים מוחרמים מפסטיבלים.
עוד כתבות בנושא
אולי היה כדאי להוציא משלחת כזאת בזמן אחר?
"באמת העיתוי היה נראה משונה", אומרת רמה בורשטין, שלה דווקא יש לוח זמנים עמוס כאן, מעבר לפגישות המתוכננות למשלחת. "באתי בגישה שאם אנשי התעשייה כאן לא בעניין לקבל או לראות יצירה ישראלית, אז חאלס. לא צריך, אבל אם זו העת להאיר בצורה הזו, במקום הזה, לא יעזור לכל תנועת ה'פרו'".
רמה בורשטין | צילום:
בעוד הסימנים בהוליווד לא מבשרים טובות, פניהם האדיבות של הראשונים לקבל את חברי המשלחת, דווקא מאירות. הם "משלנו", ישראלים שכבר סללו את הדרך. רם ברגמן, מפיק "מלחמת הכוכבים" ו"רצח כתוב היטב", ושרון טל־יגודאו, מנכ"לית אמזון סטודיו לשעבר. הם כאן כדי לתרגם את השפה ההוליוודית, השונה לחלוטין מזו הישראלית.
"אני מודע לכך שהאנשים שהכי הצליחו, הם מי שהעבירו את החיים שלהם לכאן באופן מלא", אומר לייזי שפירא בתום היום העמוס הראשון, ובדרך לארוחת ערב חגיגית, "וזה משהו שאני לא מעוניין בו. אני חושב שמה שלמדנו מהם זה בעיקר מה השיטה, איך היא פועלת. וזה עזר לי להבין מה האפשרויות שלי, זה לא כל כך קל אבל אפשרי. לפי מה שהם אומרים השוק מחפש סיפורים ישראליים, ולישראלים יש סיפור טוב לספר".
תחת הכותרת "הסיפור הישראלי" נכנסת תת־כותרת של הסיפור הדתי. אתם חושבים שיש לזה מקום כאן?
"כשהזמינו אותי, המילה הראשונה שעברה לי בראש הייתה 'לא"״, מודה חוה דיבון. "שאלתי את עצמי 'מה יש לי לעשות פה?' אני פנים־יהודית, פנים־ישראלית. ובינתיים ההרצאות ששמעתי עד עכשיו טלטלו אותי. הן פתחו לי את הראש. לאו דווקא במובן חיובי, הן גם שללו דברים. זו טלטלה טובה, שמביאה הרבה מחשבה".
"אני מפלרטטת עם היצירה באמריקה כבר הרבה זמן", מודה בורשטין, "האמת היא שהרעיון לסדרה 'ריקוד האש' היה אמור להתבצע כאן. אז מצד אחד אני נמשכת לרעיון הזה, מצד שני רואה בו מלכודת דבש".
מלכודת הדבש הזו דווקא קורצת לשפירא, שעומד שנים רבות במקום מכובד בתעשייה המקומית, אבל מרגיש שהגיע זמנו לנוע הלאה, לאתגר החדש.
"בארץ אתה מגיע לאיזה רף מסוים, מקצועית וכלכלית", הוא מסביר, "אבל אתה תמיד רוצה להתקדם. וכאן בהוליווד, יש איזו רווחה כלכלית. וגם אפשרות להגיע ליותר אנשים, לספר סיפור".
חלמת אי פעם להגיע להוליווד עם היצירות שלך?
"הרבה זמן אני מחפש סיפורים שקשורים דווקא לכאן, מהעולם היהודי. מקרים ששמעתי בניו־יורק, ורציתי לעשות מהם סיפור. אבל הלב שלי תמיד מעדיף לספר את הסיפור שלנו כיהודים וישראלים, כי זה הסיפור שאני מכיר. אני לא מכיר מספיק טוב סיפור של יהודים חרדים מניו־יורק, למשל, אבל אני יכול להכיר".
גם אלירן מלכה יוצא מהפגישות עם הסוכנים בחיוך, אבל לא נלהב. מבין האנשים שהוא פוגש, כמעט אין מי שלא מכיר את "שבאבניקים", שנמכרה לאחרונה לנטפליקס.
"אף פעם לא תליתי צפיות גדולות ברצון לעשות קריירה בחו״ל", הוא מתיישב באנחת רווחה ומסביר, "מבחינתי, הצופה הישראלי הוא הצופה שאליו אני כותב, וזה היה ככה תמיד. אני מדבר וחושב ומספר סיפורים בעברית״.
עוד כתבות בנושא
בחזרה ליום הפגישות. אחרי שלמדו והתאמנו עם שרון טל־יגואדו, אשת עסקים אמריקאית ישראלית, על תורת ה"פיץ'" (תקציר הרעיון בעל פה, ש"ד), ועל הדרך לפתוח את ליבם ומוחם של אנשי התעשייה שכבר שמעו אי־אלו רעיונות בחייהם - הגיע רגע האמת. חלק מהיוצרים שועטים אל הפגישות כשראשם עמוס סיפורים שרק מחכים להגיע למסך. אבל החבורה שלצידי יוצאת מהפגישות דווקא בפנים אחרות.
הם מתיישבים באנחה על הכיסאות הנוחים (מוזיאון הסובלנות בכל זאת), מבינים שגם אם הסיפור שלהם יכול למצוא כאן בית, הוא יצטרך להתאים את עצמו לחוקי המקום.
"אני אישה בת שישים, ובשנותיי אני רוצה עשייה", מבהירה בורשטין, "אני לא מתכוונת לשלוח רעיון ואז לחכות שבע שנים עד שיגיע למסך. אם תבוא בצורה פלאית הזדמנות למשהו כזה כאן, אני אשמח. אחרת אעדיף להמשיך את העשייה שלי, היעילה, בארץ. זה ממש בדמי. אני עסוקה בלספר את הסיפור שלי, וכל דבר שמסיח אותי מזה, לא מעניין אותי".
בורשטין, דיבון ושפירא מגיעים לכאן עם יתרון משמעותי. לכולם שורשים בארה"ב, נולדו בה או גרו בה תקופה מסוימת. ובכל זאת, כמי שמגיעים מהתעשייה הישראלית, החופשייה יותר, כבר מהיום הראשון הם קלטו כמה הם עוד צריכים ללמוד.
דיבון גדלה במשפחה שהמקורות שלה נמצאים בארצות־הברית, ולכן האנגלית שגורה בפיה. "גדלתי בישראל בצבריות מלאה, ולכן אני מכירה היטב את שתי השפות, אבל הפער שאני מרגישה הוא לא בדיבור אלא הפער המרתק שקיים בין יהודי ישראלי ליהודי אמריקאי. הם יוצרים ממקומות שונים, והדרך שבה הם רואים את הדברים שונה".
"כולם נורא נחמדים כאן״, אומר שפירא, ״הם מתפעלים מאוד מהרעיון שלך אבל אתה לא יודע מה הם באמת חושבים. בישראל אומרים את האמת בפרצוף, זה אחרת".
מלכה, כמי שלא אוחז בכאלו קשרים, מסכים לגמרי. "פגשנו עורכת דין ישראלית שעברה לעבוד בהוליווד", הוא מספר, "היא אמרה לנו משפט מאוד מדויק: אולי אתם יודעים אנגלית, אבל לא מבינים אמריקאית. השפה היא לא העניין, ההבדלים הם בצורות החשיבה".
"מצפה לנו דרך ארוכה", מסכם שפירא, "להבין איך הכול כאן מתפקד. זה עולם אחר, מאוד מסודר. מה שבישראל יכול להסתכם באיש הפקה אחד, כאן זה יהיה קבוצה גדולה מאוד. תאגיד. הדבר המרכזי שמשותף הוא המשבר בתחום. המשאבים הפכו מאוד מוגבלים. וזה מאתגר. לא בממדים שהכרנו. ובארץ זה בכלל קיצוני, קשה מאוד למכור סדרה חדשה. אז מחוסר ברירה, אתה מבין שאתה חייב למצוא עוד פלטפורמה, עוד מקום ליצור בו״.
אבל גם החשדנות הזו אינה מעיבה על השמחה כשעוד בכיר הוליוודי נלהב לפגוש את חברי המשלחת. במעבר בין אולפני סוני, דיסני או אפל TV הם שומעים שוב ושוב את השמות "שטיסל", "סרוגים" ו"שבאבניקים" במבטא אמריקאי כבד, וזה מוליד שרשרת תגובות נלהבות. עובדת בכירה באולפני פוקס, יהודייה גם היא, לא התאפקה והודתה שהיא מעריצה גדולה של כל היושבים לפניה.
"כשמנהל של אחד מהאולפנים הגדולים בעיר אומר לך שהוא מת על הסדרה שלך, זה מאוד מחמיא, בלשון המעטה", מעיד שפירא. דיבון מצטרפת ואומרת, "זה מעלה חיוך כשרבים מהאנשים שפגשנו הכירו וחלקם אפילו צפו ב'סרוגים'. אבל היי, חבר'ה, זה היה מזמן, איך אתם לא מכירים את "בחורים טובים", איך לא צפיתם ב"התנתקות"? פה חשדתי".
"אני בכלל מרגישה שאנשים מהתעשייה הזו, בעיקר היהודים שמרגישים בעלייה של האנטישמיות, מעוניינים יותר להביא סיפורים פרו־ישראליים", אומרת בורשטין, "גם מההרגשה שלי", מסכים שפירא רגע לפני שהוא נקרא לעוד לחיצת ידיים. מיד אחר כך הם נפגשים עם שני אנשים כאלו בדיוק - ג'ף אסטרוף, תסריטאי הוליוודי (שאחראי בין השאר גם על "חברים") והמפיק האגדי ראסל רוטברג. שניהם מופיעים במוזיאון הסובלנות כשהדוכנים נעלמים, ומוכנים להרצות כל אחד בתחומו. אנשי הדרמה והקומדיה מתפצלים ומישהו מוחה "דווקא כאן לעשות סלקציה?!"
בכיתת הדרמה, רוטברג מסביר את החוקים של הג'ונגל ההוליוודי ומי האנשים שהם צריכים לצידם. בחדר השני, אסטרוף מספר להם בדרכו ההומוריסטית איך זה להיות כאן יהודי אורתודקסי. הם שניהם חלק קטן מיהודי התעשייה שעברו מהפך משמעותי אחרי 7 באוקטובר.
"בהוליווד מכנים אותם יהודי ה־8 באוקטובר", מסביר מלכה ביציאתם, "משמע יהודים שחיו את הזהות היהודית שלהם בצורה די מינורית, אבל המלחמה העירה אותם והוציאה מהם רגש בסיסי של אהבה לישראל. עד עכשיו כל מי שפגשנו תמיד טרח לסיים במשפטי אהבה לישראל, ואפשר היה להרגיש שיש להם ממש רצון להיות בקשר איתנו, היוצרים הישראלים, אולי אפילו בשביל הנפש והזהות שלהם".
בוקר חדש נפתח בביקור במשרדי חברת מטאל. שקיות הפתעה מונחות על השולחן ובתוכן בובות ברבי מכל הסוגים - גאוות חברת הצעצועים שבראשה עומד, איך לא, איש העסקים הישראלי ינון קרייז, אחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר של המגזין טיימס.
זה היום השלישי למסע, והיוצרים הישראלים מרגישים באי־נוחות קלה את מעמדו של הכסף כאן, לעומת ישראל, שם דווקא שמים לב אל הנשמה. זהו החלק העיקרי שמרכיב כל סיפור ישראלי, בעיקר את אלו שרוח האמונה והדת נושבת בהם.
לתקן את התדמית. מימין: אלירן מלכה, לייזי שפירא וחווה דיבון | צילום: Jo Kohen
"האמריקאים בחשיבה מאוד יזמית ומאוד דוחפת קדימה", מתאר מלכה את תחושותיו במעבר בין האולפנים השונים, "הם לא ״נתקעים״ עם היצירה שלהם יותר מדי. יש בסטייט אוף מיינד האמריקאי משהו מרוחק בהתחלה, זו פשוט ענייניות. להפריד את הרגשות משכל, וזאת תכונה לא רעה בכלל. בעסק שכולו מדבר על רגשות, היכולת לעצור שנייה ולעמוד מהצד ולראות דברים נכוחה זאת תכונה שאפשר בהחלט להביא בטיסה הבאה באל־על", הוא מסכם.
"לפי מה שקלטתי מהשיחות איתנו, בעולם היהודי ישנן הדרמות הכי מטורפות, הכי ראשוניות", מאשרת דיבון, "אבל מתברר שצריך לתת להן עיבוד, ולהפוך אותן ללעיסות ואכילות. אני שואלת את עצמי כתוצאה מהמפגשים פה מה המחיר והאם אני מוכנה לשלם אותו. הכללה, השטחה, אוניברסליות מוגזמת. אני חושבת שיש פחות כוח כשמאבדים מהייחודיות, אבל יכול להיות שאני עדיין לא יודעת על מה אני מדברת. השפה האוניברסלית היא פחות דתית. בתור אדם דתי, אני מרגישה שהיצירה שלי יותר ממוקדת בזה. כי זה מה שאני, וזה כוח".
"אני בעצמי לא מאוד ישראלית בעשייה שלי. אני חושבת שהיצירה שלי יותר יהודית", מצטרפת בורשטין, "זה האישו שמעניין אותי. אם מסתכלים על הסדרות והסרטים שיצרתי, מבינים שאפשר היה לייצר אותם בכל מדינה. בכל יבשת. זה לא העניין, זה יותר הלב של הדבר מהגיאוגרפיה שלו. זה צריך להיות כתוב טוב ואם אתה מצליח לכתוב את זה טוב, זה יחצה כל קו ויגיע לכל לב. לא רק באמריקה".
"אני דווקא מרגיש שיש מקום לתוכן שלי בהוליווד", מקווה שפירא, "זה לא פשוט לביצוע והשיטה שם הרבה יותר מורכבת ומסובכת, אבל זה בהחלט אפשרי ואני מתכוון בעזרת השם לנסות".
במשרדי אולפני פוקס המוארים מקבל את פניהם של חברי המשלחת קיר מלא פסלוני אוסקר, וכולם משתהים מולם לרגע. אולי מעיזים לדמיין את הפודיום, את התודות, את כל מה שרובם הגשימו בארץ, אבל טרם כאן.
לוח הזמנים הצפוף מחייב אותם להמשיך ומיד הם נכנסים לחדר הישיבות, שבו סיעור מוחות יומיומי מוליד את הסרטים הכי נצפים בעולם. נשיא החברה מברך אותם ומזכיר להם שוב, שיש להם כאן מקום ויש אוזניים שפתוחות לשמוע.
כשהוא עוזב, אחד מאנשי המפתח של האולפנים מתנדב להציג בפניהם את השחקן החדש במגרש, שכצפוי בישראל עוד מדשדש אבל בארה"ב הוא כבר חלוץ. ה־AI. כאן בהוליווד קיבלו את דין הטכנולוגיה, גם אם בישראל עוד מנסים למרוד בו. בורשטין דווקא מתעניינת, שואלת שאלות בעידוד הקבוצה, אבל בסוף מנחיתה את השאלה שמטילה דממה בחדר, "זה ביזנס או אמנות?"
התשובה המהירה שמגיעה מאנשי פוקס היא "ביזנס", והם מיד מנסים להרגיע שגם לאמנות יש מקום. אבל השאלה עוד מרחפת באוויר והיא מלווה אותנו עד החזרה לאוטובוס, ומשם למלון למנוחה לפני היעד הבא ועד הטיסה לארץ.
אפשר להכין כתבה שלמה רק מהנעשה בתוך האוטובוס הקטן והמוזר שזכה לשנע את חברי המשלחת בין פגישה, להרצאה, לארוחת ערב רשמית. כבר ביום הנחיתה, כשעלו עליו המשתתפים בשמחה לקראת שנת הצהריים המתקרבת, הופתעו לגלות שמדובר בהסעה לא שגרתית. הצורה המסורתית של ישיבה בספסלים דילגה על האוטובוס הזה ומבפנים הוא נראה כמו סלון קטן, מה שכופה עליהם גיבוש קבוצתי נדיר מסוגו.
"כמו חבורה מסביב למדורה", צוחק שפירא, "עבורי זה אחד החלקים המשמעותיים של השבוע. המפגש עם שאר היוצרים הישראלים, שאת רובם לא הכרתי ברמה האישית. מן הסתם הכרתי את אלירן, רמה ואת חוה כמובן. אבל זו הזדמנות להכיר גם את מי שלאו דווקא מהחוג שלנו. אני מודה שלפני כן קצת חששתי, כי חשבתי שחלקם יהיו סנובים או מלאי אגו אבל גיליתי אנשים מוכשרים וחמודים ומעוררי השראה שכיף לדבר איתם ואשמח גם לשתף איתם פעולה מבחינה יצירתית".
כשחצי מהקבוצה הם כותבים ויוצרים של קומדיה, צפוי צחוק מתגלגל שמלווה כל נסיעה. בימים המאוחרים יותר, נפתחת מסורת שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. זה בזמן שלא מתעופפים באוויר רעיונות ללהיט הקומי הבא, לפעמים בורחים החוצה ונשכחים, לפעמים מתגלגלים ביניהם במהירות ומתגבשים כמעט ליצירה הבאה שתראו על המסך, רגע לפני שהבועה מתפוצצת והיעד הבא מתקרב. אני שמה לב לכך שביום הרביעי הם כבר מצליחים לשיר בהרמוניה, מנעימים את אוזניו של הנהג ג'ו האסייתי, ומבלי משים הופכים לגוש אחד, גם אם עדיין נותרו שונים.
"זו קבוצה נהדרת", מחייך מלכה, שבניגוד לשפירא ודיבון המעדיפים את הספסל השקט יותר, הוא בלב המהומה, "להיות באוטובוס אחד עם חבורת כותבים ובמאים ותסריטאים שכל אחד מהם אני מעריך עד מעריץ באופן אישי - זאת חוויה. אני מרגיש שאחרי כמה שעות, אפשר להבין את הסממן המקשר של החבורה הזאת: נדיבות. אין תככים או תחרותיות, כולם, גם אחרי ההצלחות שהיו להם, נשארו מחוברים לקרקע וליוצרים שלצידם".
רגע מבדר שממחיש זאת מתרחש בחדר הישיבות באולפני פוקס. כשהם מציגים את עצמם, העובדים נדהמים לגלות שנועה קולר שיחקה בסדרה פרי עטם של יניב זוהר ונדב פרישמן, וגם בסרט של רמה בורשטין, רועי עידן שיחק בסדרה של נועה, יחד עם נועה, ושלום אסייג שיחק בסדרה של רועי עידן. אנשי המשלחת נהנים מהדומינו, גאים להמחיש את גודלה הזעום של התעשייה הישראלית, ובעיקר את האחווה.
"הקבוצה הזו מרתקת", אומרת דיבון על רקע השירה, "אני מודה שאני לא יודעת להתמנגל, אבל אני יודעת לשמוע ולקלוט. אני מבינה שאני באה ממקום של ייחודיות ואני מודה להשם על זה. על הייחודיות הזו, שיש בה מחירים ויש בה כוח".
אז אולי אתם תסללו את הדרך של הציונות הדתית גם להוליווד?
"כרגע לא", מבהירה דיבון, "אני כותבת תוכן יהודי וישראלי ברמ"ח איברי ושס"ה גידיי, וזאת המהות שלי. אלה ערכיי. ועד עכשיו נתקלתי בדרישה כמעט הפוכה. לא ממקום של שלילת יהדות, חלילה, אלא משיקולים כלכליים. מה מוכר ומה לא מוכר״.
"חשוב לי שהדברים יקרו איך שאני רוצה", אומרת בורשטין. היא עוצרת ומביטה לרגע בסוכנים הנלהבים ומיד צוחקת, "בהצלחה לי עם זה. כאן, כמו שאני מבינה את זה, אף אחד לא מתמקד בפרויקט שלך. אבל אולי בעוד עשור".
בערב האחרון אנחנו נכנסים לבית אחוזה עצום בבוורלי הילס. בעלי הבית הם מייקל ויסמין. כולנו לבושים לפי קוד הלבוש "מסיבת קוקטיילים", רשמי אבל לא מדי. כמו אצל ישראלים טובים, נושא הלבוש נעשה לבדיחה די מהר, ובכלל, למסיבה ביתית שכוללת עמדת קוקטיילים ומתאבנים, יש טעם משונה. שטיח אדום מקדם את פנינו, והתחושה נעה בין אסטרונאוטים מכוכב אחר לבין אורחי כבוד. מלצרים זריזים לבושי פפיון נעים בין 200 האורחים שהגיעו לאחוזה הפרטית, רובם ככולם בכירי הוליווד. לורנס בנדר נמצא, ומייק בורשטיין בחיוכו הידוע. שירה האס הגיע, ועמית רהב לצידה. איילת זורר זוכה בכבוד לנאום כעוד ישראלית שזוהרת בשמי הוליווד זרועי הכוכבים. את חלקם, יחד עם ענבר לביא, גיא נתיב ואלונה טל הם כבר פגשו בארוחת הערב הרשמית שהתקיימה ביום הראשון. וכמו בכל מפגש בין ישראלים, עם עקבים או בלי, החיבוקים חמים והשמחה גדולה.
החבורה מתפזרת. חלקם ניגשים מיד לעבודת המינגלינג המייסרת אך נדרשת, וחלקם מעדיפים לשבת ליד האש הדולקת ליד הבריכה עם כוס ביד, ולעכל את השבוע המטורף שעבר עליהם.
המלאכה נעשית קלה יותר כשמתחילים הנאומים. בזה אחר זה עולים בכירי התעשייה או נציגי JNF, נותנת החסות. מברכים את היוצרים, מזמינים אותם ליצור קשרים וחוזרים על אותה הנקודה. לא רק שיש מקום ליצירה הישראלית בהוליווד, מוכרחים לפנות אותו עבורה, כתרופה למגפת האנטישמיות הגוברת.
"אנחנו חיים בכלכלה יצירתית", מבהיר הקונסול ישראל בכר, "יצירתיות היא המטבע החדש, ומדינת ישראל זקוקה לו מאי פעם".
"בחרנו את ה־20 הללו לא רק כי הם סופר כישרוניים ועם סיכוי להפוך לגידי רף הבא, אלא גם כי רצינו לבנות קבוצה שמייצגת את האוכלוסייה, ורבע מאוכלוסיית ישראל דתיים", מסביר נספח התרבות יאיר אייזנברג בזמן המסיבה, "בתפיסה שלי, הציונות הדתית ידעה תמיד להתגייס לכל מטרה, ועכשיו כשצריך לתקן את התדמית של ישראל בעולם, והמסך הוא אחד האמצעים היעילים ביותר, הגיע הזמן להפנות מבט להוליווד״.
בחזרה לארץ היוצרים נושאים במזוודות חלומות חדשים, חלקם עם סימן שאלה, חלקם עם סימן קריאה. אבל מפתיעה בעיקר הרגשתה של דיבון. כל המסע, ההתקרבות לעולם הזוהר, השיא של כל יוצר קולנוע וטלוויזיה, שלט הוליווד הניבט מכל חלקי העיר - דווקא אלו גרמו לה להבין שמעיין היצירה שלה לעולם יישאר דווקא בישראל.
"אחרי כמה ימים בהוליווד, במסע מסחרר, מאתגר ומרתק, הבנתי שזו זכות עצומה להיות יהודייה בארץ ישראל. עכשיו אני צריכה לחשוב אם לשאוף בכלל שהחומרים שאני עמלה בהם יגיעו לשם, ואם כן, איך לא לוותר לרגע על המהות, ולמצוא כלי שיכיל אותם. זה חומר מהנה למחשבה״.
"השבוע הזה הפתיע אותי מאוד", מסכם מלכה, שבחר להישאר שם לעוד כמה ימים, "גם בלי ה'חלום' לעשות משהו מעבר לים, היו הרבה דברים ללמוד מהימים האלה. הם עלו על משהו בקשר שבין אמנות, בידור ותעשייה. הם הבינו משהו על יזמות ועל קשרים אנושיים. אלה תכונות שאפשר ללמוד מהן, גם בלי לחשוב שהפתרון להכול זה ״לעשות את זה באמריקה״.
עוד כתבות בנושא
