למרות המחיר ששילם על תמיכה בישראל, מייקל רפפורט לא מתכוון לשתוק

הים הכחול נמתח למלוא העין מהחלון באחת הקומות הגבוהות במלון שרתון בתל־אביב. מייקל רפפורט מתרווח כאן על הספה מול הנוף, ולא בפעם הראשונה. השחקן והקומיקאי היהודי בן ה־55 הוא כבר בן בית פה: זהו ביקורו השמיני בישראל בתוך שנתיים. "אני משוגע על הנוף", הוא מצטדק בחיוך. את חוף הים התל־אביבי הוא מכיר היטב, אבל הוא מעולם לא פגש אותו שלא תחת מתקפת טילים. "זו הפעם הראשונה שאני כאן ואין מלחמה", הוא מציין. "אני מרגיש טוב יותר. פחות מתוח, עם יותר תקווה. אופטימי. אבל גם בביקורים הקודמים שלי כאן, כשהרגשתי יותר מתח ופחד באוויר, שמתי לב כמה חזקים האנשים בישראל, ובכלל בעולם היהודי. החיים פשוט ממשיכים. ישראלים יוצאים מהבית, הולכים ברחובות, מבלים בחוף. זה מטורף. יש בזה משהו יפה, וגם מפחיד".

רפפורט, שחקן אופי מחוספס שגילם בלש משטרה ב"רק רוצחים בבניין" וב"נמלטים", כיכב בתפקיד אורח ב"חברים" והופיע בעוד עשרות סרטים ותוכניות טלוויזיה, הוא גם קומיקאי ויוצר דוקומנטרי הנוטה להתעמת עם הממסד התרבותי. בשנתיים האחרונות הוא התגייס למאבק שהפך אותו לדמות בולטת הרבה מעבר למסך: בעקבות 7 באוקטובר קפץ רפפורט אל מרכז השיח הציבורי, נלחם ברשתות נגד תועמלנים פרו־פלסטינים, התעמת עם ידידים ועמיתים בהוליווד, והקריירה שלו, שנבנתה על שילוב של הומור, נוכחות וחוצפה, קיבלה שכבה חדשה: קול פרו־ישראלי רועם.

בזירה ההוליוודית הפך רפפורט לאחד הדוברים הנאמנים ביותר של מדינת ישראל. ב־8 באוקטובר 2023 הוא כבר הפעיל מצלמה, התייצב מולה בלי איפור ובלי תסריט, וניסה לתווך למיליוני עוקביו את גודל האסון. "כמו רוב האנשים בארה"ב, נחשפתי לכל מה שקרה דרך הרשתות", הוא מספר. "לא האמנתי למה שראיתי. סרטונים הופיעו ונעלמו, לא יכולת לדעת שזו האמת, ולא רציתי להאמין בזה. הסתובבו ביום ההוא כל כך הרבה שמועות. ככל שהימים חלפו, נחשפתי יותר למה שקרה, והתחלתי להבין את הזוועה, את האלימות, את החורבן. זה היה הרסני".

מאז רפפורט לא עצר. הוא הפיץ סרטונים ועדויות בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ואיפה לא, במעין הכרזת מלחמה על הפייק ניוז. חודשיים לאחר 7 באוקטובר החליט לארוז מזוודה ולבוא עם אשתו, קיבי דאן, לביקור ראשון בישראל. "מעולם לא הייתי כאן לפני כן", הוא אומר. "רציתי לראות את העדויות בעצמי, כדי שאוכל להפיץ אותן בעולם".

אז בעצם עשית ביקור מולדת ראשון בשעת מלחמה.

"זו תחושה מוזרה. מצד אחד מרגש להגיע לכאן, כיהודי. מצד שני, אתה מיד מבין שהגעת למציאות אחרת. כבר בשדה התעופה נחתתי לתמונות של החטופים, שורה שלא נגמרת. ביקרנו בכפר־עזה ובבארי, ראינו את ההריסות שם, דיברנו עם ניצולים מהטבח. פתאום ראינו הכול, את החיים שנהרסו. וזה מזעזע. כשעלינו למטוס בחזרה לארצות הברית, ידעתי שאני רוצה לחזור לכאן מיד. אני מודה שהרגשתי קצת מתוח, אבל בעיקר הרגשתי בר מזל שהגעתי לכאן".

חודש וחצי אחרי הביקור הראשון, שכלל שיחות עם משפחות החטופים, סיורים והשתתפות במערכון מיוחד של ארץ נהדרת, רפפורט הגיע לכאן שוב, ואז שוב. באחד מביקוריו בישראל נפגש עם שורד השבי ירדן ביבס, שאשתו שירי וילדיו אריאל וכפיר נרצחו בידי חמאס. "התרגשתי מאוד לפגוש אותו", אומר רפפורט. "אני יודע שאני וכל העם היהודי מתפללים בשבילו, שיוכל למצוא שלווה, להירפא. החיים שלו לעולם לא יחזרו להיות אותו הדבר".

"איכשהו אנחנו היחידים בעולם שעוד בסדר לקרוא לאלימות נגדם. אפשר לקרוא לאינתיפאדה בהפגנות פומביות, זה נתפס כתקין. חייבים להשקיע את הזמן, הכסף, האנרגיה והמשאבים במלחמה בתופעה הזו. להפסיק לאפשר את זה. אנחנו עם נדיב וחומל, והתכונות האלו הן בעוכרינו"

מה אתה הכי זוכר מכל הביקורים שלך בישראל עד כה?

"קשה להצביע על רגע אחד. היו לי הרבה שיחות ומפגשים נדירים שלא ציפיתי להם, האנשים שפגשתי כאן נכנסו לי ללב, וחלק מהם נשארו חברים שלי. אבל אני חושב שמי שהכי הרשים אותי היו הישראלים ברחוב. החוזק שבהם, היכולת שלהם לקום בכל פעם מחדש על הרגליים. אני גם אוהב את החום שלהם. באים ומדברים איתי ברחוב. קל להתחיל כאן שיחה עם בן אדם, ואני לא לוקח את זה כמובן מאליו. זה נשאר איתי מכל ביקור".

הפעם הוא נמצא כאן כדי ליצור סרט תיעודי חדש, Am I Cancelled Yet?. בסרט, שיצא באביב הקרוב, חושף רפפורט את סיפורו בשנתיים האחרונות: כוכב הוליוודי שרק שמו מחבר אותו ליהדות, הופך ליהודי פרו־ישראלי נלהב ומאמין. כפי שמסגיר שם הסרט, המסע הזה גבה ממנו גם מחירים כבדים. "החלטתי לעשות סרט על כל מה שעברתי, וגם על מי שהייתי לפני 7 באוקטובר. השנתיים האחרונות השפיעו עליי מאוד. השתניתי. גיליתי מחדש, בבגרותי, את היהדות ואת השורשים שלי. זה סרט על ההשלכות של ההחלטה לעמוד ולדבר בשם העם היהודי. על מה שנאלצתי לשלם".

בראיונות במהלך התקופה הזאת הוא סיפר על תפקידים ש"נעלמו" פתאום אחרי שלוהק אליהם, על מפיקים שרמזו שהם מעדיפים לא לעבוד איתו ועל מיזמים שהוקפאו. סיבוב הופעות סטנדאפ שעמד לערוך בקנדה בוטל מטעמי ביטחון, בעקבות "לחץ" של פעילים פרו־פלסטינים על האולם המארח. "כשהתחלתי להתבטא ברשתות לא הבנתי שיהיו לזה השלכות, בטח לא כאלה חמורות", הוא מסביר, "אבל גם היום לא הייתי משנה כלום".

זה מחיר שכדאי לשלם? פגיעה כזאת בקריירה שבנית במשך שנים רבות כל כך?

"זו בעיה, לא אשקר. אבל אני יודע שמה שאני מתמודד איתו הוא קטן מאוד, זעיר בהשוואה למה שעובר על האנשים שפגשתי - החיילים, הפצועים, המשפחות שנקרעו לגזרים ואיבדו את האהובים. אז אני מנסה לשמור על פרספקטיבה. בכל מקרה, אין לי חרטות".

עשן בלי אש

בנסיעותיו הקודמות לישראל היה רפפורט אורח של קבע בעצרות למען השבת החטופים. גם הפעם הוא לא ויתר על ביקור בכיכר, ועל קריאה להשבת גופתו של החטוף החלל רן גואילי. "כל ביקור כזה בכיכר אמוציונלי מאוד, גם עכשיו", הוא אומר. "הייתי שם כמה פעמים, נאמתי. המאמץ להחזרת החטופים כמעט הושלם, וזה מרגש במיוחד כי אני מרגיש שראיתי הכול מההתחלה עד הסוף. אני מקווה שעד שהריאיון הזה יתפרסם, רן כבר יחזור הביתה, למשפחה שלו, והם יוכלו סוף־סוף לנשום".

פגשת את משפחת גואילי?

"הזדמן לי לפגוש אותם יחד עם הרבה משפחות ושורדי שבי. מבחינתי, זה אחד הדברים הכי חשובים שיצא לי להשתתף בהם בכל החיים שלי. הייתה לי הזכות להילחם למענם, לעמוד לצידם, לצעוק בשבילם, לבכות בשבילם. לחבק, להתפלל. זה חשוב לי מאוד. אני מרגיש שזו האחריות שלי".

בזמן שאנחנו משוחחים בתל־אביב, בארה"ב מתנהל קמפיין בקריאה להחרים את תוכנית הטלוויזיה "הבוגדים", שרפפורט צפוי להשתתף בעונתה הרביעית. רפפורט, שנכווה כבר מקמפיינים דומים, עדין לא מרגיש מודאג. "אני מוכן להתערב איתך שהעונה הזאת של 'הבוגדים' תהיה הכי נצפית. אני מתחייב לזה".

איך אתה כל כך בטוח?

"כי החרמות האלה מזויפים. האנשים האלה בריונים, זה עשן בלי אש. הם גם ניסו לעשות קמפיין חרם נגד 'דברים מוזרים', אבל הפרק שהשתתפתי בו בתפקיד אורח היה הנצפה ביותר בתולדות הסדרה. חשוב לי שהמפיקים וגופי השידור יבינו שאין מה לפחד מהאנשים האלה, ולא יקבלו את הרטוריקה שהם מנסים לקדם. המסרים ברשתות החברתיות לא אמיתיים. אז אני מבטיח שהעונה החדשה של 'הבוגדים' תהיה הכי נצפית. לא יהיה חרם. זה מזויף".

לפני המלחמה, החיים של רפפורט נראו אחרת. בתעשייה ההוליוודית הוא השתלב מצוין, וזכה לכבוד והוקרה מצד חבריו ועמיתיו. חלקם מפנים לו את גבם היום, בגלל תמיכתו בישראל. "בסופו של דבר כולנו מכירים זה את זה", הוא אומר על האנשים הללו. "יש כאלה שאני מעריץ אותם ואני בטוח שחלקם מעריצים אותי. לא ממש פגשתי אותם באופן אישי מאז 7 באוקטובר, ומאכזב אותי לראות את השמות של חלק מהם על עצומות והצהרות נגד ישראל. זה בעיקר מרגיז. אבל אני מנסה לשמור על פרספקטיבה".

לפי התיאוריה שלו, הנטייה לטובת הנרטיב הפרו־פלסטיני היא בסך הכול ביטוי לאנטישמיות שתמיד התחבאה במסדרונות האולפנים, וכעת פרצה החוצה בגאון. "אין לי תשובה לשאלה מדוע האמנים האלו מרגישים בנוח לשתף פעולה עם האשמת ישראל ועיוות המציאות", הוא אומר. "אני חושב שזה אוסף של כמה דברים. זה לא רק מאז 7 באוקטובר – זוהי תעמולה שהולכת וגוברת כבר שנים, כמו מכונה משומנת. והיא לא עוצרת גם עכשיו. היהודים הושמצו במשך מאות שנים. איכשהו אנחנו היחידים בעולם שעוד בסדר לקרוא לאלימות נגדם. את לא יכולה לעודד אלימות נגד להט"בים, אסייתיים, מהגרים או שחורים. רק כלפי יהודים. אפשר לקרוא לאינתיפאדה בהפגנות פומביות, זה נתפס כתקין בשיח העולמי. יש הרבה עבודה לעשות, לעם היהודי וגם לישראלים. אני חושב ותמיד אמרתי שחייבים להשקיע את הזמן, הכסף, האנרגיה והמשאבים במלחמה בתופעה הזו. להפסיק לאפשר את זה. אנחנו עם נדיב וחומל, והתכונות האלו הן בעוכרינו".

"כל ביקור בכיכר היה אמוציונלי מאוד, גם עכשיו. המאמץ להחזרת החטופים כמעט הושלם, וזה מרגש במיוחד כי אני מרגיש שראיתי הכול מההתחלה עד הסוף. אני מקווה שעד שהריאיון הזה יתפרסם רן כבר יחזור הביתה, למשפחה שלו, והם יוכלו סוף־סוף לנשום"

ארגון מרכזי שבלט בהשמצת ישראל בשנה האחרונה, ובעידוד אמנים, יוצרים ומפיקים מהוליווד להצטרף למאבק נגד ישראל, הוא Artists4Ceasefire, אמנים למען הפסקת אש. הסמל שהוא מפיץ, הקורא לכאורה להפסקת אש, משתמש בצורת היד האדומה מדם של ידי המחבל איימן דאוד מוחמד זבן, שהונפו מול המצלמות מגואלות בדמם של שני חיילי המילואים שרצח בלינץ' ברמאללה ב־12 באוקטובר 2000. "זה פשוט דוחה", אומר רפפורט בשאט נפש. "אנשים עונדים בגאון, בטקסים כמו האוסקר, סיכה שמאדירה רוצח שעמד על הרגליים והניף ידיים טבולות בדם האנשים שהוא רצח. הם לא היו לובשים סיכה בהשראת השוטר שהניח את הברך שלו על צווארו של ג'ורג' פלויד. זה אפילו יותר נורא. להתייחס לזה כהצהרת אופנה, או הצהרת שלום, זה מטורף. זו תמיכה בטרור לכל דבר".

אתה חושב שהם יודעים את זה?

"יש חלק בי שעדיין מנסה להגיד שהם לא יודעים מה הם עושים. אבל חלק גדול יותר מבין שהם פשוט אנשים חולים, ששונאים יהודים ושונאים את ישראל בכל ליבם. בלי באמת לדעת או לנסות להבין את הסיפור שמאחורי הסיסמאות".

מי עומד מאחורי זה?

"האמת שאני לא יודע. בעיקר כי הם לא פנו אליי, ומן הסתם גם לא יפנו".

ניסו לפנות אלייך פעם עם קמפיין נגד ישראל?

"פעם אחת השחקן מארק ראפלו ביקש ממני להצטרף ולחתום על איזו הצהרה. מובן שסירבתי בכל תוקף. אני לא יודע להצביע על מי מקדמים את הנרטיב או מי פונים לאמנים, אבל אני חייב להרים את הקול נגד זה. ואני לא מתכוון להפסיק".

ויש מי שמגבה אותך? איפה שאר היהודים בהוליווד שיכולים להשמיע קול?

"זה בדיוק העניין. הרבה אנשים לא מאמינים לפייק הזה, אבל לא אומרים כלום. הרבה מאוד. פרו־יהודים ופרו־ישראלים שותקים, אפילו לא אומרים את המינימום ההכרחי, או רק משתפים, או אפילו תומכים בפרו־פלסטינים. אז הצד האחר מקבל את כל תשומת הלב. אנשים מפורסמים בסוף אוהבים לדבר, בין שהם בעד ובין שהם נגד. והם לגמרי בעד חמאס, גם אם הם לא חושבים ככה".

ביטוי משמעותי נוסף לערבוב בין קריאה ל"זכויות אדם" ובין תמיכה מובהקת בטרור הוא מכתבם של 200 אמנים מוכרים מאוד, אמריקנים ובריטים גם יחד, שקראו לשחרורו של רב המרצחים מרואן ברגותי. רפפורט, שנחשף לקמפיין כשהופץ לפני כשבועיים, מיהר להשמיע את קולו ברשתות החברתיות ולא חסך במילים קשות. "מכתב תמיכה כזה למען טרוריסט, מגה־טרוריסט, הוא פשוט בושה", הוא אומר. "עוד בושה לאוסף. זה כל כך אנטי־יהודי, כל כך חולה ומעוות. יש המון אנשים בארצות הברית שכלואים לא בצדק, בגלל ענישה יתרה. מגיע להם לזכות לצדק ולהשתחרר. אבל האמנים האלו בוחרים להיאבק למען מחבל, ולהשקיע את המאמצים בו. אני לא מבין למה זה קורה. האמת, אני לא רוצה להבין למה. הם פשוט מוטעים, חסרי ידע, ואנטי־יהודים".

איך זה לא גורם לך להרים ידיים?

"אעשה הכול כדי לתמוך ביהודים, לא משנה איפה הם. גם אם הם יהיו על מאדים, או באמצע האוקיינוס. תמיד אעמוד לצידם ואקריב למענם, כמו שלאורך כל השנים עמדתי ונאבקתי למען אוכלוסיות אחרות, בלי קשר ליהודים. אבל בשנתיים האחרונות האנטישמיות והאנטי־ציונות גברו בטירוף, ואני לא מוכן לזה. אעשה הכול כדי שליהודים תהיה נוכחות עם קול חזק, ברור וחד, שיעמוד מול חוסר הכבוד והזלזול שאנחנו מקבלים".

ביטוי נוסף לערבוב בין קריאה ל"זכויות אדם" ובין תמיכה בטרור הוא קריאתם של 200 אמנים מוכרים לשחרור מרואן ברגותי. רפפורט מיהר להשמיע את קולו: "מכתב תמיכה כזה למען מגה־טרוריסט הוא פשוט עוד בושה לאוסף. אני לא מבין למה זה קורה. האמת, אני לא רוצה להבין למה"

אז אתה מכוון את הסרט לאנשים האלה, עמיתיך העיוורים למציאות?

"קודם כול אני רוצה שכל יהודי בעולם יראה אותו, וכל ישראלי. בעצם יצרתי אותו בשבילנו. זה הסיפור שלנו. אבל אני רוצה שגם שאר העולם יצפה, ויבין איך מאחורי הקלעים סילפו ועיוותו את כל מה שקרה. ובעיקר איך הגענו למצב הזה, איך הגענו לכאן. איך הגענו ל־7 באוקטובר".

הנחת יסוד

לא רק בזירה התרבותית רפפורט נאלץ לצפות באקלים הפוליטי משתנה לרעה. כתושב ניו־יורק, שבילה שם את רוב ילדותו, הוא מודאג בשל נסיקתו של זוהרן ממדאני, ראש העיר הנבחר, שלא פעם הפגין נגד ישראל וסירב לגנות את הקריאה לאינתיפאדה. "כרגע שום דבר לא קרה, ואני מקווה שלא יקרה", הוא אומר. "אני מאוד מודאג, וגם סקרן לראות לאן הדברים ילכו".

היהודים בניו־יורק צריכים לחשב מסלול מחדש?

"הייתי מייעץ לכולם לשמור על עין פקוחה, להיות מעודכנים ובעיקר לא שאננים. הוא אמר הרבה דברים אנטי־יהודיים, זה לא טוב".

הרבה יהודים הצביעו לו. זה תמוה בעינייך?

"ממה שאני יודע, ואני לא לגמרי בקיא בעובדות, 70 אחוז מתושבי העיר היהודים דווקא לא הצביעו לו. אבל כן, חלק גדול הצביעו לו ואני חושב שאנשים כאלה צריכים לעשות חשבון נפש עם עצמם. בסופו של יום, אם ממדאני יוביל לכך שהעיר ניו־יורק תתפרק, היא תתפרק לכל התושבים שלה. לא רק ליהודים".

אבל ניו־יורק, כמו ערים אחרות ברחבי ארה"ב, מתפארת גם בנתוני אנטישמיות הולכים וגדלים, עם ובלי קשר לראש העיר החדש. רפפורט טוען שליהודי אמריקה אין עדיין סיבה לחשוש מללכת ברחוב: "מה שרואים בעיתונים וברשתות, זה לא מה שקורה כל הזמן. האנטישמיות והאנטי־ציונות אמיתיות לחלוטין, אנשים מביעים דעות כאלו ופחות מהססים מבעבר, אבל אנחנו לא בגרמניה הנאצית".

עדיין.

"עדיין", הוא מסכים בחצי חיוך. "אבל לא צריך לפחד. אני לא מרגיש מפוחד. רק שומר על ערנות. ביחס לתקופות אחרות אני מרגיש שאנחנו עדיין במצב טוב. זה לא כמו מה שקורה באירופה".

אתה מאמין שהקשר החזק בין ישראל לארה"ב יישמר? גם בעידן שאחרי טראמפ?

"לגמרי. אני חושב שהברית תמיד תישאר חזקה. העידן שאחרי טראמפ יגיע רק בעוד ארבע שנים, אז אני לא מתחיל אפילו לדאוג מזה, יש דאגות הרבה יותר דחופות".

אחת מהן היא למשל היחסים בין היהודים בישראל ליהודים בארצות הברית, שלדברי רפפורט הם רופפים מאוד, מה שמשפיע כמובן על החוסן היהודי ברחבי העולם. "הרבה מאוד מהיהודים באמריקה מתייחסים ליהודים בישראל כזרים או 'ישראלים'. לא כאחים. אין חיבור בין הקהילות, או שיש חיבור חלש. הוא לא מספיק. אנחנו אומה אחת, אנחנו מחוברים. לא צריך שיתייחסו אלינו רע או שירדפו אותנו כדי שנבין את זה. בשבילי זה תמיד היה מאוד הגיוני ופשוט. לא משנה מאיפה אתה - אם אתה יהודי, אנחנו קשורים זה בזה, ותמיד נהיה קשורים. התיקון ייקח זמן, אבל המצב ישתפר, אני מלא תקווה".

כמו שרפפורט יספר בסרט שלו, החיבור שלו לעם היהודי מתחזק ומתעצם בהדרגה. בחודש שעבר חשף שמאז פרוץ המלחמה הוא מקפיד להניח תפילין בכל בוקר, מה שמעולם לא דמיין שיעשה. "חונכתי להיות יהודי גאה, אבל רחוק מכל מה שקשור ליהדות מעשית", הוא אומר. "במשפחה שלי לא שמו דגש על טקסים או סמלים דתיים. במלחמה גיליתי את הנפש היהודית שלי באופן עמוק יותר. וזה באמת קיבל ביטוי חזק דווקא בתפילין".

אבל רק לאחרונה התחלת לשתף את זה ברשתות.

"כן, בהתחלה רציתי לשמור את התפילין לעצמי. אבל אז הבנתי שיש בשבי הרבה גברים יהודים שנהגו להניח תפילין בכל בוקר, ועכשיו כשהם חטופים זה נמנע מהם. חשבתי שאני מניח את התפילין גם בשבילם, כדי לחזק אותם. לא אשכח את המראה של החטופים, אחרי שהשתחררו, מניחים תפילין בעצמם, רוקדים עם התפילין. זה העצים את הנחת התפילין שלי לעד".

את סיכום המסע שלו בשנתיים האחרונות רפפורט לא עושה רק בסרט, אלא גם מולי בריאיון. "אני מאוד מקווה שהיהודים בתפוצות ילמדו מה זה להיות יהודי ומה המשמעות של להיות יהודי בשנת 2025, תכף 2026", הוא אומר. "שהם יעריכו את השורשים שלהם. ואני מקווה למנוע פילוג, שיפסיק להיות כאן כל כך הרבה פילוג. שכל העם היהודי, הישראלי והלא ישראלי, יחיה יחד בשלום".

ויש לך גם חלום לעתיד בלי קשר למאבק למען ישראל?

"פשוט להמשיך לעשות מה שאני עושה", הוא מושך בכתפיו. "אני נהנה להיות שחקן, גאה בכל העשייה שלי. יש לי עוד הרבה מה לעשות ולתת, גם כקומיקאי. החלומות שלי לא נגמרו. וכמובן אני מאוד מתרגש לקראת הסרט, ומצפה לראות אותו קורם עור וגידים".

ונראה אותך תושב ישראל מתישהו?

"יום אחד זה יקרה", הוא מעיף מבט לים. "אני אוהב את ישראל, אני אוהב את תל־אביב, את ירושלים. רק צריך לדבר על זה עם אשתי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il