זירות מלחמה לא חסרות למדינת ישראל, וברובן היא יוצאת כשידה על העליונה. אבל על השטיחים האדומים של תעשיית הבידור העולמית, והאמריקנית בפרט, המצב חמור ביותר.
מאז 7 באוקטובר גדלה תנועת החרם התרבותי נגד ישראל ונעשתה למכונת תעמולה משומנת. הניצנים הראשונים הופיעו כבר ב־20 באוקטובר 2023, ב"מכתב ה־55", שבו 55 אמנים גינו את ישראל על "פעולות הצבא בעזה". ארגונים כמו Artists4Ceasefire, Film Workers for Palestine, ו־No Music for Genocide מגייסים עוד ועוד אמנים שמבקשים להימנע מכל שיתוף פעולה עם ישראל ועם ישראלים, והשחקנים חואקין פיניקס, קייט בלאנשט ומארק ראפלו הם רק כמה מהשמות שהתגייסו כדי להוביל את החרם על ישראל בזירה ההוליוודית.
בקמפיין זכור במיוחד, "בלאקאאוט 2024", ידוענים שהשתתפו בגאלת המטרופוליטן באותה השנה הוצפו בגל של תגובות שליליות המבקרות את ה"ניתוק" שלהם ואת התעלמותם מ"הרעב המתמשך ברצועת עזה". המטרה של מתקפות ביקורת כאלה היא השתקת קולותיהם של תומכי ישראל בהוליווד; והקמפיינים הללו קוצרים הצלחות.
"יש בהוליווד רוב שתומך בישראל, בלי ספק", אומר ארי אינגל, יו"ר "קהילה יצירתית לשלום" (CCFP), עמותה שמאגדת אנשי קולנוע, טלוויזיה ומוזיקה, במטרה להשמיע קול פרו־ישראלי. "יש הרבה יהודים בתעשיית הבידור, במיוחד בדרג הבכיר, בחברות הפקה ובאולפנים, אבל התומכים בישראל הם לא רק יהודים. בכל מקרה, הצד האנטי־ישראלי הוא אקטיביסטי. יש קבוצה גדולה של שחקנים בהוליווד שמקדישים זמן לתנועת החרם: מארק ראפלו, סינתיה ניקסון, סוזן סרנדון ועוד. הם חותמים על עצומות, מעלים פוסטים, משתתפים בקמפיינים, ומייצרים תחושה שהם הקול של הוליווד.
"הם מעדיפים שיפרסמו שהם תורמים אוכל לילדי עזה". אנג'לינה ג'ולי בצד המצרי של מעבר רפיח, בשבוע שעבר | צילום: איי.אף.פי
"בצד השני יש אנשים שתומכים בישראל אבל לא מקדישים לזה זמן. ג׳רי סיינפלד, סשה ברון כהן, גל גדות. הם לא מבלים את היום בפרסום פוסטים בעד ישראל. הם תומכים, ויהדהדו מה שצריך, אבל הצד השני מנהל קמפיין. יש גם מי שקולני יותר בצד הפרו־ישראלי, כמו דברה מסינג או מייקל רפפורט, אבל זה די נדיר".
עידו דניאל, ראש תחום בכיר לזירת הדיגיטל והמחקר במשרד התפוצות, אומר שאמנים רבים מעדיפים לשמור על ניטרליות רבה ככל האפשר. "אני חושב שמי שבאמת מכריעים הם אנשי הצוות שמקיפים את האמנים", הוא טוען. "ג'סטין ביבר הוא דוגמה טובה: אחד האומנים הגדולים בעולם העלה בעבר פרסומים בעד ישראל, כי מי שליווה אותו הרבה שנים, ובעצם גילה אותו, היה סקוטר בראון, תומך ישראל נלהב, שסייע המון מאחורי הקלעים וגם בא לבקר כאן. היום הוא נמנע מזה".
הקולות הצפים הם היעד הגדול ביותר של תנועת החרם – וגם של מי שתומכים בישראל ומבקשים לסייע לה. "לאומנים כאלה יש כוח אדיר", אומר אינגל. "אמן אחד כזה יכול להגיע ל־20־30 מיליון עוקבים ברשתות החברתיות, פי כמה מכל מכל אוכלוסיית ישראל, פי כמה מהיהודים בעולם. פוסט אחד יכול להשפיע על בני נוער ועל צעירים שאין להם מושג מה ההקשר ההיסטורי או העובדתי של מלחמת חרבות ברזל. תחשבי על נער בן 15 בנברסקה שרואה שאוליביה רודריגו או בילי אייליש מעלות את הכיתוב Free Palestine. זאת נעשית האמת שלו. אמנים הם גם יעד מאוד לחיץ. הקהל הוא מקור החיים שלהם. מן הסתם, תנועת החרם תתקשה לנהל חרם נגד מנכ״ל של תאגיד ענק כמו קוקה קולה, אבל כן תצליח ללחוץ על אמן שקורא תגובות מהקהל ומושפע מהן".
מנגד, יכולות להיות גם הצלחות להסברה פשוטה. "הדוגמנית ג'יג'י חדיד הייתה בעבר קיצונית הרבה יותר במאבק שלה נגד ישראל", אומר דניאל. "אני לא משלה את עצמי, היא עדיין פרו־פלסטינית, אבל היו כמה פעמים שהיא קיבלה מידע אמין יותר על המלחמה ושיתפה אותו".
לא מתוך ידע, מתוך פחד או הצטרפות לטרנד. מימין לשמאל: חואקין פיניקס, ג'יג'י חדיד, סינתיה ניקסון, בילי אייליש ואוליביה רודריגו | צילום: איי.אף.פי, אי.פי.איי, גטי אימג'ס
מתקפת המשובטים
אז אם אמן רוצה להיות ניטרלי, איך משכנעים אותו בכל זאת להימנע מלהופיע בישראל? "קחי לדוגמה את טרוויס סקוט ואת אימג'ן דרגונז, אמנים שהופיעו בארץ דרך 'לייב ניישן הפקות'", אומר אינגל. "יום אחרי פרסום מועד ההופעה, הפיד שלהם ברשתות הוצף בקללות, באיומים, בקריאות 'לבטל אותם' ולהוקיע אותם. במקביל, המנהלים והסוכנים קיבלו הודעות מכל מיני גורמים: 'אם תגיעו לישראל אתם תומכים באפרטהייד, אתם משתפים פעולה עם רצח עם'".
במקרים כאלו בעבר, CCFP ניצלו את קשריהם הרבים בעולם הבידור כדי לפנות לאמנים המותקפים בגובה העיניים ולשוחח עמם. "תעשיית הבידור סגורה מאוד, והקשרים בה מבוססים על אמון", אומר אינגל. "הרבה מהאמנים מקשיבים בעיקר למי שהם מכירים וסומכים עליו. אז תנועת החרם יכולה לצעוק ברשתות, אבל אין לה גישה אישית לאמן או לצוות שלו. לנו יש. אנחנו יכולים להסביר על תנועת החרם ולהרגיע אותם. לספר להם שזה לא הקהל שלהם אלא קמפיין פוליטי מאורגן שמטרתו להכריח אותם ליישר איתו קו".
לדברי אינגל, המסרים לא מגיעים דווקא ממעריצים: רובם הגיעו מבוטים, חשבונות מזויפים. "לאיראן ולקטאר יש חלק גדול בזה, הן מעוררות הרבה פעילות ברשת ומאוד חשוב להן שאמנים לא יגיעו לישראל, כי אז הם ינחתו פה ויראו שכל הסיפורים על אפרטהייד ורצח עם הם שקר. זה קמפיין אסטרטגי לחלוטין", הוא אומר.
גם דניאל מסכים שרבים מהקמפיינים נעזרו בעבר ונעזרים כיום בבוטים מזויפים לחלוטין. "למשל, הקמפיין לביטול האירוויזיון בישראל ב־2019 היה שקרי לחלוטין", הוא מספר. "הובילו אותו בוטים שחלקם הופעלו מעזה. הם פשוט הפיצו האשטאגים פיקטיביים שהביאו את הקריאה לביטול התחרות למיליוני משתמשים ברחבי העולם. וזה לא עמד במבחן המציאות. אירוויזיון 2019 היה אחד המוצלחים בתולדות התחרות. הוא הוגדר ככה בקרב מבקרים מכל העולם, וכך היה גם לפי מספר התגובות בסרטונים ביוטיוב, שאין לו אח ורע. אבל כשמישהו נכנס לטוויטר, מה הוא ראה? טרנד. אלפי ציוצים. ציוצים של בוטים שלא ישנים ולא אוכלים, מצייצים בלי הפסקה, ומהדהדים זה את זה".
עיניים עצומות לרווחה
אבל לא רק בוטים וירטואליים משמשים את התעמולה, אלא גם סמלים ויזואליים על הבמות המרכזיות ביותר. אחד הכלים החשובים המשמשים היום את תנועת החרם בתחום התרבות הוא קמפיין הסיכה האדומה של ארגון Artists4Ceasefire. בטקסים בתעשייה ואפילו על השטיח האדום של טקס האוסקר, אמנים רבים ענדו על החזה סיכה אדומה קטנה הקוראת לכאורה להפסקת האש, אך היא מעוצבת ככף יד אדומה - כביכול מסמלת את 'דם הפלסטינים על הידיים של מדינת ישראל'. עם זאת, בקרב הפלסטינים היא מסמלת את ידיו המגואלות בדם של המחבל עבד אל־עזיז סאלחה, מרוצחי שני החיילים הישראלים רב"ט ואדים נורז'יץ ורס"ל יוסי אברהמי, שנרצחו בידי המון פלסטיני בלינץ' ברמאללה באוקטובר 2000. "אנשי הקמפיין הגיבו לטענות האלו, הכחישו אותן וטענו שזה פשוט סימן עצור עם לב באמצע. הם גם אומרים שהצבע כתום ולא אדום", אומר אינגל. "בעיניי העניין הוא לא רק הסיכה. הוא האופן שבו קמפיין כזה, בלי דמות אנושית מאחוריו, מצליח לגרום לאמנים הכי גדולים בתעשייה להצטרף ליוזמה, ואז מצליח להוציא עוד ועוד הצהרות בשמם. גם כשהם לא בהכרח מודעים לכך ולא בטוח שהם מסכימים עם כל הצהרה".
תומכים, אבל לא מספיק בקול. מימין: מייקל רפפורט, דברה מסינג, ג'רי סיינפלד, גל גדות וסשה ברון כהן | צילום: אבישג שאר־ישוב, איי.אף.פי, אי.פי.איי, John Lamparski, Kevin Winter - גטי אימג'ס
אחד מהאנשים הבולטים שמקדמים את תנועת החרם בתעשיית הבידור האמריקנית הוא השחקן זוכה גלובוס הזהב ראמי יוסף, ניו־יורקי בן להורים מצרים. "הוא לא בהכרח הקים את יוזמת Artists4Ceasefire, אבל הוא דמות שמקדמת מאוד את הקמפיין הזה בתוך התעשייה", אומר אינגל. "לפי מה שאנחנו יודעים, הוא דחף לא מעט אמנים לענוד את הסיכה, כולל בילי אייליש ואחיה פיניאס או'קונל בטקס האוסקר".
אינגל מכיר היטב את אחורי הקלעים של תעשיית הבידור: במשך שנים רבות היה עורך דין בתחום הבידור ומנהל מוזיקלי. "הארגון שלנו הוקם כבר ב־2012 מתוך צורך מעשי", הוא מספר. "בכל פעם שאמן בינלאומי קיבל הזמנה להופיע בישראל, הוא הוצף בגינויים והותקף ברשתות החברתיות, כולל באיומים מפורשים ובהאשמות בסגנון 'אתה תומך ברצח ילדים חפים מפשע'. הכול במטרה לגרום לו לבטל את ההופעה. הבעיה הייתה שלא היה שום איזון להאשמות האלה. לכן אמנים רבים פשוט ביטלו, לא מתוך ידע אלא מתוך פחד. הם האמינו שזאת המציאות, ושבזה הם תומכים אם יבואו להופיע בישראל".
ימים ספורים לאחר טבח 7 באוקטובר, הצהרת CCFP למען ישראל קיבלה הדהוד ותמיכה נלהבת. "היה לנו חשוב לפעול מהר, כי ידענו שיש חלון הזדמנויות של שבוע לכל היותר לפני שהנרטיב יתהפך", מסביר אינגל. "ההצהרה שלנו קיבלה תמיכה מהמון אמנים, אנשי קולנוע ואנשי ספרות, אבל בתוך פחות מ־24 שעות ארגוני חרם כמו 'סטודנטים למען צדק בפלסטין' כבר הדהדו את המסר שישראל מבצעת 'רצח עם'. הכול היה מתואם מאוד".
מה זאת אומרת? הם הכינו את הקמפיין מראש?
"זה לא קמפיין שנולד מתוך המלחמה ומתוך התגובה של ישראל לטבח 7 באוקטובר. הקמפיין הזה פועל כבר שנים. יש ניסוחים, מילות מפתח, האשטאגים, דף מסרים. הכול כבר מוכן. בסך הכול היה צריך ללחוץ על כפתור 'הפעל', וכולם מיד ידעו מה לצייץ ולפרסם. יכולנו לראות איך סטודנטים כבר נואמים בהפגנות באקדמיה, וקמפיינים משתוללים ברשתות, כשבישראל עדיין מנסים לעכל את הטבח הגדול ביותר מאז השואה".
לאינגל לא קשה למצוא את הקשר בין הפעילות הנמרצת של ארגוני החרם ובין התרת דמם של יהודים ברחבי העולם. "זה מנגנון פשוט. אם ישראל מוצגת כמדינה נאצית, גזענית, שמבצעת רצח עם, אז יהודי שתומך בישראל תומך ברצח עם", הוא מסביר בפשטות. "לכן הוא הופך ל'מטרה לגיטימית' לטרור ולאלימות, בעיני קיצוניים אבל גם בעיני החברה. לכן בתי כנסת מותקפים, לכן יש אלימות ברחובות ובקמפוסים, והממשלות מעלימות עין. הטיעון 'זו אנטי־ציונות, לא אנטישמיות' קורס, כי בפועל זה גולש מהר מאוד לאלימות כלפי יהודים".
לפני 7 באוקטובר הסתפקה תנועת החרם התרבותי בתקיפה ממוקדת של אירועים מיוחדים – האירוויזיון, או הופעות של כוכבי ענק. לא בטוח שהם הצליחו במיוחד: "אני לא אומר שכל מה שהם אמרו שעשו הוא פייק ניוז, אבל יש הרבה מאוד קרדיט שהם לקחו לעצמם בלי בסיס", אומר דניאל. אגב, אינגל לא בטוח שגם היום הישגי תנועת החרם רבים כל כך. "אמנים בינלאומיים מעדיפים לא להופיע בישראל בעיקר מסיבות של בטיחות", הוא טוען. "אמן בסדר גודל של ברונו מארס למשל, עם צוות של מאה אנשים, יתקשה מאוד לבטח את המופע באזור מלחמה. אבל זה לא קשור לתנועת החרם. הם כמובן מתארים דבר כזה כהצלחה שלהם, ובמקביל הקנה שלהם מופנה עכשיו לישראלים שמופיעים בעולם, וגם לכל מי שמוגדר ציוני או תומך ישראל".
גם דניאל אומר שתנועת החרם טוענת להשפעה גדולה ממה שיש לה באמת. "הם התגאו בכך שהצליחו לבטל אירוע תרבות ישראלי או הגעה של אמנים ישראלים לפסטיבל בינלאומי, גם אם בפועל הביטולים נוצרו מטעמי לו"ז. הם היו מנכסים לעצמם 'הצלחות' כאלה, ולכן לפני המלחמה היה קשה לקחת אותם ברצינות".
השנה כמעט הצליחו לסלק אותנו מהאירוויזיון.
"רק אחרי שנתיים של הטיה תקשורתית בכל מה שקשור לסיקור המלחמה. יש לזה השפעה. לא סילקו אותנו, אבל לצערי חלק מהמדינות החליטו במחאה לבטל את השתתפותן. בישראל הייתה עמדה ברורה ועקבית: ישראל משתתפת. האירוויזיון לא צריך להפוך לפוליטי, זה המסר שניצח".
החשוד המיידי
לאמנים בהוליווד, חשוב לציין, לא קל לזהות מי עומד מאחורי הקמפיינים. כלפי התעשייה וכלפי הציבור, ארגוני הדה־לגיטימציה לישראל משתדלים במכוון להישאר אלמוניים – דף נחיתה ותו לא. "עיתונאים שמבקשים תגובות מהקמפיינים האנטי־ישראליים נענים בשלילה או זוכים לתגובה ממקור חסר זהות", מסביר אינגל. "בכל פעם נולד ארגון חדש, אתר חדש, הצהרה חדשה. התקשורת הבינלאומית מסקרת את הקמפיין כיוזמה למען הפלסטינים ונגד 'רצח עם', שלא קשורה לגורם אחר. קמפיין Artists4Ceasefire עלה שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, והפיץ קריאה שנשמעת יפה ומוסרית. מי לא רוצה הפסקת אש? לכן הרבה אמנים חתמו מהר, בלי לחקור או לשאול שאלות. אבל מהר מאוד נעשה ברור שמטרתו של הארגון אינה הפסקת אש אלא דה־לגיטימציה לישראל. וכל הארגונים האלה נכנסים תחת אותה אג'נדה ומחזקים זה את זה, מהדהדים זה את זה, מפרסמים זה את זה ברשתות".
עוד כתבות בנושא
הכול נעשה ברוחו של ארגון־גג אחד, PACBI באנגלית – ראשי תיבות של "הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל". ל־PACBI יש זהות ברורה מאוד: הסניף המרכזי שלו שוכן לא בלוס־אנג'לס או בניו־יורק אלא ברמאללה. "PACBI מסונף ל־BNC, שהיא הוועדה הלאומית הפלסטינית לקמפיין ה־BDS", מסביר דניאל. "זאת אסופה של גופים פלסטיניים שיושבים ברמאללה, וחלקם קשורים לגופי טרור מוכרזים. כולם יחד מנהלים מערכה נגד ישראל, כדי למשוך השקעות ולבטל אירועים אקדמיים, תרבותיים וספורטיביים שקשורים בישראל. לרוב הם מנסים למנוע מאמנים להופיע כאן, וגם לבטל את ההשתתפות של ישראלים בפסטיבלים בחו"ל".
הקשר שלהם לארגוני טרור חשוף לקהל הרחב?
"הם ממש לא מתביישים בזה. חשפנו בעבר את הקשר בין ה־BNC ובין ארגונים כמו החזית העממית או הג'יהאד האסלאמי, שמוכרים כארגוני טרור ביותר מ־45 מדינות. ו־PACBI הוא חלק בלתי נפרד מה־BNC".
את תנועת החרם (BDS) עצמה הקים ב־2004 עומר ברגותי, מהנדס ערבי תושב עכו, בן לחמולת ברגותי הפלסטינית שרבים מבניה היו מעורבים בטרור, ובהם רבי־המחבלים מרואן, עבדאללה ונא'אל ברגותי, המרצים מאסרי עולם בכלא בישראל. עומר ברגותי נולד בקטאר, גדל במצרים, למד בארצות הברית ובאוניברסיטת תל־אביב (אחרי שהתחתן עם ערבייה ישראלית וקיבל תושבות ישראלית). התנועה שהקים נועדה לכנס את כלל הגופים הפועלים לחרם על ישראל מכל העולם, ובשנה שהקים אותה הוא ייסד גם את PACBI, שמתמקד במישורים האקדמיים והתרבותיים של החרם. בדו"ח "מחבלים בחליפות", שפרסם המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה של מדינת ישראל בשנת 2019, נחשפו כמה וכמה ממנהלי המזכירות של התנועה כמחבלים וחברים בחזית העממית. בין השאר דווח שם שאחד מהארגונים החברים ב־BNC הוא "הכוחות הלאומיים והאסלאמיים", מסגרת ששימשה למשל לתיאום בין חמאס לג'יהאד האסלאמי במהלך האינתיפאדה השנייה.
חאוויר ברדם | צילום: AP
"ספק גדול אם האמנים שחתומים על הצהרות החרם מודעים לקשר לטרור, והם גם לא מתעניינים בזה", מסביר דניאל. "הסלוגן של ה־BDS הוא 'חירות, צדק, שוויון'. מי מהאמנים, ובכלל בציבור הליברלי והבינלאומי, כולל אנחנו, יצא נגד זה? הארגונים פונים לאמנים בפנים תמימות, והם רק רוצים להוריד מעצמם את הלחץ. אמן שמתבטא בעד ישראל יותקף בידי אנשים אמיתיים ובידי מיליוני בוטים במשך שבועות, אז הם לא רוצים להתעסק בזה. הם מעדיפים שיפרסמו שהם תורמים אוכל לילדי עזה, או קוראים להפסקת אש, אבל צריך להבין שהם בפועל מסייעים למערכת של תנועת החרם. המטות של BNC ושל PACBI קובעים את הכללים והם אלו שמספקים תמיכה כלכלית לקמפיין הזה".
זרים מושלמים
בשביל השחקן יובל דוד, החרם הוא לא רק עניין תיאורטי של בוטים וארגונים, אלא מציאות שפוגעת בפרנסה ובביטחון האישי. דוד הוא לא שם מוכר בתעשייה הישראלית, אבל בלוס־אנג'לס הוא ידוע כשחקן ויוצר וגם יריב לא קטן של תנועת החרם. למרות המחיר שהוא משלם על כך, דוד מדבר לא מעט ברשתות ובאתרי החדשות בעד ישראל, גם כשהוא מוצא את עצמו לגמרי לבד. "מאז ומתמיד אני רואה בעצמי סנגור של עם ישראל, ואני מנסה לעודד יהודים וישראלים אחרים לעשות כמוני", הוא אומר. "מעולם לא נתתי לאחרים להשתיק אותי בגלל שאני יהודי וציוני. האקטיביזם שלי לא באמת הפריע לאנשים עד 7 באוקטובר, אבל אז התחילו להגיד לי בחדרי החזרות שאני 'פוליטי מדי'.
"זה מצחיק, כי כבר שנים אני מדבר בתקשורת על נושאים פוליטיים - רפובליקנים ודמוקרטים, ישראל, יהודים וציונות. אבל רק ב־8 באוקטובר הפכתי להיות 'פוליטי'. ומהר מאוד זה בא לידי ביטוי בשטח. פתאום שינו לי חוזים או ביטלו אותם, כי הפעילות שלי לא מתאימה יותר לאולפנים. היו גם סרטים וסדרות שהפקתי שהשתתפו בפסטיבלים בינלאומיים, אבל מאז שפרצה המלחמה מזמינים אותי פחות ופחות. אותו הדבר קורה להמון יוצרי קולנוע יהודים וישראליים וציונים. בפסטיבלים טוענים שהם מחפשים גיוון, ושיש להם הגבלה למספר הסרטים הישראליים או היהודיים. אבל איך קובעים שהפקה היא 'יהודית'? העובדה שאני, היוצר, יהודי? שיש לי שם ישראלי? בכל פעם יש תירוץ אחר".
עוד כתבות בנושא
דוד נולד להורים ישראלים בניו־יורק, התאהב בתיאטרון ובמשחק והתברג בתעשיית הבידור האמריקנית, אבל תמיד נותר מחובר לזהותו היהודית והישראלית ואף פעם לא התבייש להנכיח אותה. בעשרים השנה האחרונות הוא גם יועץ שמסייע לארגונים פוליטיים להעביר מסר באמצעות יצירה. "בתור שחקן אני מבין איך להעביר מסר ונרטיב באופן רך, כסיפור. זה משהו שהצד השני הבין ומיישם כבר מזמן, וזה עובד".
מאז 7 באוקטובר הוא נפגע לא רק מבחינה מקצועית. הקול החזק שהוא משמיע בעד ישראל הוביל לאיומי רצח, לתקיפות ממוקדות ברשתות החברתיות, ואפילו לאזהרה של ה־FBI שהמליץ לו "להוריד פרופיל". "אפילו ברחוב צועקים לעברי קריאות אנטישמיות", הוא מספר. "אני רגיל לזה. מכירים את הפנים שלי ויודעים מה אני ומה אני מייצג. ברשתות החברתיות אני מקבל איומי מוות על בסיס קבוע. כשאני מבקר בישראל אני מרגיש הרבה יותר בטוח. ארגוני הטרור לא רוצים לפגוע בי אישית, אני סתם עוד יהודי. אבל בארצות הברית אני מסומן".
לפני המלחמה הרגשת פחות מאוים?
"היה לי מקום יותר בטוח בתעשייה, בהחלט. היה לא לגיטימי להחרים את ישראל, ולהחרים שחקנים ויוצרים תומכי ישראל. מאז המלחמה זה מותר. אבל תמיד הרגשתי אי נוחות מסוימת. היו פעמים באודישנים שאמרו לי 'אתה יהודי מדי' או 'אתה לא יהודי מספיק'. לא הבנתי מה זה אומר. אני אמור להשמיע מבטא מסוים או להיראות באופן מסוים? בהוליווד לא אומרים את זה מפורשות, אבל הרבה פעמים הם מחפשים קריקטורה של יהודי. הייצוג של היהודי בסרטים לא השתנה הרבה: היהודים חלשים או חכמים או עשירים ועובדים בעסק. אף פעם לא גיבורים, לא חזקים, לא לוחמים. לא מורכבים. הקומיקאים היהודים משתפים עם זה פעולה, ובעיקר מדברים על זה שאנחנו עם חלש שמתלונן כל הזמן. זו לא האמת".
גם דוד, כמו אינגל ודניאל, מסכים שתנועת החרם והאנטישמיות בתעשיית הבידור נובעים בין השאר מן הקשרים הרופפים בין היהודים בלוס־אנג'לס ובין יהודי ישראל. ״אנחנו צריכים המון עזרה במלחמה נגד האנטישמיות, והישראלים היחידים שמבינים את זה הם מי שגרו בחוץ לארץ לתקופה ארוכה", אומר דוד. "בישראל אתם שומעים על זה וקוראים על זה בחדשות. אבל אתם לא חיים את התחושה של מיעוט נרדף".
השאלה שאתה בטח מכיר היא: למה שלא תעלו לארץ?
"אנחנו חלק מהתעשייה כאן, ואם בישראל רוצים לעזור לנו אפשר להזמין אותנו לעבוד בישראל, או לבוא לכאן ולעבוד איתנו. המון כסף נכנס להוליווד ממדינות ערב, כדי לקדם את הייצוג שלהם ולהכניס מיעוטים לתעשייה; לוודא שאם יש דמות מוסלמית, ישחק אותה מוסלמי, או שאם יש דמות שחורה, ישחק אותה אדם שחור. אבל יהודים לא עשו את זה. והמון תכנים על יהודים וישראלים נכתבים בידי אנשים שלא חיים את זה, וגרוע מכך, תומכים באידיאולוגיה אנטי־ישראלית. הרבה פעמים יש הבחנה בין יהודים שתומכים בישראל והם 'יהודים רעים' ובין 'יהודים טובים' שמשתפים פעולה עם הנרטיב הפלסטיני. אז כדי לחזק את הנרטיב הישראלי בהוליווד, צריך לעבוד בשיתוף פעולה".
אגב, אתה שומע עמיתים שלך שרוצים לדבר כמוך ופוחדים?
"המון. הם אומרים לי שהם לא יכולים כי זה ישפיע עליהם או על הלקוחות שלהם. המצב קשה. בתעשייה יש הרבה יהודים, ורובם תומכים בישראל, אבל הם פוחדים".
תקווה חדשה
אחד משיאי התמיכה הפומבית בפלסטינים נרשם בשבוע שעבר עם ביקורה של הכוכבת ההוליוודית אנג'לינה ג'ולי בצד המצרי של מעבר רפיח. ג'ולי הגיעה למקום כחלק מ"סיור הומניטרי" למען תושבי עזה. בניגוד לאביה השחקן ג'ון ווייט, תומך ישראל נלהב, ג'ולי תקפה את ישראל במהלך המלחמה והאשימה אותה ב"הפצצה מכוונת של אוכלוסייה לכודה שאין לה לאן לברוח". "תנועת החרם והמערכת האנטי־ישראלית מאורגנות מאי פעם", אומר אינגל. "הן היו בתנופה לפני 7 באוקטובר, ומאז רק מקצינות והולכות. אפילו פוסט תמים של 'חנוכה שמח' מקבל אלפי תגובות שנאה ואיומים. זה מזמן לא דיון פוליטי, זו השתקה אגרסיבית שעובדת. אבל החרם השקט הוא הבעיה הגדולה באמת. גופים שלא מצהירים בפומבי על עמדתם, אלא פשוט לא מקבלים ישראלים, דוחים אותם או מעכבים שיתופי פעולה כדי לא להסתבך.
"פסטיבל הסרטים בטורונטו כלל בעבר ארבעה־חמישה סרטים ישראליים בכל שנה. אבל ב־2024 נכנס סרט אחד, וגם ב־2025, ושניהם הוכנסו מאוחר יחסית, אחרי שכבר הכריזו על המועמדים. מצד שני, לאותו הפסטיבל התקבלו במסלול הדוקומנטרי לא מעט סרטים אנטי־ישראליים מובהקים, בזמן שהסרט 'הדרך בינינו' שמגולל את סיפורו של אלוף במיל' נעם תיבון כמעט הודח בלחץ קמפיין. היינו צריכים להתערב, לפנות למארגנים ולהוציא מכתב פתוח של אנשי תעשייה כדי שהסרט יוקרן. זה אבסורד".
בוא נדבר על פעולות. איך נלחמים במפלצת הדה־לגיטמיציה לישראל?
"צריך להשקיע יותר בחינוך, בהסברה, ביצירת איזון לתודעה שמגיעה לאמנים, ובפיתוח כלים להתמודד עם האתגרים החדשים שהמלחמה הביאה. בעיקר עם השיח ברשתות החברתיות והפייק ניוז, שנהיה ממש תופעה מסוכנת".
דניאל: "כמו שהם מצליחים לעורר אמפתיה והזדהות עם הסיפורים שלהם, אנחנו צריכים לעשות את אותו הדבר עם הנכסים שלנו. אחד מהם, לצערנו, הוא הטבח במסיבת הנובה. המיצג לזכר משתתפי הנובה, ואני גאה לומר שזאת יוזמה שלי ושל המשרד שלנו יחד עם מפיקי הנובה, הגיע לארצות הברית, עם תרומה כספית מהממשלה. אם האמנים היו נחשפים לצד שלנו של הסיפור - למשתתפי פסטיבל מוזיקה שהלכו לחגוג ונרצחו, נחטפו ונאנסו, או חזרו בטראומה, המצב היה אחרת".
"אני חושב שצריך גם ללמוד לספר את הסיפור הישראלי באופן שידבר לתעשיית הבידור", מסכם דוד. "לא רק לקדם נרטיב של טראומה וקורבנות, אלא גם לדבר על חוזק ושמחה וגאווה במי שאנחנו. להראות שישראלים הם לא רק צבא וחיילים, כפי שרבים בתעשייה חושבים. גם לישראלים יש משפחה, שאיפות, חלומות. הם בני אדם כמו כולם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il