"הבן שלי דפק על השולחן ואמר: 'תן לאמא גט ותמשיך לטפל בה'"

בבוקר חורפי אחד שב הרב בני וורצמן לביתו מתפילת שחרית, ומצא אותו שקט וחשוך באופן חריג. להפתעתו הילדים עדיין היו במיטות, וכך גם רעייתו מרים. חצי שעה לפני הצלצול, המורה הנערצת בבית הספר היסודי בחיספין לא הייתה מסוגלת לצאת מהמיטה. תוך שהיא שולחת מבט חלול לנקודה בלתי נראית בתקרה, כל שהצליחה לומר לו היה: "אין לי כוח להזיז את עצמי". וורצמן ניסה להבין אם כואב לה משהו ואיפה, אלא שהיא עצמה לא ידעה להסביר את סוג הכאב הזה, שעתיד לשנות את מסלול חייהם.

"חשבתי שאצליח לשכנע אותה לקום, אבל לא הצלחתי", הוא משחזר. "פיזרתי את הילדים במוסדות החינוך ויצאתי לעבודה. המצב הזה נעלם אחרי זמן מה, ואנחנו חזרנו לשגרה כאילו כלום. כך היה גם כאשר התופעה הזו חזרה על עצמה פעמים נוספות. אבל אחרי שנתיים, חוסר היכולת של מרים לתפקד הלך והעמיק. הבנו שיש פה משהו חריג, ועדיין לא ידענו מה. מה ידעו לפני יותר מארבעים שנה על עולם הנפש? מי דיבר על זה בכלל?"

אחרי עשרות שנים שבהן ליווה את אשת נעוריו בכל תלאות המחלה, השניים התגרשו. בעידודה של מרים ובעידוד ילדיהם, הרב וורצמן נישא מחדש. אך וורצמן, שמדבר עליה גם היום בדמעות ובכאב, המשיך לסעוד במסירות את אַם ילדיו עד פטירתה הפתאומית לפני כשנתיים וחצי. בספרו החדש, "סובב סובב הרוח" (בהוצאת דברי שיר), הוא מגולל את קורותיהם לאורך השנים הארוכות והמייסרות, בניסיון להביא תועלת ותקווה למשפחות של מתמודדי נפש שמוצאות עצמן בבת אחת בהתמודדות קשה משלהן.

מאמץ ההסתרה

בני וורצמן (69) ומרים רוט הכירו בסוף שנות השבעים. הוא היה תלמיד ישיבת מרכז הרב, היא למדה לתואר בחינוך במכללה בירושלים, ושימשה כמדריכה בפנימייה של מדרשת עמליה בעיר. לחיספין הגיעו כמה חודשים אחרי שנישאו. ביישוב הצעיר גרו כ־35 משפחות בלבד, ושם גם נולדו חמשת ילדיהם. אחרי תשע שנים ברמת הגולן ושנה נוספת במצפה־יריחו, התיישבה המשפחה בבית־אל. במהלך השנים שימש הרב וורצמן כראש האולפנה באבן־שמואל וכראש האולפנה בקריית־ארבע, כאשר מרים מלמדת בתיכון ג'ינוגלי בירושלים.

לאורך כל השנים הללו המחלה רדפה אותה, תוך שהיא נעלמת וצפה מחדש פעם אחר פעם. "גם בבית הספר בחיספין וגם בג'ינוגלי גילו סבלנות יוצאת דופן וניסו לשמר את מקומה של מרים למרות היעדרויותיה הרבות", מציין וורצמן בהערכה, "בין אם הבינו ובין אם לא הבינו מה גורם להיעדרויות הללו".

יותר מארבעה עשורים חלפו מאז שהמחלה הרימה את ראשה בבית וורצמן, וגם היום הרב בני מדבר בלשון רבים כשהוא מתייחס לחוסר האונים של מרים, מימי כפי שהוא מכנה אותה. בספרו ובשיחתנו הוא מתאר את ההידרדרות של האישה שאהב, שבעצמה לא הבינה מה מתחולל בתוכה, והתחננה שהדבר הזה יניח לה כבר.

וורצמן מתקשה לתאר את שגרת ההתקפים שבאו והלכו בשנים הראשונות. "המחלה לבשה ופשטה צורות שונות. תקופות ארוכות שהכול בסדר, גם בזוגיות וגם בהורות, ואז היא מתחילה להתנתק. אחרי כמה טיפולים מהתחום הלא קונבנציונלי הבנו שזו לא איזו דלקת או חולשה, ושאנחנו זקוקים לפסיכיאטר. זה היה רגע מכונן ששינה את הגישה שלי ואת החיים של שנינו מקצה לקצה. פתאום הרגשתי שאני מסוגל לעכל ולהתמודד עם האירוע הזה".

הטיפול הפסיכיאטרי אפשר להם סוף־סוף להעניק שם לכל העניין הזה שהשתלט על חייהם: דיכאון ביפולרי, או מניה־דיפרסיה. בקיצור נמרץ, זוהי הפרעה נפשית המאופיינת בתנודות קיצוניות במצב הרוח והאנרגיה.

לצד המחלה עצמה, המשפחה התמודדה גם עם ההחלטה להסתיר את ההתמודדות הקשה. "במשך שנים לא סיפרנו לאיש שום דבר. גם כשכבר היה לזה שם, והיו תרופות מסוימות מאוד עבורה".

גם לא לילדים?

"לילדים אמרנו שיש לאימא שפעת. היה לנו נוח לחשוב שהם לא ישאלו את עצמם למה רק אימא שלהם כל הזמן חולה בשפעת. כמה שנים טובות אחרי ההתפרצות הראשונה, כשכבר אי אפשר היה להסתיר, ישבנו לספר להם. הגיע שלב שנדרשנו לאשפוז יום, ואז לאשפוזים ממושכים, ואי אפשר היה להסתיר יותר. לימים אחת הבנות אמרה שהחשיפה הייתה רגע של שבר גדול אצלה, אף שכבר הבינה קודם במה מדובר.

"כשהילדים שאלו למה סחבתי את זה לבד כל השנים, אמרתי להם: 'מה אתם אשמים ולמה שתהיו שונים כי אמא שלכם חולה?'. אז הם הלכו לבית הספר ולתנועות הנוער כמו כולם. אני לא יודע אם פעלתי נכון או לא. היום מדברים על דברים כאלה, וכנראה היו מטפלים בזה אחרת. האם כל השריטות היו נחסכות? לא בטוח. אבל איך אחת הבנות שלנו אומרת: 'לכולם יש שריטות, לפחות לנו יש תירוץ וקבלות'".

היום ברור לוורצמן, שלצד פועלו כאיש חינוך הפך למטפל זוגי ומשפחתי, שיש לתת מקום לקושי ולצער של המשפחה כולה. "אחד הדברים הקשים במחלה הזו הוא הבדידות של בני המשפחה שצריכים להחזיק את המצב. הבדידות הזו נוגעת כמובן גם לחולה עצמו. כשאימא של מרים נפטרה כמעט לא הגיעו מנחמים, כי בשלב הזה מרים כבר התרחקה מאוד חברתית. אבל השתיקה סביב הנושא מבודדת גם את בני המשפחה".

מלחמה יומיומית

במשך חמש שנים וחצי הייתה מרים מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים, "ואז אמרו לנו שאין להם איך לעזור לה יותר", מספר וורצמן. "הציעו לנו לאשפז אותה במחלקה הכרונית", שמשמעותה היא טיפול בסיסי ביותר, ללא שאיפה לריפוי. "הבהרתי שאין מצב שהיא נכנסת למחלקה כרונית, והמשמעות הייתה שהיא חוזרת איתי הביתה".

וורצמן הבין היטב אילו אתגרים צפויים לו במציאות שבה מרים חוזרת הביתה. גם הטיפול התרופתי היה אמור להיות מופקד בידיו, וכך כל ליווי ופיקוח אחר שהיא נדרשה להם באופן אינטנסיבי. "ישבתי שם שבור, ואז עברה שם עובדת סוציאלית, התיישבה לידי והציעה שנעבור מבית־אל לירושלים. היא הבטיחה לבנות בשביל מרים מסלול של 'שיקום יום', שיתאפשר רק אם נגור בקרבת מקום למוסד המטפל. במסלול כזה מרים תהיה מאושפזת לאורך היום, ובערב תחזור הביתה. העובדת הסוציאלית אכן עשתה את זה, ודאגה גם להארכה באשפוז באיתנים עד שהכול יהיה מוכן ושאעבור דירה לירושלים".

וורצמן שכר דירה קטנה בקטמון, ויחד עם העו"סית הכין את מרים לוועדה שבכוחה לאשר את המעבר שלה להוסטל במיקום יום. "עברנו עם מרים על מה שהיא צריכה להגיד, שלא תתפרץ", הוא משחזר. "אבל ההתקפים האלו באים בלי שליטה. ובכל זאת, מנהל ההוסטל הסכים לקבל אותה". לימים, כשוורצמן והמנהל הפכו לחברים, שאל אותו וורצמן מדוע הסכים לקבל אותה למוסד שלו. המנהל ענה: "למדתי שיקום, זה מה שאני יודע לעשות, ואת זה אפשר לעשות רק כשאתה בחוץ. לחזור לבית החולים אפשר תמיד. אמרתי לעצמי 'בוא ננסה'".

מדי בוקר הגיעה לבית וורצמן סומכת שסייעה לה לקום מהמיטה, להתארגן ולהתאפר. "היציאה מהמיטה הייתה מלחמת עולם יומיומית", מתאר וורצמן. "הרבה פעמים היא לא קמה, וקרה שהיא הלכה לאיבוד בדרך לעבודה השיקומית שסידרו לה. זו הייתה שנה קשה מאוד. הייתה סומכת נוספת שהתפקיד שלה היה לעזור לה פשוט לחיות – לקום, לעשות קצת עבודות בבית, לצאת קצת החוצה. לאט לאט זה הצליח, אבל אחרי כמה חודשים גם זה נשבר. ובכל זאת, היו לנו כמה חודשים טובים שבהם היא קנתה יחד עם הסומכת בגדים חדשים, הלכה לחוג ספורט ולחוג מוזיקה וגם בישלה. באותה תקופה הצלחתי ללמד אותה אפילו לנסוע באוטובוס לבד. התפללתי שזה יחזיק מעמד, זה לא קרה".

ובתוך זה גם אתה סבלת לא מעט.

"נכון, החיים ביחד היו קשים מנשוא. לראות את מי שאתה הכי אוהב בעולם סובל ואף אחד לא מצליח להביא לו מזור, ואי אפשר לרפא אותו – זה נורא. ואתה עושה ועושה וזה לא עוזר. אחת התמונות שחרוטות לי בראש היא מהפעם הראשונה שהבאתי אותה לאיתנים, ואחרי כל תהליך הקבלה, כשאני עומד לצאת, היא קוראת לי מהחלון: 'לאן הבאת אותי, קח אותי מכאן'. זו חוויה איומה.

"לקח לי המון זמן לקבל את זה שהיא חולה. יש גישות בפסיכולוגיה שסוברות שגם מתמודדי נפש שולטים בתגובות שלהם. אני לא חושב שזה נכון. ברגע שהבנתי שזה לא בשליטתה, משהו בי נרגע. לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שזה גדול עליה. היא הייתה אומרת לי 'תציל אותי, אני נשרפת מבפנים', דברים שמאוד קשה לשמוע. המטפלים דאגו לי, אמרו שאני מוכרח לישון במקום אחר או לשכור לה דירה אחרת, כי אני צריך לתפקד. כשאחד הרופאים התעניין בי, עניתי לו שאני לא הפציינט. הוא אמר לי בחדות: אם אתה קורס, הכול קורס. אתה עמוד התווך, אתה מוכרח לדאוג לעצמך".

אחרי תקופת הקורונה הועברה מרים לאשפוז קבוע בקריית־שלמה שבאזור כפר־סבא. "הם הצליחו לייצב את מצבה שם, אבל היא הפכה לסיעודית. הייתי מוציא אותה לחצר ומחזיר אותה, וכולם שמחו לקראתה. היא הייתה אומרת שם דברי תורה, מתווכחת עם אנשים. כולם שמחים איתה, והלב שלי מתכווץ. איך המקום הקשה הזה הפך להיות הבית שלה? אבל היה לה טוב שם".

עד כמה היא הבינה מה קורה איתה?

"היא הייתה מפוקסת לגמרי. היא הייתה מאחלת לי 'שלעולם לא תבין מה קורה לי'. זה חלק מהקושי. כשאתה לא מפוקס, למשפחה כואב אבל לפחות לחולה לא כואב. מרים ידעה מה מתרחש. היא הדגישה שיש לה הכול ואין לה כלום, כי היא לא מצליחה ליהנות מהמשפחה שהקימה".

בין כעס לחמלה

הצלילות של מרים הביאה אותה ללחוץ על הרב בני להתגרש ממנה ולהינשא מחדש. וורצמן היה מטולטל מהדברים, אבל מרים התעקשה שוב ושוב: "תן לי גט ותתחתן, אין לך אישה ואני גם לא אהיה". אחרי שגם הילדים הצטרפו ללחצים, הוא התחיל לשקול את העניין. "באחד האירועים המשפחתיים, אחד הבנים שאל אותי למה אני מחכה. 'אתה מחכה שיכתבו על המצבה שלך 'ליווה את אשתו במסירות עד יום מותו? אתה רוצה שגם לא יהיה לנו אבא?''. גם אחי ואנשים נוספים סביבי ראו כנראה שאני במצב לא טוב. לקח זמן, אבל אבל אחרי עשר שנות אשפוז כמעט רצופות הרשיתי לעצמי לחשוב על זה ולדבר איתה על זה. מרים אמרה: 'אני יודעת שיהיה לי קשה, אבל אני רוצה שיהיה לך טוב. אני לעולם לא אחזור הביתה, ואתה לא יכול להמשיך לחיות ככה, זה לא נורמלי'".

אתה מדבר באהבה ובדמעות על הרגעים הכי קשים שלכם יחד. בתוך כל זה לא הייתה לך טינה כלפיה?

"היו כעסים לאורך השנים והרבה. לא יודע אם עליה, על הקב"ה או על החיים שנתקעו לנו ועל הרצונות והחלומות שלא יכולתי לממש. הייתי מתעקש לומר לה לקום, בלי להבין למה היא לא קמה. אני זוכר איך באחת התקופות הקשות הדם עולה לי לראש ואני עומד להתפרץ עליה, ופתאום אני רואה אותה עומדת מולי חסרת אונים, במבט ששואל 'מה אתה רוצה ממני? למה אתה כועס עליי?', ובבת אחת התמלאתי חמלה. באחד הלילות חזרתי מהרצאה ושאלתי את מרים איך יכול להיות שהשנים עוברות, המצב נהיה קשה יותר ויותר, והאהבה שלי אלייך רק הולכת וגדלה. הרי לא הייתה לנו מערכת זוגית נורמלית. לא הייתי הבעל שלה, הייתי המטפל שלה - את התשובה מצאתי בדברים של הרב דסלר שנזכרתי בהם, שהאהבה תלויה בנתינה. ככל שקיימת יותר נתינה, האהבה גדלה".

לפני ארבע שנים וחצי הם התגרשו, בעזרת רב רגיש שהתאים את הטקס כך שיהיה פשוט ומהיר למרים. לרב בני, לעומת זאת, היה קשה להוציא את המילים מהפה. "כל הילדים הגיעו, הבאנו איתנו צידנית מלאה כל טוב, ואחרי הטקס עשינו פיקניק משפחתי. החזרתי אותה לקריית־שלמה על כיסא הגלגלים שלה, והודעתי שאבוא לבקר מחר, וכך היה".

בימים הראשונים אחרי הגט היה וורצמן חוזר לביתו, ונשכב על מזרן על הרצפה כמנהג אבלים. כעבור שבוע הודיעו הילדים שהם קופצים לביקור, והוא מיהר להחביא את המזרן. חודש לאחר הגט התקשרה אליו אחותו והודיעה בחריפות שזהו, נגמר זמן האבלות שלו, ושילך מיד להסתפר. "במקביל מרים התחילה לברר אם כבר הכרתי מישהי. עניתי לה: 'איך מימי, ככה ארבעים שנה והופ להתחתן?'. היא ענתה לי: 'אז למה התגרשנו? לך תתחתן'. הבטחתי לה שאעדכן אותה".

את אסתי אדלר – אחות ומיילדת בעיסוקה ואם לשלושה – הכיר וורצמן חצי שנה אחרי הגט. שלושה חברים משותפים חשבו על הרעיון בנפרד. "במשך תקופה ארוכה מרים לא שאלה כלום, לא אותי ולא את הילדים, וקיוויתי שהיא לא תשאל. אמנם הילדים דחפו לזה, אבל כשזה קרה בפועל, לחלקם זה היה מורכב. בכל זאת כולם בחרו להגיע לחתונה, עם כל הנכדים".

גם אחרי נישואיו הקפיד וורצמן לבקר את מרים ביום קבוע בשבוע – שעה וחצי נסיעה כל כיוון – לוקח ממנה את הכביסה ומביא לה כביסה נקייה וצידנית עם פירות ופינוקים שהיא אוהבת. "שבוע אחרי החתונה עדכנתי את מימי, כפי שהבטחתי לה מראש. רציתי לחסוך ממנה את הידיעה בזמן אמת. אני לא זוכר תגובה מיוחדת". וורצמן המשיך לבקר את מרים, בעידודה ובתמיכתה של אסתי, לדרוש בשלומה ולהתווכח עם הצוות על מה שצריך בעבורה.

הלב המיוסר נדם

כיום חייו של הרב וורצמן מחולקים בין עבודתו כמטפל זוגי ופסיכותרפיסט, עם התמחות בהתמודדות משפחתית עם מחלה ועם אובדן זוגיות, ובין תפקידו כמנהל ארגון "לאורו נלך", שהוקם לפני למעלה עשרים שנה. המטרה, הוא מסביר, "הייתה לקחת את תלמידי השמינית שיש להם לא מעט זמן פנוי ולפתוח אותם לסיוע חברתי ותרומה לקהילה. במקום עיסוקים בכל מיני שטויות, שייתנו לחברה. מאז זה גדל והתרחב, והפך לפרויקט שמשרד החינוך מכיר בו ומתקצב אותו, ושמקבל תרומות מהארץ והעולם. מה שהיה פעם רק בישיבות ואולפנות, התרחב לתיכונים דתיים ושאינם דתיים, לבתי ספר מהמגזר החרדי והערבי, ואפילו לחינוך מיוחד ונוער בסיכון. כולם יוצאים מעצמם לטובת נתינה לסביבה. אנחנו מקיימים ימי לימוד והעשרה, ומלווים אותם במציאת מקומות ההתנדבות וחיבור לתלמידים".

אחרי שנים ארוכות של חיי הסתרה החל וורצמן לשתף בחוויותיו בפייסבוק. בעקבות כתבה שנעשתה על סיפורו במגזין "נשים" לפני כעשור, החלו להגיע גם הזמנות להרצאות. "פתאום זה הפך להיות נוכח, ומהתגובות ברשת גיליתי שאני לא לבד בעולם ושיש המון מתמודדים כמוני. אני מתחזק מהם והם מתחזקים ממני. גיליתי שהכתיבה נותנת לי המון כוח. מרים הייתה שואלת איך היה בהרצאות, וגם תמכה בהסכמה שלי להתראיין למגזין נשים, החלטה שלקח לי כמה חודשים לקבל. היא טענה שזה יכול לסייע לאחרים. למדתי אצל ד"ר מיכאל אבולעפיה, ובתמיכתו כתבתי עבודה על החוויה כולה. אפשר לומר ששם התחיל הספר".

המסר המרכזי של וורצמן בכתיבתו ובהרצאותיו עוסק בצורך ואף בהכרח שלא להסתיר מצבים כאלה, אלא לאפשר להם להיות נוכחים. "לא עשינו משהו רע, אנחנו לא אמורים להתבייש בשום דבר. אם כבר, אז להשיא משואה. הקב"ה זימן לך אתגר כואב, אז לפחות תמצא במה אתה יכול לעזור לאנשים אחרים. אל תשתבלל בתוכך. הכתיבה שלי עזרה לאחרים. זה לא מרפא, אבל זה מביא הכרה. אסור להשאיר אנשים בבדידותם, זה להוסיף קושי על קושי".

מסר נוסף הוא סוגיית השמירה על שלמות המשפחה. וורצמן עשה ככל יכולתו לשמר את הזוגיות גם בסבך הקשה של המניה־דיפרסיה. כשנושא הגירושים עלה על הפרק, הוא חש שהוא מעביר מסרים סותרים לאנשים שקוראים אותו ומשתתפים בהרצאות שלו. "בשבת אחת דיברתי על זה עם הבן שלי במהלך הקידוש. שנינו עדיין בטליתות, והוא דפק על השולחן ואמר: 'תן לאמא גט ותמשיך לטפל בה'. שם היה כנראה הסדק הראשון שאִפשר לי להמשיך הלאה בלי לפרק את המשפחה, כי פתאום היה פתח להמשך סיוע גם בלי נישואים".

מעגל פגועי הנפש, שהתרחב קשות בשנים האחרונות, מייסר את וורצמן. "אני יודע איזה מסע עוברים המתמודדים ומה עובר על המשפחות שלהם", הוא אומר. "אסור להישאר עם זה לבד. החולה צריך ללכת לטיפול, וגם בני המשפחה. אני מנסה לא להתעכב על זה, אבל אולי אם היינו הולכים לטיפול מוקדם יותר ואם מרים הייתה מקפידה לקחת את התרופות, המצב היה שונה. ככל שמגלים את הבעיה מוקדם יותר, כך יש יותר סיכוי להתמודד איתה נכון, בטח היום כשגם רפואת הנפש מתקדמת יותר.

"צריך לזכור, זו ריצה אינסופית וצריך ללמוד לקחת אוויר. זה יותר ממרתון, כי אין קו סיום מוגדר. בני המשפחה מוכרחים למצוא לעצמם עוגנים שייתנו להם כוח, ובעניין הזה יש תפקיד גם לקהילה: לפקוח עיניים, לראות מה קורה מסביב. בקהילה דתית זה קל: מישהו מתחיל פתאום להיעדר שוב ושוב? תבררו מה איתו. אתם לא רואים פתאום את האימא מביאה את הילדים לגן ולא פוגשים אותה במכולת? שימו לב מה קורה שם. אם מורכב מדי לגשת, אפשר לבקש מבעלי מקצוע בקהילה לשים עין. לשתף את רב הקהילה או את הרווחה, שילכו לבדוק מה קורה. הקהילה צריכה לראות בזה אתגר ומשימה שיש לעמוד בה".

מרים וורצמן הלכה לעולמה במוצאי שבת, ז' בשבט תשפ"ג. "זה היה הלם מוחלט. הלב המיוסר שלה נדם פתאום", אומר וורצמן. "בדיעבד התברר שהיא סבלה מפצעי לחץ בעקבות נפילה". את ימי השבעה קיימה המשפחה בבית הפסטורלי שבגבעת־מרדכי. בעצה אחת עם רב, בחר וורצמן לקיים מנהגי אבלות ואמר קדיש על מרים, אך לא קרע קריעה. "אסתי התלבטה אם להישאר או לא, ואני אמרתי לה שבכל ערב היא יכולה לבחור מחדש מה נכון לה. היא בחרה להישאר, והיא זו שניהלה את כל מערך השבעה, דאגה להכול. במהלך השבעה היה בכי וכאב והיו צחוקים. בשלב מסוים אחת הבנות אמרה: 'סוף סוף אפשר להתאבל על אמא'. זה היה משפט עוצמתי ומדויק. פתאום אפשר היה להוציא מה שכל אחד מאיתנו החזיק בתוכו, פתאום היה אפשר להתאבל עליה".