בשיח הישראלי על האתגר החרדי, כמעט כל עמדה מגיעה עם תגית: בעד או נגד? כפייה או הידברות? שנאה או כניעה? הדברים מתחדדים במיוחד בשבוע שבו ההפגנות הסוערות נגד הגיוס גבו מחיר דמים כואב והסתיימו במותו של נער בן 14.
אורי איזנברג (41) מסרב לשחק במשחק הזה. במקום סיסמאות הוא מציע תפיסה המערערת על החלוקות המוכרות: המדינה חייבת לשנות את החוזה הכלכלי מול החרדים גם בלי שיתוף פעולה מלא שלהם, ובו־בזמן לגלות אמפתיה עמוקה לערכים הקהילתיים והרוחניים של הקהילה ולאפשר לה להשתלב מבלי לאבד את הזהות.
ויש לו קבלות. איזנברג עומד בראש ארגון קודקוד, מסלול שבו חרדים מתגייסים לתחומי הטכנולוגיה והסייבר ללא מדים, עם מעטפת חרדית מלאה, ומשרתים בתפקידים שצה"ל זקוק להם. הביקוש לתוכניות שלו גדל מעריכית, והחיילים מתגייסים חרדים ויוצאים חרדים. אין "חינוך מחדש" ואין הטפה אידיאולוגית. יש שיח רזה על פרנסה, יש פיתוח תודעה אזרחית, יש תרומה מקצועית למדינה. כל התנאים הנדרשים כדי שבוגרי הישיבות החרדיות ישמרו על הזהות שלהם. כך חיים את המתח בלי למחוק אותו.
המסלול של קודקוד נולד מארגון אחר, "אברטק", שעסק עוד בתחילת העשור הקודם בקידום תעסוקת חרדים. המיזם התחיל מהרב דוד לייבל, ראש כולל בני־ברקי, שבשנת 2012 זיהה את המצוקה: אברכים הגיעו לשלב שבו הם חייבים להתפרנס, אבל אין להם דרך מכובדת לעשות זאת. בקהילה הליטאית גם עבודה עצמה נתפסה כבעיה, ובהיעדר השכלה, אברכים מוצאים את עצמם מדלגים בין הכולל למכולת. כי כשלא לומדים ליבה, מה שאפשר לעשות זה לסדר סחורה על המדפים.
אורי איזנברג | צילום: נעמה שטרן
הרב לייבל יזם מודל חריג: חצי יום לומדים תורה בכולל, וחצי יום מקדישים ללימודי תכנות. ההנחה הייתה שההייטק הוא "אומנות קלה ונקייה" לאדם תורני. זה היה הימור מקצועי וגם תרבותי, אך עם השנים נרכשו כלים, נלמדו מגבלות, ובעיקר הובן עד כמה הגיל קריטי. יש הבדל עצום בין גיל עשרים לגיל שלושים; בשלב מסוים זה פשוט מאוחר מדי. קשה קוגניטיבית ללמוד מקצוע חדש, וקשה מעשית לפנות זמן להכשרה מקצועית כשהמשפחה גדולה.
איזנברג השתלב בארגון של לייבל בשנת 2016 כפילנתרופ, התאהב ונשאב אל העשייה. באותן שנים הוא היה בארצות הברית, והפער בין המציאות החרדית שהכיר שם ובין זו שבישראל טלטל אותו. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, המעברים בין עולם התורה לעולם המעשה הם לא בגדר חריג אלא המובן מאליו. אין מדינת רווחה, אין פוליטיקאים חרדים, אין קצבאות, החיים היהודיים יקרים, וכדי לממן אותם חייבים לעבוד. המערכות הדתיות שם פרטיות, מבוזרות, ותלויות במסה קריטית של חברי קהילה עובדים. החירות לבחור גדולה יותר, וכך גם האחריות.
יששכר וזבולון באותו שולחן
הרקע האישי של איזנברג מסביר הרבה. הוא בנו של שלמה איזנברג, שבשנות השמונים והתשעים היה איש עסקים ישראלי בולט, וגדל בבית פא"יניקי שנע על התפר בין עולמות. איזנברג למד במוסדות דתיים־לאומיים וגם במוסדות חרדיים: את התיכון בילה במדרשיית נעם, משם המשיך לישיבת חברון. בבני־ברק של ילדותו, הוא מספר, היו משפחות רבות כאלה. בתים של אנשי תורה ומעשה, עם עושר תרבותי ופתיחות מחשבתית. התורה הייתה בגנטיקה: הוא דור חמישי לישיבות ליטא. סב סבו למד בוולוז'ין, אצל הנצי"ב. אביו למד בפוניבז' והמשיך לעתודה בחיל האוויר. המעבר שלו עצמו, מדתי־לאומי לחרדי, לא נתפס אז כמהפכה. גם במוסדות הדתיים־לאומיים, המורים והר"מים היו אז חרדים.
במקביל ללימודיו בישיבת חברון החל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. "בשנת 2007 הייתי נשוי טרי בן 23", הוא מספר. "ב'חברון' לא התגייסו, אבל קראתי את חוק טל והבנתי שאני יכול לשרת במסגרת השירות הלאומי. שבועיים אחרי שהתחלתי את השירות התקשרו אליי מלשכת הגיוס וטענו שאני לא יכול להישאר בשירות הלאומי. שלחתי להם את סעיף החוק שאומר אחרת, והם התנצלו והגדירו את הפנייה כ'טעות'".
ב־2010 סיים איזנברג תואר במִנהל עסקים, אשתו סיימה תואר בפילוסופיה, ובני הזוג עברו למנהטן. ב־14 שנות מגוריו שם הוא עשה את הונו במימון פרויקטים גדולים של נדל"ן. ההיכרות עם החרדיות האמריקנית שינתה לו את הפרספקטיבה.
"ההבדל העמוק יותר הוא בטיב הקשר שבין המטיב למוטב", הוא מאבחן. "בישראל עולם התורה עומד על שני מקורות מימון: המדינה והפילנתרופיה הזרה. מאחורי המדינה עומדים משלמי המיסים, אבל אין קשר ישיר אליהם. המדינה היא גוף בירוקרטי ענק וחסר נשמה, והמקבלים לא מרגישים הכרת תודה למי שמממן אותם. לפעמים אפילו להפך, מדברים על 'להוציא מפי הארי'. בארצות הברית הקשר מיידי. יששכר וזבולון יושבים סביב אותו שולחן. אברכים בבית המדרש לומדים בחברותא עם בעלי הבתים העובדים. 'חברת הלומדים' לא מנותקת מהשטח".
הקהילות שם לא חוששות שהאברכים יתקלקלו באוניברסיטאות?
"ממש לא. כשלמדתי ב־MIT היו בקמפוס הסמוך של אוניברסיטת הרווארד בחורי ישיבה שלמדו משפטים. החברותא שלי אז, עובד היום כעורך־דין בכיר עם התמחות במיסים. זה טבעי לחלוטין",
כשאיזנברג החל לתרום מרחוק למיזם של הרב לייבל, התוכנית הייתה קטנה וכללה 20 סטודנטים בשנה. "זה היה חידוש, ולא היה ברור אם נצליח להביא אותם לרמה מקצועית מספקת, ואם נצלח את מבחן ההשמה. כי אם אתה לא דואג להם לעבודה ראשונה שבה יצברו ניסיון, לתהליך כולו אין תוחלת. בהדרגה ההצלחות הצטברו, עד שב־2019 הגענו לשיעור השמה של 75 אחוז. גם היקף התוכנית גדל, ובשנת 2021 הגענו כבר ל־120 לומדים במחזור".
איך מהתוכנית הזו הגעתם לצה"ל?
"הצבא שמע על היוזמה והחל מיוזמתו לרחרח ולבדוק את השטח. הוא גילה שיש שלושה גופים שמצליחים להביא תוצאות בהכשרת חרדים להייטק: המרכז האקדמי לב, מסלולי שח"ר (שילוב חרדים) בצה"ל, ואברטק שזה אנחנו. שח"ר היה בתקופת שקיעה, ומנגד אנחנו הצגנו גרפים של גדילה עקבית. יתרון נוסף שלנו היה ברמת החרדיות של המשתתפים – צעירים מההארדקור של הקהילות החרדיות, ולא כאלה שנמצאים על הרצף החרדי. בצה"ל הבינו שיש כאן מענה לבעיה כפולה: בעיית האמון מול החרדים, ובעיית ההכשרה וההשמה. הצבא רגיל לעבוד מול המלש"בים ישירות, אבל באירוע הזה דווקא עבודה מול עמותה חרדית מאפשרת לשני הצדדים לנשום. זה ווין־ווין, כי לצבא יש מצוקת כוח אדם ביחידות טכנולוגיות, ואנחנו יכולים להציע השמה מובטחת".
נכנסתי לאתר שלכם, המיתוג רזה מאוד. יהודי מתפלל על "בני, חיי ומזוני" ואתם מציעים לו "מזוני" – פרנסה. השירות הצבאי מאוזכר ברמז בלבד.
"המיתוג זהיר מאוד בגלל הרגישות. אבל כשהשקנו את התוכנית ההיענות הייתה אדירה, קרוב לאלפיים פניות. זה לימד אותו כמה גדול הצימאון לפתרון של הכשרה מקצועית ותעסוקה מובטחת. מועמדים לא האמינו שאנחנו מסוגלים להכניס אותם ל־8200. אפילו השר לשעבר אריאל אטיאס חשב שאנחנו הוזים, ושאין מצב שהצבא יגייס חיילים ללא מדים".
מדברים חרדית
המסלול הראשון יצא לדרך ב־2023 ונחל הצלחה. אחרי תהליך ניפוי ארוך התגייסו אליו 87 צעירים חרדים. בסיום השירות המשיכו 60 אחוזים מהם לקבע. המלחמה פרצה באמצע שיווק המחזור השני. הכול רעד, המודיעין הישראלי ספג מכה קשה, ואיזנברג הבין שהאירוע השתנה. "זיהיתי גם הזדמנות. אחרי פיגוע התאומים ב־11 בספטמבר, ההשקעות באבטחת עולם התעופה בארה"ב נסקו. הבנתי שגם אצלנו, אחרי הקריסה הגדולה חיל המודיעין יהיה חייב לגדול".
צילום: נעמה שטרן
אבל המלחמה חוללה שינוי גם בתוכן הערכי. איזנברג הבין שהוא כבר לא יכול למכור רק פתרון תעסוקתי, וחייב להתייחס לפיל שבחדר: הרצון להיות חלק ממה שקורה פה, להיכנס מתחת לאלונקה. "בשבועות הראשונים של המלחמה ראינו עלייה בביקוש, והגיעו יותר אנשים שראו בשירות ערך. צריך להעיר שגם מי שנכנס לתוכנית ממניעים תועלתניים בלבד, עובר תהליך פנימי. כשהוא מוצא את עצמו נדרש לחלל שבת כדי להציל חיי אדם הוא מתחבר לערך השותפות והסולידריות, גם אם הוא לא מנסח אותו בשפה של הציונות הדתית. המשמעות צפה מתוך העשייה, גם כשלא הופכים אותה לדגל".
בוא נדבר על המסלולים. מה יש לכם היום?
"המסגרת היא מכינה של חצי שנה, ואחריה שירות של שנתיים וחצי. המסה הגדולה הולכת למסלול הכשרה למתכנתים ב־8200; בקצה העליון יש לנו אנשי לוחמת סייבר שמשרתים ביחידות מסווגות כמו 81, שב"כ ומוסד; יש מנהלי רשתות מחשבים; יש מסלול 'מעלות צור' לאנשי אלקטרוניקה ואחזקת ציוד טכני בחיל האוויר ובחיל הים, שאליו מגיעים בעיקר צעירים מהחסידויות; יש יחידת אוסינט בחיל המודיעין לדוברי אנגלית; יש תצפיתני לוויין. על ציר הזמן אנחנו פותחים עוד ועוד מסלולים חדשים.
"אבל לב העניין הוא המעטפת. אנחנו עמותה חרדית שמדברת חרדית. יש לנו רכזים שמכירים את כל הניואנסים. קח למשל בחור מאחת החסידויות שהתעקש לצאת לרבי שלו ב'זאת חנוכה' – מי שלא מכיר את החסידות לא יבין כמה זה רגיש עבורו. יש לנו 26 מגידי שיעור שנכנסים לבסיסים כל יום ומעבירים שיעורי תורה; אוכל מהדרין בכשרויות הכי מחמירות; שירות מגדרי מותאם. ההפרדה שלנו היא יותר מהמשרדים של יתד נאמן, כי אנחנו יודעים שאנחנו תחת זכוכית מגדלת ושבוחנים אותנו בשבע עיניים. אם אתה מקבל קהל חרדי אותנטי ונותן לו את התנאים להתפתח, היכולת שלך לגדול עצומה. לכן אנחנו לא נקבל מועמד שאיננו חרדי על מלא".
הצורך העצום בסד"כ לוחם העלה את הלחץ הציבורי על החברה החרדית והוציא אותה למאבק. איך האווירה ברחוב משפיעה עליכם?
"השפעה שלילית מאוד. המעצרים גרועים כי הם מציירים את האירוע כמלחמת דת ומחזקים מגמות של הקצנה. הרבנות הממסדית עסוקה בשימור ונמצאת בתחושת מצור, והרטוריקה שלה מחריפה. אתה שומע מרבנים במיינסטרים התבטאויות שבעבר היו מגיעות רק מהשוליים הקיצוניים. התקשורת החרדית מתעלמת מאיתנו כדי לייצר ניכור, יש ארגונים ואישים שנלחמים בנו אקטיבית, אבל קשה להתווכח עם המציאות. החיילים שלנו חרדים למהדרין, ומי שמכיר חיילים מ'קודקוד' לא קונה בקלות את הסיפורים. אנחנו מוצאים את הדרכים לפרסם את עצמנו בחתימה נמוכה ולהגיע לקהל היעד".
לא תהיה הסכמה
מצד אחד אתה מציג תוצאות מרשימות, מצד שני אתה לא מגייס לוחמים ומה לעשות, לצה"ל חסרים בעיקר לוחמים.
"קיים קושי עמוק בכך שציר הזמן של החברה החרדית אינו תואם את ציר הזמן של המערכת הצבאית: בחור חרדי נורמטיבי בגיל 18 נמצא בלב מסלול החיים הקהילתי שלו. אם הוא חסיד הוא נכנס לעולם השידוכים, ואם הוא ליטאי הוא מתמסר ללימוד מלא בישיבה, ובשלב הזה הצבא לא נתפס בעיניו כאופציה ממשית. נדרש פתרון ריאלי ומפוכח שמתחיל בהגדרה מדויקת של האוכלוסייה המתאימה לשירות".
עוד כתבות בנושא
איזנברג מתנסח בזהירות: "כשמדברים על שירות במסלול לוחמה צריך לפנות לחלק ניכר מעולם התורה, המורכב מישיבות שאינן מובילות מבחינה לימודית. מוסדות שבהם לומדים מספר שעות מועט, והמדינה משום מה ממשיכה להחזיק אותן בלי תעדוף ובלי הבחנה. אם המסגרות הללו יהפכו למשתלמות פחות בהשוואה לישיבות הסדר חרדיות, ניתן יהיה לפתוח לצעירים רבים מסלול שירות טבעי יותר, שאיננו פוגע בלימוד התורה האיכותי באמת.
"כרגע ליחידות כמו חשמונאים אין מקור הזנה מסודר, וצעיר חרדי שרוצה להגיע אליהן נדרש לשלם מחיר חברתי ותרבותי כבד. הוא עלול למצוא את עצמו מנותק מסביבתו ולאבד את עולמו המוכר, במיוחד בהיבט השידוכים והקשר עם הבית. לכן הציפייה לגיוס רחב של בני 18 איננה ריאלית. מכאן גם נובעת האשליה של חוק הגיוס הנוכחי. מספיק להתבונן בתקשורת החרדית כדי להבין איך מתייחסים אל החוק – כהצהרה סמלית וחסרת כיסוי שנועדה בעיקר לאפשר את החזרת התקציבים. אומרים שחוק הגיוס של ביסמוט הוא 'חוק בהסכמה', אבל צה"ל לא יכול אפילו לפרסם את המסלולים הללו בעיתונות היומית החרדית. אין הסכמה וגם לא תהיה, מפני שהוויכוח האמיתי איננו על לימוד התורה אלא על שימור הבדלנות והגנה על תמונת העולם החרדית. המדינה משתפת פעולה, וכך למשל 'ועדת הרבנים לענייני תקשורת', שמוכרת את הטלפונים הכשרים, מסננת את השיחות של צה"ל. באיזה מקום בעולם עמותה יכולה לחסום את המדינה מלדבר עם האזרח, והמדינה אדישה ומאפשרת לזה לקרות?"
המשמעות היא שחייבים לשנות את מערך התמריצים באופן חד־צדדי.
"חד־משמעית. המדינה צריכה לייצר תמריצים כלכליים ברורים שישנו את כללי המשחק – זכויות תמורת חובות. מי שבוחר לא להיות חלק, צריך לדעת שהוא ישלם מחיר. בשווייץ, מי שלא מתגייס לשירות חובה, משלם מס הכנסה אישי יקר מאוד במשך שנים רבות, וזה לא נתפס כעונש אלא כחלק מתנאי החוזה. אצלנו מי שלא משרת צריך לדעת שהוא ישלם מחיר אזרחי ולא יקבל את הטבות מדינת הרווחה. מי שיבחר בזה נכבד אותו, אבל בוא נראה כמה יבחרו בזה".
עוד כתבות בנושא
הניסיונות לשכנע רבנים הם "בזבוז זמן, תפיסות העולם לא ייפגשו", סבור איזנברג. "מה שישנה הוא שינוי מבני שמדבר אל הפרט. לפרק את המנגנונים הממסדיים ולתמוך בלימוד תורה ישירות דרך מבחנים ופרסים, לא דרך ישיבות. לחשוב על האזרחים, לא על המוסדות. להבהיר שאם לא תהיה חלק לא תהיה שווה זכויות. זה אפקטיבי פי אלף מצעד פרובוקטיבי כמו מעצרים".
איזנברג, בשר מבשרה של החברה החרדית, מאמין בה. הוא משוכנע שמתחת לפני השטח מדובר בקהילה שתדע להתגמש ולהתאים את עצמה לנסיבות המשתנות, וששיעור המתגייסים יגדל דרמטית אם החוזה ישתנה באמת. "נכון לשנות את מערך התמריצים אבל לא נכון להתעקש רק על שירות קרבי. גם אם 85 אחוזים מהמתגייסים ילכו למודיעין וטכנולוגיה ורק 15 אחוז ילכו לקרבי, בטווח הארוך נרוויח את הנרמול והלגיטימציה של עצם השירות, וכך ניצור את המהפך שיוביל להגדלת היקף השירות הקרבי. כל זה לא יקרה אם המדינה תמשיך לממן את המוסדות ואת הצעירים שבוחרים לא לשרת. הפתרון הוא בשילוב: שינוי החוזה הכלכלי מחד, כך שלצעיר החרדי יהיה מאוד לא משתלם לא לשאת בנטל, וגמישות ופרגמטיות במסלולי השירות מאידך".
השאלה לדידו אינה פוליטית אלא קיומית: האם אנחנו מסוגלים להתמודד עם מציאות עתידית שבה רבע מהחברה הישראלית חי בניתוק מוחלט מהמדינה, או שאנחנו מביטים על האתגר בעיניים פקוחות ומובילים מהלכים בני קיימא. קודקוד היא לא רק תוכנית, היא הוכחה. הוכחה שאפשר אחרת. בלי מדים, בלי כפייה, בלי חזון משיחי, בלי אידיאולוגיה חיצונית - עם אחריות, אמפתיה, פיכחון ומוכנות לחולל שינוי. איזנברג לא מבטיח גאולה, הוא מציע חוזה אזרחי חדש. פשוט, קשה, אבל הוגן.