01 זיכרון ילדות תרבותי. הבזק זיכרון מסביבות גיל ארבע. אימא, רוחמה קראוס, לוקחת אותי לחזרה של הפילהרמונית עם לאונרד ברנשטיין. אני יושב בקהל ומנצח על החמישית של בטהובן ביחד עם המאסטרו. בסוף החזרה הוא מרים אותי לבמה ומחבק אותי. ומאז ואולי עוד לפני כן, המוזיקה הקלאסית מלווה אותי בכל יום ובכל שעה. היא מזוהה עם אימי, גם בערות וגם כאשר אני חולם על מוזיקה. למרות המוצא החרדי של המשפחה והגידול הדתי לאומי שלי, המוזיקה שנשמעה בבית הייתה שחרזאדה של רימסקי קורסקוב, בטהובן, שוברט והמון שופן.
02 ספר שקראת פעמיים. אין כזה. אני קורא, ולא מחפש סיפור מעשה, אלא מרקם טקסטואלי. ההתרגשות שלי היא מן המילים וההקשר שלהן. ככל שהספר מרגש אותי יותר, כך אני מתקשה להתקדם בו. את "ברלין אלכסנדרפלאץ" של דבלין אני לא מצליח לסיים, וכך גם את "רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה" של רילקה. ההתרגשות רבה מדי, והספר נזנח.
03 דמות שמעניקה השראה. רילקה - הפילוסוף שממנו למדתי לחשוב. הפילוסוף שחושב שחכם הוא מי שיודע שאינו יודע. אני לא מעריך דעתנות ולא מכבד פסקנות. מעדיף היסוס, חשיבה על כל דבר מכל הצדדים וכל הזוויות, ואולי לכן אני מתקשה להחליט בחלק מהפעמים. ורילקה שכותב עדין כל כך, ואני לא מצליח לקבל ממנו השראה. אני מקנא, וכותב שונה כל כך; גס ומחוספס. כותב ומקנא.
04 עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. בתור ילד חייתי בעולם הדמיון. קראתי וחלמתי בהקיץ, שעות וימים. הזירה האהובה עליי כילד מוזר הייתה וינה של ימי הקיסרות האוסטרית־הונגרית. חברי הילדות הקרובים ביותר שלי היו הקיסר פרנץ יוזף, יוהנס ברהמס ויוהן שטראוס הבן. האם באמת הייתי רוצה לשבת לקפה עם הקיסר בהופבורג? עם ברהמס בקפה דמל? אני מניח שלא. אבל אני מתגעגע לקפה עם הקיסר הדמיוני שלי ועם ברהמס בקפה דמל הדמיוני שלי.
05 עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. אני סקרן מאוד לחוות ולו לרגע מבנה נפשי של אדם אחר. לשבור את הקיר הזה שמפריד בין יצור ליצור. כך שהייתי שמח להתחלף, ולו לכמה דקות, עם כל אדם שאפשר. עם גבר, ואחר כך עם אישה. הסקרנות לגבי החוויה של העולם מתוך הוויה נשית גדולה גם היא.
06 מה מצחיק אותך. בדיחות קרש או "בדיחות אבא", כמו שהבנות שלי קוראות להן.
07 שיר שנוגע בך במקום מיוחד. שיר אחר טעון מאוד הוא "שיר הכבוד" - "אנעים זמירות". כמה רציתי בילדות בבית הכנסת לעמוד לפני התיבה ולשיר, אבל חרדת הקהל מנעה ממני. אני לא שוכח את ילדי הכיתה שרים בתור לסירוגין עם הקהל, ואני... לא מסוגל. כמה צער וכעס נשאר בי על השיר הזה שלא באשמתו.