נער דולק אחר כלבה ברחובות ירושלים ומנסה למצוא את בעליה. בדרך אותו נער שנקרא אסף פוגש נזירה, נאבד ביער, נתקל בבעלת מסעדה ובעוד דמויות ברחוב שכל אחת מהן מגלה לו פרטים על מי שהוא מחפש. בשיטוטים בין סמטאות העיר הוא מתקרב יותר ויותר ליעד, ומבין שליבו נקשר אל אותה דמות מסתורית, שמתבררת כנערה. באחת התחנות הוא מגיע עם הכלבה לבית ערבי בליפתא ונתקל בחבורת נערים נרקומנים שמספרים לו שהנערה שהוא מחפש מחפשת בעצמה מישהו, מה שגורם לו כמעט לוותר על החיפושים.
בבית קפה בדרום תל־אביב, לא רחוק מתיאטרון גשר, אני פוגשת את ניר כנען – שחקן, זמר ומלחין ישראלי, ומי שמגלם את הנער אסף בעיבוד הבימתי בתיאטרון גשר לספר "מישהו לרוץ איתו" של דויד גרוסמן, ספר זוכה פרס ספיר שיצא לאור בשנת 2000.
הכרת את הספר לפני שקיבלת את התפקיד?
"בגלל הפרעות קשב וריכוז לא הצלחתי לקרוא אותו כשהייתי ילד, אבל בעבודה על ההצגה כמובן קראתי אותו. נבלעתי בתוכו, והיה כיף לקרוא אותו ולהרגיש את עצמי בתור אחת הדמויות".
המוזיקה היא חלק מאוד מרכזי בעלילת הספר, שכמובן בא לידי ביטוי גם בהצגה. אלא שכנען מגלם דמות שדווקא לא אמורה לשיר. "בסוף נתנו לי גם לשיר", הוא אומר בחיוך.
הצלחת להתחבר לדמות של אסף?
"הוא בעצם נער די חנון שמתגלגל לתוך מסע בלי הרבה בחירות. הכלבה מושכת אותו קדימה לעבר תמר, הנערה המסתורית. בהתחלה הוא קצת חסר רגשות ולאט־לאט הוא מגלה שדווקא כן יש לו רגשות. הוא מתאהב בתמר ובכלבה שלה, שבהתחלה הוא קצת נרתע ממנה. אסף מגלה שיכול להיות בחיים שלו משהו שהוא מסוגל להקריב הרבה בשבילו. אני מרגיש שבאיזשהו מקום גם אני עברתי תהליך כזה בחיים. גם כשאני הייתי בגילו הרגשתי שאני לא מסוגל לאהוב, ולא מסוגל שיהיה לי משהו שכל כך חשוב לי, וגיליתי את זה בעצמי. זה קצת בחר אותי, המסע של ללמוד להתאהב וללמוד להרגיש ולתת הכול בשביל אהבה".
ומעניין שכנען מציין זאת, כי מהרגע שנפגשנו שפת הגוף שלו מדברת בעיקר רגש. "זו עבודה קשה של הרבה שנים", הוא מודה, "כילד הייתי מפוצץ באנרגיה ורגשות, שר ורוקד ומשחק כמעט כל הזמן, הייתי רואה משהו כזה", הוא מצביע על ספסל עץ קטן, "והייתי מדמיין שזו במה ועולה עליה ושר. ונראה לי שילדים מוזרים ומיוחדים ולא מותאמים, עם השנים מבינים שהם צריכים להסתיר כל מיני חלקים בעצמם כדי לא לבלוט, או כדי לא לסכן את עצמם, חברתית למשל.
"אני חושב שזה מה שקרה לי. נכנסתי לגיל ההתבגרות ופשוט הסתרתי את עצמי. בהמשך הייתי צריך להתחיל לקלף את השכבות, וזה מה שאני עדיין עושה. המוזיקה והכתיבה הם צעדים משמעותיים בתהליך הזה. עבר זמן רב מאז שכתבתי את השירים ועד שהם יצאו, כי ידעתי שברגע שאני עושה את הצעד הזה אין ממש דרך חזרה. זה כמו רכבת שיוצאת ויש עוד אנשים מעורבים ואין לי יכולת למשוך את זה אחורה. ברגע שקיבלתי את ההחלטה לצאת עם זה, כבר לא הרשיתי לעצמי לפחד מזה יותר. והיום בהופעות אני רואה כמה שזה היה חשוב. כשאני שומע את הקהל שר את השירים שכתבתי ברגעים הכי קשים שלי והכי חשופים שלי, שהרגשתי שאסור שאף אחד יראה אותם, ופתאום יש אלפי אנשים שמרגישים את אותם דברים, זה מרפא את הפצעים הכי עמוקים.
תהליך שגם אני עברתי. מתוך ההצגה | צילום: יח"צ
יש לך כבר קהל?
"כן, נראה לי שכן. הם גם נראה לי ילדים כמוני", הוא מחייך במבוכה. "אני שומע המון סיפורים של אנשים, כותב על דימוי גוף ועל התמודדות עם התבגרות, על לגדול ולהתאהב בעצמך קצת בשביל להצליח לאהוב באמת בן אדם אחר. אני שומע המון סיפורים של אנשים שמתמודדים עם הפרעות אכילה וסיפורים של בני נוער שההתבגרות בשבילם היא עניין מאוד קשוח. יש קהל די גדול של אנשים שמזדהים עם הטקסטים שלי, והמון אנשים עם לבבות שבורים. האלבום 'כחול' בנוי בסדר כרונולוגי, הוא מספר סיפור של זוגיות מההתחלה ועד הסוף שלה. השיר האחרון, שעל שמו נקרא האלבום, הוא מעין שיר סיכום, שמדבר על אהבה שהיא מקררת ומרגיעה את האש שבי, ואת האהבה שהייתה לנטע ולי, שהייתה סוערת ומתפוצצת וגדולה מהחיים. ואני רואה את הדימוי שלה בצבע הכחול, כצבע מרגיע".
מה העניין עם דימוי הגוף?
"השיר הראשון באלבום הוא 'סווטשירטים באוגוסט' והוא מדבר על ההתבגרות שלי. השם הזה הוא גם דימוי אבל גם המציאות שהייתה שלי. כשהתחלתי לגדול לבשתי בגדים מאוד גדולים כדי להסתיר את עצמי. הרגשתי שאני לא נראה כמו שהייתי רוצה להיראות, שאני לא בן קלאסי ולא שרירי וגבוה, הרגשתי שאני רוצה להיעלם בתוך הבגדים האלה, ולהיעלם בכלל. המחשבות האלו הביאו איתן הרבה דיכאון וחרדות. אני יודע שהרבה בני נוער בתקופה הזאת עוברים חוויות זהות, כי בתוך השלב של ההתפתחות שהוא תמיד לא קל גם קרו פה הרבה דברים והמציאות משתנה כל הזמן".
יש לך גם קהל לא צעיר?
"אומרים לי לפעמים משפטים כמו 'סבתא שלי מתה על שירים שלך', זה תמיד מרגש אותי. אבל עדיין אני חושב שבני נוער הם רוב הקהל שלי, גם בגלל שהייתה התפוצצות מאוד גדולה בטיקטוק עם 'שיר לנטע'. מאחר שכתבתי הרבה מהטקסטים שלי בזמן שהייתי נער, נערים מאוד מתחברים לזה. ויש גם בשירים שלי דרמה מאוד גדולה", הוא צוחק, "ומה יותר דרמטי ממתבגרים".
אז אתה מתכנן להמשיך?
"בטח. אני כבר עובד על אלבום שני".
שגם יעסוק בנושאים של התבגרות?
"אני עוד לא יודע עד הסוף במה הוא יעסוק, אבל אני יודע שהתבגרתי ושהקהל שלי גם גדל יחד איתי. קשה לכתוב אלבום שני כי יש כבר הרבה יותר ציפיות מהקהל שמכיר משהו מסוים, אבל אני כבר משהו אחר".
עוד כתבות בנושא
*
כשבוע לפני הריאיון ציין כנען שנה לצאת אלבום הבכורה שלו "כחול", שאותו כתב והלחין לבדו. יש לו רפרטואר מרשים של משחק בתיאטרון גשר, ובקאמרי עלתה הצגה שכתב את המוזיקה שלה. הוא גם שיחק בסרט "תמונת ניצחון" של אבי נשר והשתתף בסדרות טלוויזיה, בהן "מי שמע על חווה ונאווה". "הכול כל כך מעורבב לי", הוא עונה כשאני שואלת אם הוא יותר שחקן או יותר מוזיקאי, "יוצא לי לכתוב המון מוזיקה לתיאטרון, וכבר כמה שנים אני משחק בגשר. עכשיו, אחרי הרבה שנים שעשיתי תפקידונים קטנים בתיאטרון, פתאום יש לי תפקיד ראשי על הבמה הגדולה, ותמונה גדולה שלי תלויה באולם הכניסה של התיאטרון. זה מרגש, זו הגשמת חלומות לחלוטין".
כנען בן 24, בזוגיות עם איתמר וגר בנס־ציונה אצל ההורים, בבית שבו גדל. בתיכון למד במגמת מחשבים והשתתף במסגרות של מחוננים. תוך כדי החטיבה והתיכון בנס־ציונה ערך מחקר בנוירוביולוגיה במכון ויצמן. הוא רצה מאוד להתקבל לתלמה ילין, אך לא הצליח. הכמיהה לאמנויות הבמה מצאה לה מקום בחוגי תיאטרון בקאמרי ובתיאטרון אורנה פורת. שם הכיר עוד בני נוער שחולמים להופיע על הבמה. אחת מהן היא נטע רוט, הנערה מהשיר, ויחד הם כתבו את המחזמר לנוער "שני אלה".
אהבה משותפת. נטע רוט | צילום: אור דנון
"הקשר עם נטע הוא חברות מאוד חזקה שהתבססה על יצירה. נטע כותבת מדהימה ואני מאוד רציתי להלחין, ולשנינו הייתה אהבה מאוד גדולה לתיאטרון. הדבר הכי הגיוני היה לכתוב מחזמר. את מה שכתבנו הצענו למורה שלנו בקאמרי והוא התחיל לביים אותנו מעבר לשעות הפעילות. בהתחלה עלינו עם המופע הזה בפרינג' והגיעו המון אנשים. נציגים מאורנה פורת שהגיעו לראות את ההצגה רכשו אותה מאיתנו, והתחלנו לרוץ איתה בבתי ספר".
כנען מתאר את עלילת ההצגה ונשמע כאילו הוא מסיר עוד קליפה מעצמו וחושף את סיפור חייו. "אני משחק שם תלמיד מאוד מצטיין שהולך בתלם ועושה מה שאומרים לו. הנער הזה סובל, כי הוא לא מצליח לחשוב בשביל עצמו ולא מצליח לבחור את החיים של עצמו. נטע משחקת דמות של נערה מופרעת שלא מצליחה להתרכז בלימודים וסובלת מהפרעות קשב וריכוז. שום דבר לא מצליח לה, אף אחד לא מאמין בה באמת. התיקון של שניהם נוצר הודות להיכרות ולחיבור בין שני הקצוות: הוא מאמין בה והיא מלמדת אותו איך לחיות. כתבנו את זה על החיים שלנו, אבל בעיקר כתבנו את האג'נדות שלנו על איך חינוך אמור להיראות, ועל כך שבתוך מסגרות הרבה ילדים, שנמצאים בקצוות, סובלים מאוד".
הם זכו בפרסים על ההצגה הזאת - נטע זכתה על התפקיד וכנען על המוזיקה, וגם קיבלו פרס על ההצגה עצמה. "זה היה אישור לכך שאנחנו עושים משהו טוב. הייתי אז בגיל שלא האמנתי שמשחק וזכייה בפרסים עליו זה דבר שיכול לקרות לי".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג, אלין זידקוב | איפור ושיער, רפאל איתי בראון
אף שכנען ורוט התעקשו לכתוב מחזה שמדבר על חברות ולא על אהבה, היא גם הובילה אותם לזוגיות אחרי שהתקבלו לתיאטרון צה״ל, והחברות התפתחה לאהבה. אחרי שנה שהיו יחד, כנען החליט להכין מתנה לרוט. "היא תמיד הייתה בן אדם של מילים ואני לא. החלטתי שלכבודה אני מתאמץ, אז כתבתי לה שיר במתנה". "שיר לנטע" הוא השיר הראשון שגם כתב והלחין. "בפזמון שלו היא משאירה אותי בלי מילים. כל השיר אני מנסה להגיד שאני אוהב ולא מצליח, ואז רק בסוף השיר זה מגיע. זו הייתה החוויה שלי אז - לא של רגשות ולא של מילים ולא של להביע את עצמי". כאשר השמיע לה את השיר בפעם הראשונה היא התרגשה מאוד, והוא בכלל לא תכנן לפרסם אותו. אבל הוא כן השמיע את השיר לכמה חברים והעלה לאינסטגרם סרטון שצילם את עצמו בחדר כשהוא מנגן אותו. "פתאום אני רואה מלא לייקים ותגובות ואנשים כזה שואלים מתי זה יוצא, ואני חושב, מה יוצא? לא חשבתי להוציא את זה אף פעם. וכתבתי עוד ועוד שירים. ומפה לשם נוצר אלבום של שירים שכתבתי. מצאתי מפיק, עשיתי הופעה, ואז השירים שלי התחילו להתפרסם".
ובינתיים הספקת גם להופיע בכל מיני במות.
"נכון, האלבום הזה שינה לי את החיים. הרבה מהטקסים מדברים על חוויות חיים שלי. זה מין אלבום קונספט. כשהוצאתי אותו ביקשתי מאנשים שיקשיבו לו ברצף. שזה די אולד סקול".
ולא כל כך מה ששומעים במיינסטרים.
"אני מרגיש שהיינו עכשיו בתקופה של אינסטנט, יש זרם של שירים קצרים שחלקם מיועדים לטיקטוק וכל מה שחשוב בשיר זה שיהיה קצר, פשוט וברור כדי שיקלטו אותו בהאזנה ראשונה. ואני מרגיש שעכשיו יש איזושהי תנועת נגד. קצת כמו שפתאום בקולנוע הסרטים מתארכים ונהיים איטיים יותר, ובטלוויזיה סדרות נהיות יותר כבדות והכל קצת חוזר אחורה. זה שיש קהל למוזיקה שלי נותן לי תקווה שיש קהל שרוצה משהו מורכב, ולא רק בטקסטים אלא גם בעיבודים ובלחנים, שיש מלודיות יותר מורכבות והרמוניות יותר מורכבות.
"אני חושב שהמלחמה תרמה לשינוי הזה, מה שעברנו פה בשנתיים האלו גרם לאנשים לרצות מוזיקה מנחמת ועדינה ופחות בפנים. זה מה שמשך אליי אנשים, המוזיקה שהיא קצת אחרת. זה לא עניין של אומץ, אני פשוט לא מרגיש שיכולתי לעשות שום דבר אחר. התמזל מזלי שאנשים הקשיבו למוזיקה שלי בתוך הרעש שיש פה. ממש השתדלתי להיות נאמן למה שהיה כיף לי ליצור. זו המוזיקה שאני אוהב לשמוע, יהודית רביץ, יוני רכטר, גידי גוב. לפני כמה זמן הייתי בהופעה שלהם ופשוט הרגשתי בעננים, כי על המוזיקה שלהם גדלתי. באלבום שלי יש הרבה קריצות למוזיקה הזאת.
"היום מקליטים כל הברה בנפרד ועורכים הכול, ולנו היה חשוב שזה יהיה הכי ישיר ופשוט, ועם קצת טעויות ואוברדיקציה, ולספר את הסיפור, ולהוסיף כל מיני קטעי מעבר אינסטרומנטליים לתוך האלבום, ולפתוח את זה עם אוברטורה, שזה כמה דקות של מוזיקה נטו, בלי שירה ובלי מילים".
יוני וגידי זה מה ששמעו בבית?
"שמעו המון הכבש השישה עשר, וגידי, ויוני, ויהודית. ושמעו גם שלמה ארצי, שגם אצלו יש תיאטרליות וסיפורים. וכשגדלתי ופתחתי ספוטיפיי משלי נחשפתי לעוד אמנים. אני גם מאוד אוהב פופ. אני ממש אוהב את אנה זק ומרגי ונועה קירל. יש בי גם טראש, אני מאמין שיום אחד זה גם יבוא לידי ביטוי במוזיקה שלי. כשאני אומר טראש אני אומר את זה עם הערכה לסגנון המוזיקלי הזה, לא כגנאי. יש הרבה כיף בסגנון הזה וטוב להיות גם באזורים כאלה".
כשהיה ילד למד כינור ואהב להלחין מנגינות וגם היום בשירים שלו הוא משלב הרבה כלי קשת, ובהופעת סולדאאוט הקרובה (12.1 בבארבי) יהיו על הבמה 18 נגנים מסימפונט רעננה. "אני בדרך כלל מופיע עם הרבה נגנים על הבמה ויש הרבה קשתנים".
ויש חלום להופיע על במות גדולות יותר?
"ברור. אני לא דוחף לזה, אבל זה יקרה. בשבוע הראשון של ינואר אופיע בפעם הראשונה בפסטיבל הפסנתר".
עוד כתבות בנושא
צילום: שי פרנקו | סטיילינג, אלין זידקוב | איפור ושיער, רפאל איתי בראון
ומעניין אותך שיכירו אותך בעולם?
"לא מעניין אותי העולם, מעניין אותי פה. אני ממש פטריוט ומאוד אוהב עברית. אני לא פוסל שום דבר, אבל אני לא מחובר לכתיבה באנגלית או בשפות אחרות. אני כן שומע מוזיקה באנגלית, אבל לא מסוגל לכתוב באנגלית. עברית והמדינה שלנו זה כל מה שיש לנו, לא?".
אתה מרגיש חלק מתעשיית המוזיקה פה בארץ?
"אני מרגיש קצת מחוץ למשחק, אבל בקטע טוב. על אף הנישתיות הצלחתי ליצור לי קהל. אני לא יודע מה המילה 'תעשייה' אומרת כל כך. אנשים אוהבים להגיד אותה. פעם הייתה משמעות לכניסה לפלייליסטים, אבל התקופה האחרונה מוכיחה כמה המרכז זז משם. עם כמה שזה מדהים להיכנס לפלייליסט, הקהל לא בהכרח מגיע משם. אם יש שיר טוב קל יותר להגיע איתו לאנשים, לפעמים בדרך שהיא חזקה יותר מכל השמעה ברדיו".
מה לך יש בפלייליסט?
"יש המון אמנים שאני כבר לא יכול לשמוע, אמנים שלא בעדנו ולכן הורידו את השירים שלהם מספוטיפיי ישראל".
ואם לא היו מורידים, לא היה מפריע לך לשמוע את המוזיקה שלהם?
"כשיש מחלוקת על אמנים שאני גם ככה לא שומע, מאוד קל לי להגיד 'איך אתם שומעים אותם?' אבל עכשיו כשזה נגע באמנים שאני אוהב הרגשתי סתירה פנימית. נגיד בילי אייליש, שאני אוהב, היו לה התבטאויות נגד ישראל וקשה לי להפסיק לשמוע את השירים שלה. עם כמה שאני חושב שזה מטופש בשבילה להגיב על דברים בצורה הזאת בלי לדעת הרבה. זה גם די מוריד לי ממנה, ועדיין אני חושב שהיא עושה מוזיקה טובה. אני נתקל בקונפליקט הזה ואין לי תשובה. חרם הוא דבר מאוד קשה ויש לו הרבה כוח. אם דיברנו על כוח של קהל, זה כוח מאוד גדול כחברה להגיד 'אנחנו לא מקבלים את הדעות שלך'. ומצד שני אני חושב שכל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה. ושוב אני נתקל בקונפליקט, כי לדעות יש הרבה השפעה, במיוחד לאנשים עם קהל כזה גדול".
אז מה בכל זאת יש לך בפלייליסט?
"בסיכום שנה של ספוטיפיי יצא שאני בן 66", הוא נאלץ להסכים עם הגזרה וגולל באפליקציה, "יש לי ביטלס, הארי סטיילס, המון אבבא, בילי אייליש, קרן פלס, שי המבר, חוה אלברשטיין, איזי, עלמה גוב".
אתה גם הולך להצגות?
"הרבה. אני מאוד נהנה מזה, ולומד הרבה. ובחלומי, בסוף אני בעיקר עושה מוזיקה לתיאטרון, וכותב עוד מחזמר. אני מרגיש שזו הנקודה המדויקת בשבילי".