שירה וייס הייתה ילדה כשישבה באולם התיאטרון וצפתה במחזמר "אנני". הוריה נהגו לקחת אותה להצגות כדי להרחיב את עולמה התרבותי. "צלילי המוזיקה, אנני, מה שהיה יחסית צנוע והתאפשר", היא נזכרת. "אני זוכרת שהסתכלתי על השחקניות על הבמה וכל כך קינאתי בהן. אמרתי לעצמי 'זה מה שאני רוצה להיות'. ומאז, בכל הצגה בבית הספר הייתי מקבלת את התפקיד הראשי".
בסביבה שבה גדלה לא היה קל לפתח את חלום השחקנית. "ההורים שלי שלחו אותי לאיזה חוג תיאטרון שהיה באזור, אבל כשאת נערה דתייה אין לך באמת מסגרות ברמה גבוהה", היא אומרת, "כל הזמן אומרים לך שזה רק תחביב. גם בהיבט של פרנסה וגם בהיבט של הלכה, כי את יודעת שממילא לא תוכלי לרקוד ולהופיע עם גברים. אני זוכרת שהרגשתי מאוד לא שייכת עם הכישרון הזה שלי. תמיד הייתי מצחיקה, תמיד הייתי דומיננטית וקולנית ואנרגטית, אבל את יודעת, במגזר שלנו, לפחות באותה תקופה, האמינו יותר ב׳כל כבודה בת מלך פנימה׳. אז גם אם ידעתי שאני מוכשרת, לא עודדו אותי לפתח את זה״.
באופן שכמעט לא מסתדר עם הפרוטוקול, הפריצה של וייס קורית דווקא עכשיו, כשהיא בגיל 34. היא קומיקאית, שחקנית ויוצרת תוכן עם קהל עוקבים אוהד שהולך וצובר תאוצה. בסרטונים היא לא מהססת לפתוח נושאים מתוך החוויות היומיומיות שלה: רווקות, דייטים כושלים, אקטואליה והחיים במגזר הדתי־לאומי.
צילום: נעמה שטרן
"שמעתי שמיכל הקטנה יוצאת עם בחור בן 24", היא אומרת באחד הסרטונים, "אין לי בעיה עם זה אבל בעצם יש לי בעיה עם זה כי אוקיי, הבנות 40 יוצאות עם הבני 20 והבני 30-40 יוצאים עם הבנות 20, אז מי נשאר לנו? מה עם כל אלה שבאמצע? יש פה פלח שלם של אוכלוסייה שאין לו עם מי לצאת".
כבר בפתח השיחה שלנו וייס מכריזה "הרשת היא כלי מדהים להראות בו את הכישרון שלך בלי פילטרים, כשהייתי בבית ספר למשחק היו לי הצגות שהשתתפתי בהן, אבל אחרי כמה זמן את יוצאת משם ואף אחד לא רודף אחרייך עם הצעות. את גם לא תמיד מוצאת את הסוכנת שלך על ההתחלה. הרשת נתנה לי מקום ליצור ולהיות בתקשורת ישירה עם הקהל בלי לחכות שמישהו יקרא לי או יעשה לי אודישן״.
לא רק קהל הביאה לה הרשת, אלא גם הזדמנויות חדשות. "הגעתי לתפקיד בשבאבניקים משם. אמנם תפקיד קטן אבל היה תענוג להיות על הסט עם קרן מור ולראות איך היא עובדת על תפקיד. שיחקתי שם חברה בחוג לשון הרע, זו ששואלת שאלות הלכתיות ודרכה כולן מדברות לשון הרע דווקא בחוג שאמור לגמול אותן מלשון הרע", היא צוחקת.
קשה להגדיר את סגנון ההומור של וייס. השפה שלה גבוהה אבל לוכדת את הרגעים הקומיים הקטנים. היא חכמה ובילדותה אף אובחנה כמחוננת, אבל מעדיפה לדבר דווקא על רגעי העליבות. עם דיקציה מיוחדת, רקע דתי והורים שהפכו בעצמם לכוכבי הסרטונים - וייס היא קומיקאית מזן שיכניס אתכם אליו הביתה ולא יתאמץ לסדר אותו כדי להרשים.
המלחמה הייתה נקודת מפנה בקריירה שלה. "באותה תקופה עבדתי ב'ישראל בידור' ובמחלקה שלי הייתה גם עדן נפתלי", היא נזכרת, "היו לנו הרבה שיחות. למרות שהיא צעירה ממני באיזה עשור. כשעברתי פרידה מבן הזוג שלי היא עודדה אותי. ב־7 באוקטובר שמעתי שהיא הייתה בנובה ושלא מצליחים ליצור איתה קשר. כולנו דאגנו מאוד ורק אחרי ימים ארוכים של חיפושים קיבלנו את הבשורה הקשה שהיא ובן הזוג שלה נרצחו. באותה תקופה גם חברה מאוד טובה שלי, שירה דימנט, מתה מסיבוכי לידה, ופשוט הרגשתי שהשמחה קפאה בעולם. שאין מקום יותר להומור, והפסקתי להעלות סרטונים".
היא שותקת לרגע וממשיכה. "את עדן הכרתי רק כמה חודשים, אבל הרגשתי שהייתה שם איזו חברות שפוספסה. מה שאני בעיקר זוכרת זה שהיא ממש תמכה בי לפתח את הסטנדאפ. היא כל הזמן הגיבה ופרגנה על הסרטונים שלי וכמה חודשים אחרי מותה קיבלתי אומץ והשראה והלכתי להופיע בבמה פתוחה. ופתאום התחילו להגיע הודעות מהעוקבים שאמרו לי 'תחזרי להעלות חומרים מצחיקים, אנחנו זקוקים לזה עכשיו'".
לאט ובזהירות, וייס החלה לנסות חומרים שעוסקים בהיבט הקומי של המלחמה. "למשל העליתי סרטון שבו פניתי לציבור והודעתי שאם יש בחור שמפונה ממרתף, מטר תשעים בלי מחלות רקע, יש לי פה חדר פנוי". הסרטונים הפכו לפופולריים וגם הביאו איתם תופעה לא צפויה: אבא של שירה שהפך לכוכב בזכותם. בימים אלה היא נמצאת במעבר בין דירות ומתגוררת באופן זמני אצל הוריה, עניין שמספק לה חומרים מצחיקים ביותר מהממשקים ביניהם. למשל הרגעים שבהם היא מבקשת מאביה הנחה בשכירות, מדרגת איתו חתנים פוטנציאליים או מעבירה אותו שאלון שבו הוא נדרש לדרג הרגלים מגונים בגבר גנרי, כשלמעשה מדובר בהרגלים שלו. לרוב הוא עושה זאת כשהוא שעון על כורסה מפנקת, ומשהו בפוזיציה הנונשלנטית שלו מחלץ מהעוקבים חיוך.
אבא שלך הוא דמות.
"האמת שזה די מגניב", היא צוחקת, "אפילו פנו אלינו מ'בואו לאכול איתי' והציעו לו להשתתף. שמונה שנים אני לומדת משחק ועוברת בין אודישנים ומלהקות, והבן אדם עושה שלושה סרטונים וכבר פונים אליו מריאליטי. הבעיה היא שאפילו חביתה הוא לא יודע להכין".
איך היחסים שלכם?
"אבא שלי הוא הבן אדם הכי קרוב אליי בעולם. הוא איש מאוד צנוע ופשוט. הוא תמיד היה הכתף החמה שאפשר לפנות אליה. אנשים מגלים את זה עכשיו בסרטונים, אבל אני חיה ככה כל החיים. אני וההורים שלי בקשר מאוד קרוב, אבל ברור שהמצב הזה מזמן חוויות מוזרות, נניח אני יכולה לצאת מהבית והם ישאלו אותי 'לאן את הולכת?' ואז אני צריכה להזכיר להם שאני כבר בת 34".
באדיבות המרואיינת | צילום: שירה וייס ואבא שלה
הדרך לעולם הסטנדאפ לא הייתה פשוטה עבור וייס. היא גדלה בשכונת רמות הירושלמית במשפחה דתית־לאומית טיפוסית, עם אימא מורה ואבא רופא, ועברה בכל התחנות המוכרות – בית ספר חורב, עזרא, שנתיים שירות בתוכנית ההכשרות של בני עקיבא העולמית, שנת מדרשה, וכל אותו הזמן המשיכה לקנן בה המשיכה לבמה. "במשך המון שנים התנגדתי לזה שאני מצחיקה", היא מספרת. "הרגשתי שאם יראו שאני מצחיקה יחשבו שאני לא חכמה ולא יראו את הרצינות שבי ואת האמנות והכאב שבי". כשהגיע הזמן ללמוד, ההחלטה הייתה מורכבת. "בהתחלה הלכתי למכללת אמונה כדי שיהיה לי מקצוע ולא אבנה על קריירה במשחק, אבל הרגשתי שאני חייבת להתמקצע והמשכתי לקורס אצל ששי סמוכה ומשם הגעתי להיבחן ליורם לוינשטיין ועברתי שלב ראשון. זה כל כך הפחיד אותי שלא המשכתי לשלב השני".
למה?
"פחדתי מהכול. פחדתי מבחינה כלכלית, פחדתי שיאתגרו אותי שם מבחינה מינית כי ידוע שנוטים לאתגר את מי שדתי, היה לי מפחיד לקפוץ למים והעדפתי ללמוד משחק באוניברסיטת תל־אביב. גם שם נורא רציתי להוכיח שאני לא מצחיקה, רציתי להיות ג'ולייט מרומיאו ויוליה, קולטת? רק לא לשחק את הגיבן מנוטרדם או את המשרת. יום אחד נבחנתי לתחרות מונולוגים קומיים והבנתי שההומור הוא הכוח שלי, שאני לא יכולה להמשיך להתכחש לזה, וכשהשתתפתי בסדנה אצל אורן שקדי הוא אמר לי 'תקשיבי, את יהלום. את תעשי אודישנים ואת תיקחי אותם'. ולעומתו היה במאי תיאטרון שאמר לי 'את חייבת לטפל בדיבור שלך ובקול שלך אם את רוצה לעבוד בתיאטרון הרפרטוארי'. והאמנתי בזה, עד שיום אחד באתי למלהקת אסתר קלינג והיא אמרה לי 'אני מתה על הניב שלך, זה מייחד אותך ואל תתביישי בזה".
בסוף עולם המשחק הוא גילדה מאוד סגורה. יש לך ביקורת על הקושי של שחקנים מרקע דתי להשתלב בו?
"היו פעמים שחשבתי לעצמי שמבאס שאבא שלי רופא ולא במאי טלוויזיה, או למה לא קיבלתי הזדמנות ללמוד בתלמה ילין כמו האחרים. עם הזמן הבנתי שהרקע הדתי שלי דווקא מוסיף לי ייחוד. בסטנדאפ שלי הכי צוחקים כשאני מספרת על הקראש מהסניף או על זה שבתור דתייה הייתי הולכת כפופה. בסוף, בסטנדאפ את צריכה להביא את החיים שלך.
"הייתי בטוחה שכשאני עושה סרטונים על כמה כסף לשים בחתונה דתית או צוחקת על אופנה צנועה הקהל הרחב לא יבין או לא יתחבר. גיליתי שלהפך - ברגע שאת מביאה את עצמך ואת העולם שגדלת בו, אנשים עפים על זה ומתחברים לזה. יש קטע שבו אני נזכרת בבחור מהסניף שכל משאלתי הייתה שהוא יגיד לי שבת שלום, ואם הוא לא היה אומר 'שבת שלום' היה שבוע עצוב מאוד אחרי זה בבית, ולהפתעתי גם בקטע הזה אנשים הבינו וצחקו".
ובכל זאת, מעטות הסטנדאפיסטיות הדתיות שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית של המגזר הכללי.
הסטטיסטיקה מבאסת אותך?
"כן, אבל מצד שני זה נותן לי מקום ופתח להפתיע. אני חושבת שזה משהו שאני יכולה לעשות, כי החיבור הזה בין העולמות קיים בי. יש לי תכנים גם מהעולם הדתי וגם מהחיים הרגילים שלא קשורים לדת. ואני מאמינה שהרבה מזה הוא שאלה של התמקצעות. אני חושבת שבגלל כל העניין ההלכתי קצת נמנעים במגזר הדתי מהתמקצעות בתחומים האלה. היה לי פעם מרצה דתי שאמר: 'אצלנו האמנויות הן לא המקום הראשון, קודם כול חיי המשפחה'. ואני מבינה אותו, אבל למה זה לא יכול להיות גם וגם?"
איך בעצם נולד אצלך סרטון, איך לוקחים רגע מהחיים והופכים אותו לקומדיה?
"בדרך כלל הוא נולד מתוך החוויה עצמה. למשל, פעם חזרתי מדייט ממש כושל. הבחור לקח אותי לליפתא ובעלייה חזרה הוא מיהר להגיע ולא הסתכל אחורה לראות מה קורה איתי, מצאתי את עצמי מתנשפת בעלייה בזמן שהוא כבר למעלה, ממתין לי ברכב. במציאות זה רגע מאוד מבאס, אבל בסטנדאפ זה הופך לרגע קומי".
צילום: נעמה שטרן
הסרטון הראשון שלה שהתפוצץ ברשתות היה כשהודיעו שהמפכ״ל לא מתפטר אף על פי שהתפוצצה סביבו איזו פרשייה. "הודעתי שגם אני הולכת היום לעבודה כי אני לא נועה קירל. ההורים שלי לא השקיעו בי. הדבר היחיד שנתנו לי זה חוג קרמיקה וגם אז אמא שלי שמה את כל היצירות מאחורי הדלת כדי שמישהו ישבור אותן בדרך החוצה. צילמתי את הסרטון תוך כדי אכילת קורנפלקס, אז היה שם הרבה רעש של אוכל. הייתי בלי איפור, בזווית צילום מזעזעת, ואז הבנתי שאנשים פשוט רוצים לשמוע אותי מדברת על החיים מהזווית הלא מחמיאה שלהם".
מה הסרטון שאת הכי גאה בו?
"הסרטון שבו אני מדברת על האבסורד של הפמיניזם. מה בעצם הן רצו, אם עכשיו אנחנו צריכות לצאת לעבוד. איזה מין שוויון זכויות זה? שוויון זכויות זה לשבת בבית ולראות נטפליקס. רצו שנצא לעבוד ונפסיק לבשל. עכשיו אנחנו גם עובדות וגם מבשלות".
קרה פעם שקיבלת ביקורות על סרטון?
"זה קורה לפעמים. פעם צחקתי על זה שאין כוח אדם בגנים ושיכולים להביא ילדה בת 17 בתור סייעת. המון סייעות נפגעו מזה ואמרו שיש הרבה סייעות מקצועיות ומדהימות ושזה לא נכון. הבנתי מזה שאני צריכה יותר להתמקד בעצמי ולצחוק עליי. וגם אם אני צוחקת על תופעה, צריך ללמוד איך לא להכליל".
חלק מהסטנדאפ של וייס עוסק גם בחיים שלה כרווקה דתייה בעידן של היום, שבו רבים נוטשים את הביצות לטובת מגורים אצל ההורים בגלל יוקר המחיה. "גרתי שנים בנחלאות ואחר כך בתל־אביב. מאוד חייתי את הביצה, ממש הייתי מעורבת והכול. אבל בשלב מסוים מיציתי, וגם נהיה מאוד יקר ולא משתלם להמשיך לחיות ככה".
צילום: נעמה שטרן
איך באמת אפשר למצוא בן זוג כשאת סטנדאפיסטית שכל החיים שלה חשופים ברשת?
"נראה לי שזה יכול לבוא בכל דרך. היום אני כבר לא יכולה כל כך להיכנס לאפליקציות כי מזהים אותי. אני אומנם לא יהודה לוי, אבל יצא כמה פעמים שזיהו אותי מהסרטונים ואז אני מרגישה שהם לא באים להיכרות בצורה נקייה וקשה לי עם זה. הייתי בכל מסגרת אפשרית שבחורה דתייה מתחתנת בה. הייתי במסע ישראלי, הייתי בחוויה הישראלית והייתי במדרשה ביישוב מעון, וכמו שאת רואה - החתן עדיין לא הגיע. לפני כמה שנים הלכתי לאיזה רב שאמרו שיש לו כוחות, והוא אמר לי 'החתן שלך יהיה גבוה', עניתי שמרוב שהוא גבוה אני לא רואה אותו עד היום'. אבל בסוף אני שלמה עם הסטטוס ולא מרגישה שהוא מגדיר אותי בחיים, אם כי הרבה פעמים חברות ואנשים אומרים לי וואי, אנחנו מתים שתהיי כבר אמא ותתחילי לצחוק על גידול ילדים ותינוקות".
באופן מפתיע, היא אומנם רושמת אחוזי צפייה הולכים ועולים, אבל תמיד מקנן בה החשש שאנשים ישליכו מההומור עליה. "יש איזה פער בין סגנון ההומור שאימצתי לבין האינטלקט. לפעמים אני משחקת בסרטונים דמות כזאת קלולס ומי שצופה בהם עשוי לחשוב שאני באמת כזו. מצד שני, אני חושבת שבסוף זה מה שמעניין ומצחיק, ואני גם סומכת על האינטליגנציה של הקהל. כשאני פותחת את האינסטגרם לא מעניין אותי לראות מישהי שהכול הולך לה בחיים. בסוף, הנקודה האנושית היא זו שמחברת בינינו. כשמישהי עוברת יום ממש דפוק ואני מצחיקה אותה בלצחוק על היום הדפוק שעבר לי - אין כיף גדול מזה".
עוד כתבות בנושא
