בנקודת השפל הגדולה בחייה, יעל דקלבאום מצאה את עצמה במחלקה הסגורה של בית החולים הפסיכיאטרי כפר־שאול. "זה קרה בגיל 25 בגלל התקף מאניה שחוויתי", היא מספרת בכאב שלא שכך גם ממרחק של 21 שנה. "לפני האשפוז היה לי חיזיון מוזר שמשום מה נכנס לי לראש - שנשים צריכות לרדת בהמוניהן לים המלח. לא ידעתי להסביר למה נשים ולמה ים המלח, אבל זה נכנס בי כמעין דיבוק, וממש איבדתי קשר עם המציאות. זה הגיע עד כדי כך שנעלמתי לאימא שלי ולחברות שלי, והלכו לחפש אותי בים המלח, כי כל הזמן דיברתי על זה".
"חוויה פוצעת", כך היא מתארת את שלושת השבועות שעברו עליה במחלקה הסגורה. "בחברות עתיקות היו מבינים שזו אפיזודה רוחנית שניתנת לטיפול בקהילה, ושבתוכה אני יכולה לקבל תמיכה ולחזור לקרקע. במקום זה ניתקו אותי מהסביבה הקרובה שלי, ומצאתי את עצמי מטופלת בידי אנשים זרים".
12 שנים לאחר מכן, החיזיון המוזר קיבל לפתע ממד ממשי. "חבר הכיר לי את ארגון 'נשים עושות שלום', ונפגשתי עם אחת המייסדות. היא נתנה לי ידיים ואמרה 'מצאת את השבט שלך'. ואז היא מספרת לי - בלי לדעת על החיזיון שלי - שמתארגנת צעדה שבה אלפי נשים יגיעו לים המלח. התחלתי לבכות מולה ושוב איבדתי את זה קצת. כי אני בסך הכול בת אדם, איך אפשר להתמודד עם דברים גדולים כל כך?
"הגענו לים המלח ב'צעדת התקווה'. היו שם אלפי נשים – מתנחלות, חילוניות, ערביות, ממש מכל קצות האוכלוסייה. אחת הנואמות שם הייתה לימה בואי, כלת פרס נובל לשלום מליבריה, וכשסיימה היא אמרה לי: 'You walk in front with your guitar'. אני הולכת מקדימה, שרה ומנגנת את 'תפילת האימהות', וכשאני מסתובבת אחורה אני רואה אלפי נשים שרות איתי את השיר שלי. מתוך הרגע הכי כואב שלי נולד הרגע מרומם הרוח הזה".
וברגע ההוא דקלבאום הרגישה שהמוזיקה שלה יכולה לשנות סדרי עולם. הקליפ של "תפילת האימהות" שיצרה אסתר אלקיים על בסיס אותה צעדה, בעברית, בערבית ובאנגלית, הפך לסנסציה עולמית כשהגיע ל־13 מיליון צפיות. וגם הכתיב את השלב הבא בקריירה המוזיקלית העשירה של דקלבאום: היא הקימה את פרויקט "מֵשירה", שבמסגרתו היא מנחה מעגלי שירה שמיועדים בעיקר לנשים. כבר שש שנים היא רצה איתו בארץ ומדי פעם גם ברחבי העולם.
"בעשור האחרון אני מתעסקת הרבה מאוד בנשיות ובאקטיביזם", אומרת דקלבאום. "לאט־לאט הבנתי את הפערים הגדולים בין התפיסה הגברית למה שאני חווה כאישה. מרגילים אותנו, הנשים, להסתכל על עצמנו מנקודת מבטם של גברים. כל חוקי החברה האנושית באלפי השנים האחרונות מכוילים למבט גברי, עד כדי כך שגם אנחנו מסתכלות על הנשיות שלנו בצורה הזאת. זה נמצא בתרבות, בכלכלה, בפוליטיקה. העדשה הגברית, שדרכה הורגלתי להסתכל על העולם, מחייבת מעין מלחמה נשית על הקשב הגברי, כאילו אין לנו ערך עצמי בפני עצמנו.
להחזיק את הקול. מפגש במסגרת משירה | צילום: צילום מסך
"בעבר לא הבנתי עד כמה אני לא באמת חופשייה. חשבתי שהיחס המצמצם שלי לנשיות שלי הוא ענווה, אבל למעשה זו הייתה הקטנה עצמית. היום אני מבינה שאני יכולה להתגאות בעצמי, בכישרון שלי, אפילו במראה שלי, וזה לא חייב לגרום לנשים ולאנשים אחרים להרגיש לא בנוח. אני מרגישה שיש כמיהה באוויר לשינוי, לאנרגיה נשית של חיבור וכוח, שנרים זו את זו מתוך רצון שכולנו נגיע הכי גבוה שאפשר. כך נעודד את הצמיחה הרוחנית ואת הצמיחה התודעתית של המין האנושי".
איך השפיעה על הגישה הזאת המלחמה של השנתיים האחרונות? חזון של גדילה משותפת נראה קצת מנותק אחרי הזוועות שחווינו.
"כולנו השתנינו בשנתיים האלה, אין ספק. זו תקופת חיים מטלטלת. שיברונות הלב שעברנו הובילו למשבר אמון, הייתי אומרת אפילו משבר אמונה. זה התחיל מהרצח המחריד של ויויאן סילבר (ממנהיגות התנועה, נרצחה בבארי ב־7 באוקטובר, ח"ע), וכל התנועה עמדה שוב מול הצורך לבחור. גם אני הרהרתי בשאלה לא מעט – האם טעינו בבחירה שלנו? האם היינו עיוורות? זה מסע עמוק שעובר על כל ארגוני השלום בישראל, וגם עליי באופן אישי. ראיתי שותפים לדרך ששינו את דעתם מהקצה אל הקצה, וגם כאלה שדווקא התחזקו בדעתם, משני הצדדים. בצורה מוזרה, הפילוג בעם והאחדות בעם - התגברו שניהם.
"גם במחנה השלום־כביכול יש הרבה מלחמות, הרבה אנשים שבשם השלום בוחרים להפוך את המרחב ללוחמני. אם זה לצעוק בוז בהפגנות, ואם ברמה הכי פשוטה לא לראות את האחר".
הקונספט של "משירה" עשוי להיראות מוכר לחובבי הזמר: זהו מעין קורס שבו דקלבאום מלמדת את המשתתפות לשיר יחד בקולות שונים, בדומה לטרנד שירת ההמונים שהפך פופולרי בישראל בעשור האחרון. אלא שב"קולולם" רגיל הדגש הוא על איכות הביצוע, ואילו דקלבאום רואה במפגשים הזדמנות לגדילה רוחנית מתוך המעשה הפיזי של השירה. "זה מתחיל במעין חימום קול אלטרנטיבי", היא מתארת. "אנחנו עושות הסתכלות עצמית, הנכחה של הגוף והנשימות, ומתחילות לשיר כל מיני אלתורים, קצת במשחק והרבה בהומור".
בשלב הבא המשתתפות שרות את שירי הפרויקט. דקלבאום כתבה והלחינה בעצמה את רובם, אבל יש גם שירים שהיא אספה בדרך. בכל מפגש היא מלמדת את השירים בחלוקה לשלושה קולות – אלט, מצו וסופרן, או כמו שהיא מכנה אותם: "אדמה, אופק ושמיים, כי זה מה שכל אחד מהתדרים מחזיק".
המשתתפות הן זמרות מקצועיות?
"לא במובן הטכני של המקצוע, אבל אני מאמינה שבכל אחת יש זמרת. הרי כולנו שרנו כשהיינו ילדות, כי ילדים אוהבים לשיר, לשחק ולצייר. בשלב כלשהו בגדילה אנחנו מקבלים תגובה מהסביבה שאומרת שאולי עדיף שלא נתמקד בתנועה הזאת בנפש. אני מנסה להחזיר את הנשים לחוויה הילדית הזאת, לחוויה שבטית של שבט נשים ששר יחד".
צילום: אריק סולטן
למה לייצר חוויה נפרדת לנשים בלבד?
"נשים רבות מלמדות את עצמן עם השנים להשתיק את הקול שלהן. אנחנו מאמצות כאמור את ההסתכלות הגברית על העולם, וגם בשירה אנחנו נוטות לנכס את הקול שלנו להקשר גברי. הדבר המשמעותי והעמוק שקורה במשירה הוא להחזיר לעצמנו את הריבונות על הקול שלנו ולרפא את עצמנו במרחב בטוח, והדרך המרכזית לעשות את זה היא בחברת נשים בלבד. יש באווירה הזאת שחרור גדול של המבוכה, של הבושה, של הביטחון שלי במיתרי הקול שלי. ההסתכלות היא נשית, יותר מעגלית ופחות היררכית. לא לבוא מצורך להשוות, אלא לתת לכל אחת את המקום היקר שלה כדי לזרוח".
כשרואים את דקלבאום מנהלת את מפגשי השירה האלה, קשה שלא לחשוב על חוויית בית הכנסת: הנשים יושבות על הרצפה, רבות מהן בעיניים עצומות, וכולן מתרכזות במוזיקה של הזמרת שמולן. מנהיגה רוחנית? דקלבאום ממהרת להתנער מההגדרה הזאת: "היא מפחידה אותי מאוד, כי לא למדתי את זה באופן מקצועי, אני לא מטפלת ולא מוכשרת להנהיג בצורה זו או אחרת. חשוב לי לשים את זה על השולחן מול כל הנשים שבאות למפגשים. אני מנחה את השירה, ונותנת לכל אחת למצוא את המטען הרגשי שהיא מגיעה ממנו. במיסוד רוחני יש משהו שמקבע את הסיטואציה, ואני מבינה אומנם את הצורך בתבניות קבועות, אבל משתדלת לא להיקלע אליהן. כי כדי להיות מדויקת ברגש וברגע, אני לא יכולה להיות מקובעת, וממילא אני לא יכולה לצקת תבניות עבור אחרות".
ובכל זאת, קשה להתכחש לממד של טקס רוחני שאת מובילה.
"זה נכון, אבל מהות הטקס משתנה ממשתתפת למשתתפת. חלקן תופסות את זה כתפילה או דבר שדומה לה, ומתחברות מהמקום הרוחני הזה. יש נשים שבשבילן זו פשוט הזדמנות לשיר יחד, והן רואות במפגש מעין תחנת דלק לנפש, שמאפשרת לתדלק ולהמשיך בשגרה שלהן. זה גם קצת שונה מפעם לפעם. התפקיד שלי בסיטואציה הוא רק להחזיק הרמוניה ושכולן ירגישו נפלא. אין לי עניין ליצור אחידות".
להיפתח למוזיקה בעברית. הבנות נחמה | צילום: יח"צ
בפסטיבל האמנויות בירושלים (1.12, בית העם בירושלים) תנסה דקלבאום לשחזר את הקסם של "משירה" על הבמה, במופע המיוחד "ספינת אם", בהפקתה של תום מאירה ארמוני. הקהל שישיר יחד איתה יהיה מעורב, ולא רק נשי. "אני חשבתי שהקונספט צריך להתבשל עוד קצת בחממה הנשית שהוא נמצא בה כרגע", אומרת דקלבאום, "אבל קיבלתי את ההצעה מהפסטיבל, והבנתי שאני יכולה לפתוח את זה לקהל. זה כבר מספיק יציב".
למה "ספינת אם"?
"זה שמו של אחד השירים שלי, והוא מתחבר מאוד לתפילת האימהות ולקול האימהי שאני מנסה להשמיע. העוצמה של האימהות היא ביצירה, ביכולת ליצור חיים אנושיים. זה תדר שקיים בכל אדם באשר הוא, גם אצל גברים, ואת התדר האימהי הזה אני רוצה להעניק לשומעים דרך החוויה של המוזיקה".
במופע יתארחו גם שלוש זמרות משלושה דורות שונים וסגנונות שונים – לאה שבת, מורין נהדר ועלמה גוב. "הזכות לעבוד ולהופיע עם נשים מדהימות כאלה, במנעד כזה, גורמת לי להתפוצץ מאושר. עלמה היא קול של איכות נפלאה בדור החדש של הזמרות, יש מנהיגות חכמה ואותנטית שצומחת מהמוזיקה שלה, מהחופש לעוף על עצמה בקריצה הייחודית שלה. מורין היא חברה שלי כבר שנים, אני מעריצה אותה ודרכה למדתי להעריץ את המוזיקה הפרסית. בכל פעם שאני שרה איתה, אני לומדת ממנה עוד ועוד. היא בעיניי אחת הזמרות הכי טובות בעולם. ולאה היא האימא שלה כולנו, השירים שלה פותחי לב ונשמה, והם טבועים עמוק בתוך החברה שלנו. מרגש אותי שהיא תהיה חלק מזה".
שיא הפרויקט של "משירה" יגיע בפברואר, אז דקלבאום מתעתדת להקליט מפגש שירה בהשתתפות 300 נשים שעברו איתה את תהליך הגיבוש, ובליווי אנסמבל נגניות. איתמר ציגלר מלהקת "החצר האחורית" יופקד על ההפקה המוזיקלית, וגם הזמרת מירה עווד תצטרף. "אני עובדת על הפרויקט מאז תחילת הקורונה", מספרת דקלבאום, "והיה חשוב לי לאסוף את זה פעם אחת ולתעד את זה. כל השירים האלה הם שערים בשבילי, והמעמד הזה יהיה מעין טקס. זה מלחיץ, כי הרבה מאוד יתרכז לרגעים האלה, להקלטה בלייב של מה שיהיה שם".
צילום: אריק סולטן
יש חששות מיציאה לפרויקט כזה, שכולו מוקלט בטייק אחד?
"כמובן. בלילה באים כל הפחדים והלחצים - מה יקרה אם יהיו כאלה שלא ידעו את התפקיד שלהן, מה אם לא יבואו מספיק נשים, או שתהיה איזושהי טעות טכנית. היה שלב שאמרתי לעצמי שאני יכולה להפסיק עכשיו את התהליך ולצאת מזה במינימום נזק כלכלי ונפשי, אבל עשיתי קפיצת אמונה ונכנסתי לצוואר הבקבוק, כי אני רוצה שזה יקרה, ושזה יהיה הכי מקצועי והכי מדויק שיכול להיות. אני עושה כאן צעד של אמון בעצמי ובאנשים שמסביבי".
כשדקלבאום הייתה בת שש, התגרשו הוריה. אביה ד"ר דיוויד דקלבאום, שהיה רופא שיניים וגם מוזיקאי, חזר לגור בקנדה והתחתן שם מחדש. יעל הצעירה בילתה רבות על הקו בין מושב עמינדב לקנדה, ועד היום היא מרגישה בבית כשהיא שרה באנגלית. "לאבא שלי הייתה להקת קאנטרי שנקראה 'הפונדקאים', והוא ניגן שם על בנג'ו. כבר מהילדות המוקדמת גדלתי על שירה באנגלית, וזו הייתה השפה שבה התנהלתי. להיפתח למוזיקה בעברית לקח לי זמן, בעצם עד הבנות נחמה. היום אני חולה על עברית, אני מנסה להתעמק בשפה ובשורשים שלה, ומרגישה בה נוח יותר".
"הבנות נחמה" היה הרכב הפריצה של דקלבאום. שותפותיה שם היו דנה עדיני, שאותה הכירה בלהקה צבאית, והזמרת קרולינה. בשנת 2007 יצא אלבום הבכורה שלהן, ובתוכו הלהיט "להיות So Far", שזכה בפרס אקו"ם להישג השנה לשיר. לאחר מכן המשיכה דקלבאום לקריירה עצמאית, שכוללת עד כה שישה אלבומים באנגלית ובעברית.
את שיר הנושא של האלבום "שמחה ועצב", שיצא בשנת 2012, היא כתבה באחד הרגעים הקשים בחייה. "זה היה בערב של מופע ההשקה לאלבום הבכורה שלי, Ground Zero. חזרתי הביתה מה'בארבי' בעננים, ואז קיבלתי טלפון: אבא שלי עבר שבץ. זו הייתה תחושה נוראית - הוא בקנדה ואני פה, ואין לי דרך לדעת אפילו אם הוא ישרוד את הלילה. המילים 'שמחה ועצב' עלו בי, כי הגעתי משמחה אל תוך העצב. כתבתי את השיר באותו לילה ואפילו הספקתי להשמיע אותו לאבא שלי, שחי עוד שנה לאחר השבץ. מפתיע אותי לחשוב שדווקא שיר על אבא שלי נכתב בעברית, עד היום אני לא יודעת להסביר את זה".
צילום: אריק סולטן
בשנה שעברה היא הוציאה את Surrender, אלבום אישי ואקוסטי שבניגוד לאלבומים רגילים הוקלט כמעט כולו בלייב באולפן של המוזיקאי גבע אלון, בהפקה משותפת עם המוזיקאי דורון פלסקוב. "זה היה אחרי 'תפילת האימהות' ואחרי שני אלבומים באנגלית שדיברו על הקולקטיבי, ובינתיים הצטברו לי עוד ועוד שירים על אהבה ועל עולמי הפנימי. רציתי להקדיש לזה אלבום שלם, וביקשתי שהוא יהיה הכי פשוט ואקוסטי שיש, רק אני עם גיטרה, כי הבנתי שהחומר שיש לי מספיק".
איך את מתמודדת היום עם הקשיים הנפשיים?
"למדתי עם השנים לחיות עם שני הקטבים, החושך והאור. במשך שנים ניסיתי להתחבר לאור כמעקף על התהליך של להיות בת אדם, וזה הרים והפיל אותי, אז למדתי להיות בת אדם, זה הדבר שביקשתי לעצמי והתפללתי עליו. ללמוד להיות איתי בדיכאון, לתמוך בעצמי, לקבל את הפגיעות שלי ואת החולשות שלי. היו זמנים שניסיתי בהם לוותר על האור, כי יש באור משהו שאפשר ממש להתחזר עליו ולהישרף. בסופו של דבר אין טעם באור אם אי אפשר לגשר אותו לעולם הגשמי, ואני מרגישה שבאתי לכאן להיות הגשר הזה - בין הרוחני לגשמי, בין הסופי לאינסופי. יש בי חלק אינסופי שלא יכול להישאר בתוכי והוא צריך לעבור הלאה, כדי שלא ישרוף אותי. אני עדיין לא במצב נפשי מושלם, אבל אני מרגישה שהכלי שלי כבר רחב מספיק להכיל את המנעד של החיים האלה"