כל הדרך מצפת למרכז בן צור, שעוד היה אז אנונימי, התרגש מהעובדה שזמר מוכר כל כך הזמין אותו לכתוב יחד שיר. הוא כבר דמיין איך סוף סוף הוא יהפוך לשם מוכר. הוא נכנס לאולפן בהתרגשות וככל שהזמן עבר הוא הבין שנזמר המוכר הבריז לו. "התבאסתי מאוד. כאב לי. אופיר כהן, המפיק שלי ניסה לעודד אותו והציע לנצל את הזמן לעבודה. עלינו למרפסת, הוצאתי את הגיטרה והתחלתי לפרוט. והמילים ירדו אליי מהשמיים. 'אבא תתקן אותי, הנשמה הזו קרועה לשניים'. בתוך חצי שעה היו לנו כל הבתים של השיר, ולקח לי עוד חודש עד שהצלחתי לפענח את הפזמון".
הפענוח הגיע ואיתו גם הרגע שצור חלם עליו שנים ובדרך לאולפן ההוא. שדרני הרדיו התאהבו, והשיר 'אבא' יצא לרדיו בפברואר 2024 והושמע בכל התחנות, ומאזינים מכל גוני הקשת התמגנטו לזעקה לבורא בימי מלחמה. "השיר נשלח אליי, פשוטו כמשמעו. הייתי צינור שנועד להעביר את המילים לציבור שצריך אותן כל כך. אני לא חושב שיש מישהו שהמלחמה הזאת לא גרמה לו לאי־ודאות גדולה וקשה. כולנו חשים אותה על בשרנו, ולכן המילים עוררו משהו. בזמן שכתבנו לא הפסקתי לחשוב על החטופים בעזה, ומה הם ירגישו כשישמעו את המילים האלה. 'אבא אני חייב אותך, מבארי יבשו המים'. המשפט הזה מראה כמה אנחנו זקוקים לאור, לעזרה. ולא סתם בחרתי להשתמש במילה 'בארי'. זה שיר שפונה לכל מי שמחפש חיבור".
איך הגבת להצלחה המטורפת של השיר?
"שמחתי, אבל גם פחדתי שלא אצליח להתעלות על ההצלחה הזאת. עד אז יצרתי הרבה שירים, אבל אף אחד מהם לא התפוצץ בהיסטריה כזו. מרגע קטן של באסה, יצא השיר שפתח לי את כל הדלתות, ובזכותו הקריירה שיש לי היום".
הרגשתי ניצוצות. ההופעה בקיסריה | צילום: מנדי טויטו
צור, 26, לא נתן לפחד לשתק אותו והוא המשיך ליצור שירים, ומיד גם הם הפכו ללהיטים: 'תשליך', 'כל עכבה לטובה', 'נשמות צמאות', שיתוף הפעולה עם אלייצור 'טאטע תטהר' היה למועמד לתואר פריצת השנה של גלג"צ. "פשוט השלכתי הכול על השם. הרמתי עיניים למעלה, ואמרתי לו 'עזרת לי לעשות את זה פעם אחת, תן לי כוח להמשיך'. ישבתי באולפן ומתוך האמונה המשכתי ליצור. סוף־סוף הבנתי את המסלול שלי. בתחילת הדרך הייתי יורה לכל הכיוונים, ראיתי מטרה מול העיניים. ואילו השיר 'אבא' הכתיב לי את הטון להמשך. הוא לימד אותי איזה זמר אני רוצה להיות ועל מה אני רוצה לשיר".
על אמונה?
"בעיקר. ראיתי מה 'אבא' עשה לאנשים. היו מי שהוא גרם להם להתחזק, להניח תפילין בפעם הראשונה. לא מזמן הלכתי ברחוב ומישהו חיבק אותי ואמר 'אני שומע אותך שר ולא יכול להפסיק לבכות'. אנשים סיפרו לי שאני מרפא להם את הלב, שהם שומעים את השיר ומרגישים שמישהו שומר עליהם מלמעלה. לא קיבלתי תגובות כאלה על שום שיר שעשיתי לפני כן. מאז הבנתי שאני לא יכול לשיר על סתם דברים. אם אני מרפא אנשים, כמו שאומרים, אני חייב להמשיך לייצר את התרופה הזאת".
זו אחריות גדולה.
"לגמרי. בשיר ׳נשמות צמאות׳, אני מדבר ממקום של מישהי שרוצה 'לשים חצאית יום בשבוע'. זה הפך לטרנד. אשכרה בחורות התחילו להתלבש צנוע יותר, בזכות השיר. אני זוכר שנפגשתי עם הרב זמיר כהן והוא אמר לי שמה שרבנים מנסים לעשות שנים בהרצאות ארוכות, אני הצלחתי לעשות בשיר של כמה דקות. הוא בירך אותי שאמשיך כך ותהיה לי הרבה סייעתא דשמיא והצלחה. מאז אני מרגיש בשליחות. אני רוצה רק להוציא כמה שיותר שירים טובים ומחזקים".
בסוף הקיץ עלה צור להופעה בקיסריה, הבמה הנחשבת ביותר בישראל. "הייתה כמות אדירה של קהל, היו ניצוצות", הוא נזכר בעיניים בורקות. "עשיתי את זה, וכל הזמן הזכרתי לעצמי שאני ראוי, שהרווחתי את הרגע הזה בזכות עבודה קשה מאוד. נהניתי מההרגשה הזאת. מבחינתי, שום דבר לא מובן מאליו, יש אנשים מוכשרים שבמשך שנים יעבדו קשה ועדיין לא יצליחו. ולי זה קרה, אני זכיתי".
אבל גם אחרי קיסריה ומועמדות לתואר נכסף, צור זוכר היטב את הדרך הארוכה, מרובת הפיתולים שעשה. "למי שלא מכיר אותי סיפור הפריצה שלי נראה מדהים, כאילו שהצלחתי 'בבום'. אנשים לא מבינים מאיפה הגיע הבן צור הזה. אבל ההצלחה לא באה מהר בכלל. עבדתי הרבה שנים, עד שהתגבשתי והבנתי מי אני ועל מה אני בכלל רוצה לשיר, או מה אני רוצה להיות".
ועדיין מזמר שלא הרבה מכירים, בתוך כמה חודשים מילאת את קיסריה.
"אני מבין איך זה נראה, אבל חשוב לי שאנשים יבינו שבשביל הרגע הזה עבדתי המון שנים. נכון, היה גם מזל, אבל ידוע שאדם לא זוכה בלוטו אם הוא לא ממלא טופס הגרלה. מאז שהייתי נער לא הפסקתי להילחם על החלומות שלי, למצוא את האמת שלי ולהביא אותה למילות השירים. וכשזה קרה, הכול התגלגל כמו כדור שלג שאי אפשר היה לעצור".
כדי להבהיר עד כמה באמת הדרך הזאת הייתה ארוכה, צור לוקח אותי אחורה, אל הילד שגדל בין הסמטאות הצרות בצפת. שם, בין קבר האר"י הקדוש ליער שמתחת לבית, הוא ספג לא רק את הרוח והקודש, אלא גם את החיבה העזה למיקרופון. "מגיל קטן הייתי מנסה לשיר איפה שרק אפשר, בכל במה שנתנו לי. לא רשמו אותי לחוג או למקהלה. זה היה בטבע שלי. הייתי שר במסיבות קריוקי עם חברים, והייתי מגיע לשיר ולנגן בהתנדבות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים שאמא שלי טיפלה בהם".
אודיה | צילום: לינקטון
יאיר אלייצור. | צילום: יוסף בראומן
יסמין מועלם ובן צור | צילום: לינקטון
ידעת שיש לך כישרון?
"אני חושב שזיהיתי שיש לי כישרון לשירה באופן כללי, אבל את האישור קיבלתי רק בגיל 16. הייתי אז מכניס זוגות לחופות, ובאחת החתונות שהופעתי בהן נכחה מגישה בתוכנית רדיו 'כוכב הצפון'. היא שמעה אותי והציעה לי להשתתף בתחרות שהזוכה בה מקבל הוצאה של סינגל מתנה. לא חשבתי פעמיים, השתתפתי וזכיתי במקום הראשון. זה גרם לי להעריך את עצמי הרבה יותר. בסביבה שלי תמיד נחשבתי לאחד שיודע לשיר, אבל בפעם הראשונה התחריתי בזמרים והצלחתי לנצח. את החותמת הזו בדיוק חיפשתי, והיא שגרמה לי לקחת גיטרה וללמוד לנגן לבד".
צור לא התמהמה. כשהיה בן 17 הוציא את שירו הראשון, ובזמן השירות הצבאי בנה לו אולפן הקלטות. שם הוא הקליט סקיצה ועוד סקיצה בציפייה ליום שבו מישהו יגלה אותו. עד שזה קרה. "אין סגנון מוזיקלי שלא ניסיתי. אחרי שבניתי את האולפן הייתי עושה סקיצות בשביל אומנים אחרים. ואחרי ששלחתי סקיצה אחת למפיק המוזיקלי אופיר כהן הוא התקשר ואמר שבקול שלי יש משהו מיוחד שתפס אותו, אז התחלנו לעבוד יחד. זו לא הייתה ממש תקופה אידאלית, הקורונה פרצה, ואיש לא רצה להשקיע בהפקת שירים. אבל אופיר לא ויתר עליי".
בדרך הוא עבר דרך שני אודישנים כושלים בתוכניות הראליטי "הכוכב הבא" ו"אקס פקטור". ה'לא' החד־משמעי שקיבל היה עלול לרפות את ידיו של כל זמר מתחיל, אבל לא את שלו. "קודם כול אתה מתבאס, איך אפשר שלא? אתה מגיע, מתכונן, חולם על זה כל כך, ואז לא עובר. אבל כבר אז ידעתי שה'לא' שקיבלתי לא אומר שהכול אבוד. הרגשתי שאני חייב להילחם, על עצמי, על המוזיקה שלי. בלי האמונה הזאת שום דבר לא היה קורה. והיו גם ההורים שלי שהאמינו בי יותר משהאמנתי בעצמי", הוא מדגיש, "בדרך כלל הורים אומרים 'אין כסף במוזיקה, לך תלמד מקצוע אמיתי'. אבל הם תמיד דחפו אותי. כשרציתי להוציא את השיר הראשון, אמא שלי הלכה איתי לקנות בגדים לקליפ ועמדה על סט הצילומים כל רגע. היא הגנה עליי ונתנה לי לחלום בגדול. היום אני קולט את הנחת בעיניים שלה, וזה שווה הכול".
מאז חלפו כמה שנים שבהן המשיך צור להוציא שירים ושני אלבומים. למרות זאת הוא עדיין נשאר הרחק מאור הזרקורים עד היום שבו השתנה הכיוון. היום שבו הוא הבין שבמקום לנסות להעניק לקהל את מה שהוא רוצה לשמוע, הוא צריך להביא את בן צור. "ניסיתי לכתוב מה שחשבתי שאחרים ירצו לשמוע, את מה שפופולרי לאותה תקופה. רק ביום שהתחלתי לכתוב את מה שאני מרגיש ואוהב, הקהל התחבר גם. תמיד הייתי סוליסט, שומע את השירים של עצמי במכונית. הייתי ההשראה של עצמי, רציתי להיות אני, ובסוף זה מה שהצלחתי לשדר לעולם".
צור גדל במשפחה מסורתית, שיעורי התורה היו מקום מוכר לו מגיל צעיר, ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא מאמין באמונה שלמה. אבל מי שמנסה למקם את צור על הספקטרום הדתי צפוי להיכשל, והוא מעדיף שיוותרו מראש. "כל הזמן מנסים להגדיר אותי, אבל אני לא אוהב הגדרות. אני מאמין בהשם, יש לי קשר איתו ואני אוהב את הדת, אבל אני לא דתי. אני לא הולך בכיפה ולא שומר נגיעה, יש לי עוד השתדלות לעשות. אבל אני מרגיש שהשם אוהב אותי כמו שאני. ולא צריך להגדיר. יש אנשים עם פאות, זקן וכיפה, שעושים מעשים רחוקים מאוד מהדת. ויש כאלה עם קעקועים ועגילים, אבל הם צדיקים גמורים. גם מי שמגדיר את עצמו 'דתי' צריך תמיד לחזור בתשובה. כל יום מחדש. וכמו שאני מקבל את כולם, ככה הייתי רוצה שאנשים יקבלו אותי".
אז כשהתחלת להוציא שירים יותר 'מקרבים', היו מי שהרימו גבה?
"שמעתי כל מיני שאלות מסביב. 'מה, הוא חזר בתשובה? הוא השתגע?'. אבל בסוף לא מעניין אותי מה אנשים אומרים. 'שידברו'. כמו שאני שר, 'זה לא מזיז, לא מתרגש יותר מכלום'. כל אחד צריך לעשות מה שטוב לו, מה שהוא מאמין בו, בלי להתרגש מהסביבה"
שיתופי פעולה. אודיה, אלייצור ויסמין מועלם | צילום: יוסף בראומן, לינקטון
ואם מניחים את ההגדרות בצד, ההתנפלות על שיריו במגזר הכללי מוכיחה שגם לאדם שאין דת בליבו יש מקום לשירים של צור. "בכל אחד יש ניצוץ, אי אפשר להתכחש", הוא אומר בהתלהבות, "דתי או לא דתי. כל מי שחי פה, מי שחלק מהעם הזה, יכול להתחבר לשיר על אמונה וקרבה לקדוש ברוך הוא. במיוחד אחרי כל ההיסטוריה שלנו ומה שעברנו. כולנו נשמה אחת, חלק אחד. אז גם אתאיסט ישמע שיר שלי ויתרגש. כי שיר שהלחן והמילים בו עובדות טוב ביחד, תמיד נכנס לאוזניים וללב. גם אם מי ששומע מחובר לא־לוהים וגם אם הוא לא. מי שמחובר נהנה עוד יותר".
ובאמת, באלבום החדש 'הכל בסדר' שהוציא באפריל, קשה למצוא בין 'השם', 'ליקוטי מוהר"ן', 'ואלס בהרים' ו'הבת של המלך', שיר שאין בו נשמה. אין הכוונה שנושאים כמו זוגיות ואהבה אינם מוצאים את מקומם, וזה הגיוני מאוד שכן באותו זמן הוא מצא גם אהבה. בזכות הזמרת אודיה שאיתה שיתף פעולה, הכיר צור את שיראל והתארס איתה לאחרונה. "הכרנו בשידוך, כמו שצריך, לפי ההלכה", הוא מחייך, "זכינו, ברוך השם, ועכשיו אנחנו בהכנות לחתונה. מן הסתם אני כותב את מה שאני מרגיש באותו רגע, רוצה להיות נאמן לעצמי. אני שר רק את מה שאני מרגיש קרוב אליי בבטן. לכן גם באלבום הזה חיברתי בין העולמות, הקודש והחול, וזה מה שתפס״.
גם בדואט 'אצלנו זה ככה' שהוציא עם הזמרת יסמין מועלם - נקודת שיא במסעו בעולם המוזיקה - דאג צור לחבר בין עולמות. "יסמין שמעה את 'אבא' ואהבה אותו מאוד, אפילו עשתה לו עיבוד בגלגלצ. היא רצתה להכיר אותי, וככה נפגשנו בפעם הראשונה לפני חצי שנה. זה היה כבוד בשבילי. תמיד הערצתי אותה, היא זמרת מדהימה והתחברנו בשניות. השיר נולד כמו קסם".
איך זה להתפרסם בתקופה קשה כזו?
"לא פשוט. מצד שני ידעתי שאסור לי לעצור, אסור לאף אחד מאיתנו לעצור. כל אחד במה שהוא טוב בו. אני חושב שכל עולם הבידור והמוזיקה נצרך מאוד בתקופה כזו. אנשים עמוק בכאב ובצער. כשכולם היו בחוסר אונים אחרי 7 באוקטובר, הלכתי להופיע לחיילים, להקליל להם את המצב, שיהיו שמחים ויהיה להם כוח. הרי השמחה היא התרופה להכול. ברגע שאתה שמח, אתה חושב צלול, אתה מצליח בקלות. בכי מטשטש את הראייה. אני יודע שבעזרת המוזיקה שלי אני יכול לגרום לאדם להמשיך את היום שלו בתחושה טובה יותר או לקבל החלטות ממקום טוב יותר".
בהופעות המעריצים שרים את מילות השירים כאילו מדובר בהמנון לאומי חדש, כאן בבית הקפה הקטן בתל־אביב, צור משתף שיש משהו בכל הפרסום הזה שעושה נעים, אבל גם מדאיג. "גאווה היא הדבר שהכי מפחיד אותי", הוא מודה בשקט, "אני לא מתנשא על איש כי אני יודע שהכול יכול להילקח ממני ברגע. אז אני משתדל לזכור שאני בסך הכול איש פשוט שקיבל מתנה מה' וזכה לממש אותה. זה עוזר לי להישאר שפוי".
והמבטים שאתה מקבל פתאום ברחוב, והבקשות לסלפי - לא משפיעים עליך?
"אני לא אשקר ואגיד ש'לא'. אי אפשר לא לספוג את זה, זה החיים שלי עכשיו. אם מישהו נפגש איתי ועכשיו הוא מבסוט שהוא ראה ברחוב זמר שהוא אוהב, אני שמח שעשיתי לו טוב. אבל אני איש פשוט שאוהב את השקט שלו. לא תראי אותי בהשקות או באירועים נוצצים. אני מתמקד במה שחשוב באמת, במוזיקה, באישה, במשפחה".
הוא עוד זוכר את הצד השני של עולם הזוהר, ולכן הוא משתדל להיות אוזן קשבת לזמרים הצעירים שפונים אליו ומבקשים דחיפה קדימה לבמה. "בתחילת הדרך הייתי מדבר עם הרבה זמרים מוכרים שהערצתי בטירוף והם היו מסתכלים עליי מלמעלה. לא האמינו שאני אהפוך להיות מי שאני היום. ועכשיו, הם אלו שמעריצים אותי. למדתי מזה לכבד את כל מי שרוצה להגשים את החלום שלו. הייתי במקום הזה ואני מכיר את ההרגשה הזאת, מכיר את הרצון לפרגון, למישהו שיפתח את הדלת בשבילם. מה זה כבר דורש ממני? לפרסם סרטון של מישהו? ללחוץ על כפתור? אני עושה את זה בשמחה. החיים דינמיים, היום אתה פה, מחר אתה שם. אין לך על מה להתנשא".
ומה היית אומר לבן צור המתחיל שמחפש דלת?
"הייתי אומר לו שימשיך, שהוא בדרך הנכונה וכל דבר קורה בעיתו ובזמנו. רצית משהו אחד, אבל א־לוהים מתכנן לך משהו גדול יותר ושווה לחכות לו. לאורך הדרך היו אנשים שזלזלו בי, שהתייחסו לחלום שלי בקלות ראש, שלא נתנו לי את התמיכה שהייתי צריך. ואז פתאום אחרי שגדלתי הם באו, חיבקו אותי ואמרו 'תמיד ידענו שתהיה זמר מצליח'. פתאום מחפשים להתקרב אליך יותר, להיכנס לחיים שלך. קשה להבדיל בין טוב לרע, אבל הכי חשוב להקיף את עצמך באנשים הנכונים, שיתמכו בך גם כשפחות זוהר. בכל פעם שיוצא לי שיר מצליח אני לא עוצר לטפוח לעצמי על השכם. אני מיד חושב מה הלאה. לקח לי זמן לקלוט שהמוזיקה הפכה מהנאה לעבודה. יש כאלה שחושבים 'מה כבר זמר עושה', אבל זה לא פשוט. יש לי אחריות לקהל. אני עובר דברים, בנפש, ברגש, ועדיין צריך לעלות לבמה ולהיות הכי שמח, לרקוד ולהרקיד. המעבר ממי שאני לבן צור שרואים על הבמה, הוא חד. זה ניסיון קשה, ואני מתמודד איתו. משתדל להראות לקהל שהכול טוב, ובאמת הכול טוב. אני שמח על הזכות לרוץ ממקום למקום ולהתעסק סביב השעון בדברים טובים".
בן צור, שידוך כהלכה. בהצעת הנישואין | צילום: שילת מזרחי, מתוך הרשתות החברתיות
האורות באמפי קיסריה עוד לא כבו, והוא כבר מתכנן את הרגע הגדול הבא: מופע בהיכל מנורה שייערך ב־23 באוקטובר, וכל הכרטיסים אליו כבר אזלו (מופע נוסף יתקיים יומיים לאחר מכן), וסינגל חדש בשם "גאולה". "לפני קיסריה לא יצא לי להופיע לבד במשך שעה וחצי מול קהל גדול כל כך. שם נזרקתי ישר למים, אבל התרגלתי מהר, והרגשתי טוב. אני עדיין לא מאמין על עצמי שככה רקדתי ושרתי בחופשיות על הבמה, אבל למדתי שהקהל יחווה את מה שאני אשדר, וככה הוא גם יגיב. וגם בהיכל מנורה אני איהנה עד השמיים, והקהל איתי. מרגש אותי לראות אותם. חצאיות, כיפות, מכנסיים, אבל כולם רוקדים ומחבקים זה את זה. יש המון אהבה באוויר. מרגישים את הקדושה, השמחה וכמה זה מיוחד. אנשים רואים שאני עושה את המוזיקה שלי מהלב, וככה היא גם נכנסת ללב שלהם. הקהל מרגיש שאני לא עושה את זה בשביל הכבוד ולא בשביל הכסף, אני לא מחפש כפיים, אין לי שום אגו. אחרי שהאורות נכבים אני הוא שנשאר עם עצמי בלילה, ויודע שאני אומנם משהו בעולם, אבל לא יותר טוב מאף אחד אחר".