אחרי שהותקף פעמיים ברחובות צרפת, הרב לעמל שם את המאבק באנטישמיות במרכז

היה זה יום שישי אביבי של חודש מאי בעיר הנופש דוביל שבצפון צרפת. מזג האוויר המושלם הזמין את התושבים והמבקרים להסתובב ברחובות. הרב אלי לעמל הגיע אל העיר יום קודם לכן מפריז, כדי לעשות את חג השבועות עם יהודים שהתארחו בעיר. "הסתובבתי ברחוב המרכזי והסתכלתי על החנויות. פתאום אני מבחין בשלושה גברים מביטים בי ומצביעים לעברי. עם הכיפה על הראש והזקן הגדול שלי, קשה להסתיר שאני יהודי. לא התרגשתי והמשכתי בדרכי, אבל מהצד של העין המשכתי לעקוב אחריהם. היה נראה שהם מנסים לחסום את דרכי. שמעתי את קולם ולא הבנתי את השפה שלהם, שפה סלאבית כלשהי. התלבטתי האם לחצות את הרחוב ולעבור למדרכה שממולי, אבל החלטתי להמשיך כיהודי גאה ולא לפחד. פתאום הרגשתי כאב עצום במרכז הבטן. זה תפס אותי לא מוכן. נעצרתי, הסתובבתי וקראתי לתוקף: מה אתה רוצה ממני?! ברגע זה הבנתי: אני לבד בסוף הרחוב, ושלושת האנשים שמולי רק חיכו לרגע הזה כדי לקפוץ עליי".

למרבה הצער, זו לא הייתה התקיפה האחרונה שהוא ספג. ״אחרי כמה ימים חזרנו לפריז", הוא ממשיך ומספר. "ניסיתי להסתיר את הסיפור אבל הוא דלף לתקשורת. רבים ביקשו ממני להתראיין, ואכן סיפרתי לכל מיני ערוצים על מה שקרה לי. ביום חמישי קיבלתי שיחה מאדם שלא הכרתי, ושביקש להיפגש איתי כדי להתייעץ בעניין מסוים. סיכמנו להיפגש למחרת, יום שישי, מחוץ לבית קפה באחד הכיכרות בעיר ניי־סיר־סין, שהיא פרוור אמיד מאוד של פריז. אני מגיע, מתיישב ואנחנו מתחילים לדבר. פתאום אני מרגיש משקל ענק שנופל על ראשי, וכאב עצום, מישהו השליך עליי כיסא. זה קרה שבוע בדיוק אחרי התקיפה הראשונה״.

איך אתה יכול להסביר שתקפו אותך פעמיים בתוך שמונה ימים?

״כנראה הייתי צריך לעבור את זה כדי להבין משהו״.

התוקף בפעם השנייה היה פלסטיני, יליד רפיח, שהיגר לצרפת זמן קצר קודם לכן. עוברי אורח מיהרו לעצור אותו ולהסגירו למשטרה. הרב לעמל הובהל לבית החולים. מצבו היה תקין בסך הכול, אך הרופאים הזהירו כי התוצאות עלולות להתגלות בהמשך. ואכן, למחרת נוצר אצלו כתם שחור סביב העין, בעקבות דימום פנימי. עם סימן ההיכר הבולט לאלימות שספג, החל הרב לעמל בסבב ראיונות כדי להשמיע את זעקתם של יהודי צרפת בשנתיים האחרונות, בעקבות העלייה חסרת הרסן באלימות נגד יהודים.

אבל מעבר לזעקה החיונית כלפי חוץ, הרב לעמל מאמין שכל אירוע משמעותי בחיי האדם מחייב אותו בהתבוננות ובעריכת חשבון נפש מסוים. בעקבות אותה חשיבה הוא מפרסם בימים אלו בצרפת את ספרו החדש, ששמו ״עוד יום שישי״. הספר, בן 128 עמודים, ומחולק לארבעה פרקים: השוני, האומץ, הכעס והטינה. הרב לעמל מספר באופן תמציתי על שתי התקיפות שעבר, ומתמקד בשאלה מה אנו יכולים לעשות כדי לצמצם את החושך בעולם ולהגביר את האור. המשפטים הבאים, לקראת סוף הספר, מסכמים היטב את דרך המחשבה שלו: "הטינה כולאת, הכעס שורף – אך האומץ משחרר. השוני, הנתפס כאיום, יכול להפוך לעושר. ובעולם בלתי יציב, עלינו להתחבר בבירור למקורותינו, כדי להפוך את הפצע לאור".

זהו ספרו הרביעי, אבל הראשון שרואה אור בהוצאה צרפתית שאינה יהודית. בחודשים האחרונים פורסמו בצרפת ספרים רבים במלאת שנתיים לאירועי 7 באוקטובר ולפרוץ המלחמה בעזה, חלקם עוסקים בעלייה החדה בגילויי האנטישמיות במדינה. ציפיתי לקרוא ספר נוסף מהז׳אנר הזה, ואולם ספרו של הרב לעמל מציע משהו שונה. אין כאן תיאור עובדתי ולא מאמר פוליטי אלא מסה מחשבתית ורוחנית, מעין ספר מוסר עכשווי.

"גם אדם שאיננו אנטישמי אבל ניזון באופן קבוע מהתקשורת, בסוף מתחיל להסיק מסקנות. מראים לו שוב ושוב את אותן תמונות, חוזרים ואומרים לו שהיהודים הם פושעי מלחמה – איך בדיוק הוא יכול לעמוד בזה?"

איך נולד הספר, ולמי הוא מיועד?

"כשעוברים בחיים רגעים מיוחדים וחזקים, הכתיבה היא תמיד כלי שעוזר לעכל ולהבין מה קרה", משיב הרב לעמל. "ידידה שלי רחל קאהן, שהיא עיתונאית, חשבה על הרעיון וקישרה ביני ובין ההוצאה לאור. הם פנו אליי כדי לבדוק אם אסכים לכתוב על זה ספר. הם התעניינו מאוד דווקא כי זה סגנון שהם לא רגילים אליו. תפקידי אינו לחזור שוב ושוב על אותם מסרים פשוטים ולהגיד ש'לא יפה להכות יהודי'. המטרה שלי הייתה להציע מבט יהודי על האופן שבו אנחנו אמורים להבין אירוע כזה, איך התורה מציעה לנו לחשוב על התמודדות עם זעזוע כזה. כשאדם עומד מול אירוע הוא מתעורר לשאלה, הוא מהרהר, מתפתחת אצלו מחשבה. זה בעיקר מה שרציתי להציע".

התקיפות שלך נבעו ממניעים אנטישמיים. למה בעצם ההיבט הזה לא מודגש בספר?

"כי הנושא הזה כבר מטופל בהרחבה במקומות אחרים. לא ראיתי טעם לומר שוב, במילים אחרות, את מה שכולם כבר חוזרים עליו. היום, כשמדברים על אנטישמיות, לרוב מסתפקים בהוקעה, 'זה לא בסדר'.
אבל אנחנו לא יכולים להעביר את חיינו בלחזור על כך שיש אנשים שמלבים שנאה בדיבוריהם. אנחנו כבר יודעים את זה. הגישה שלי היא לתת חומר למחשבה. אני זורק רעיון, ומשם זה כבר תלוי באנשים, מה הם יעשו איתו. המהר"ל מפראג מבחין בין הממד השכלי, שהוא מחשבה בנויה ומושכלת, ובין הממד הדיבורי, שהוא מחשבה אינסטינקטיבית, לחזור במילים שלך על מה שאחרים כבר אמרו. נראה לנו שחשבנו, אבל בעצם רק מִחזרנו. אני רוצה לתת נקודת מוצא למחשבה, לא לשנן שוב את אותם נאומים".

"עכשיו הם מעיזים"

הרב לעמל הוא דמות מוכרת בעולם היהודי הצרפתי. הוא נולד ב־1961 לרב קלוד לעמל, דמות מוכרת ביהדות פריז האורתודוקסית לאחר השואה. ההכשרה שלו היא תורנית בלבד, כבוגר מוסדות חרדיים בארץ כמו ישיבת קול תורה וכולל חזון־איש. לפני 25 שנה הקים את מרכז ״לב״, שפועל לחיזוק זהותם של יהודים דוברי צרפתית. הקהל שלו מורכב בעיקר מאנשים בעלי רקע אקדמי ומקצועות נחשבים. הוא מרבה להזכיר את מוריו הרוחניים, כאלה שהכיר אותם בעצמו או למד מכתביהם, בהם הרב שלמה וולבה, מחבר "עלי שור", או הרב אליהו דסלר, מחבר "מכתב מאליהו". בישראל היו ממהרים להצמיד לו תוויות ולשייך אותו לזרם החרדי, אך בצרפת הוא בפשטות רב אורתודוקסי הפועל למען עמו במישור החינוכי, ומשתדל לבלום את ההתבוללות הנוכחת בכל מקום אצל יהודי צרפת.

אם בעבר המרכז פעל בעיקר בצרפת וקיים שיעורים תורניים לסטודנטים ולקהל משכיל, היום פועל הארגון בצרפת ובישראל ומעניק לאנשים ליווי מקיף כדי לענות לצרכים המשתנים של היהודים הצרפתים. כך למשל, מרכז ״לב צרפת״ מפעיל גם מרכז תמיכה ומניעה בתחום הפגיעות וההטרדות המיניות. שלוחת הארגון בארץ, ״לב ישראל״, מעניקה מענה קהילתי בריכוזי העולים מצרפת, בתל־אביב ובמודיעין, ומפעילה מעונות לרווקות דתיות בירושלים ובתל־אביב. אנשי הארגון מלווים את העולים, משפחות ובודדים, בתהליכי עלייתם וקליטתם. ״אנחנו לא אומרים לאנשים מה לעשות לגבי עלייה לארץ״, מבהיר הרב לעמל, ״אבל אנחנו צמודים אליהם כדי שעלייתם תהיה הצלחה בכל המובנים, וכמובן גם בפן הרוחני".

סוגיית העלייה לארץ הפכה לנושא חם אצל יהודי צרפת כבר לפני עשרים שנה, עם העלייה המתמשכת בהיקף האירועים האנטישמיים. הפיגוע בבית הספר "אוצר התורה" בטולוז ב־2012, שבו נרצחו מורה ושלושה ילדים, והפיגוע במרכול היהודי "היפר כשר" בפריז ב־2015, שבו נרצחו ארבעה יהודים – הגבירו את המחשבות והפעולות בכיוון. ואולם בשנתיים האחרונות נחצה בצרפת רף חדש של עוינות. יהודים רבים מספרים שאיבדו חברים או קשרים מקצועיים עם לא־יהודים, עקב ההתרחשויות בארץ.

כשאני שואלת את הרב לעמל על הסיבה להידרדרות הזו, יש לו תשובה פשוטה. "קודם כול, האנטישמיות של מי שכבר היו אנטישמים לפני כן, מתבטאת היום בצורה הרבה יותר משוחררת, בשם ה'רצח עם' המדומיין שבו מאשימים את ישראל. אימא שלי, שהיא ניצולת שואה, אמרה פעם: הרבה זמן היו כאלה שחשבו 'מוות ליהודים', אבל לא העזו לומר את זה. עכשיו הם מעיזים".

התעוזה הזו היא אכן נושא בוער בעולם היהודי כיום. הדוגמה האחרונה והמובהקת היא בחירתו של זוהרן ממדאני לראשות העיר ניו־יורק. מי היה מאמין בעבר שמועמד לעיריית ניו־יורק יוכל להשמיע אמירות כל־כך אנטי־ישראליות? היום מותר לדבר כך, ואפילו מומלץ, כדי לקבל תמיכה מהאוכלוסייה המוסלמית. גם בצרפת ישנה מפלגה בשם ״צרפת בלתי כנועה״, שהחליטה לשחק על הקלף האנטי־ישראלי. ההשלכות על הקהילה היהודית ברורות: היא מותקפת ומצויה בבדידות גוברת. האכזבה הגיעה לשיאה נוכח הקו שנשיא צרפת, עמנואל מקרון, בחר לנקוט כלפי מדינת ישראל. מי שלאחר 7 באוקטובר הציג עצמו כחבר אמת של ישראל, הפך לידיד של קטאר ולעוין כלפי ישראל. המדיניות הזו מתורגמת בפועל כאישור להתנכל ליהודים.

אילו היית יכול לשוחח עם הנשיא מקרון, מה היית אומר לו על האנטישמיות?

"דבר ראשון הייתי שואל אותו, 'האם אתה מוכן באמת להיות מטולטל מהשיחה הזו? האם אתה מוכן לחשוב מחדש על חלקים בתפיסת העולם שלך אחרי שנדבר?'. לאחר מכן הייתי אומר לו שיש לי תחושה, אולי נאיבית, שהמערכת המשטרתית ברוב המקרים עושה את עבודתה כראוי. הנושא האמיתי הוא אחר: מה בכוונתך לעשות בתחום החינוך? איך אתה מתכוון לעבוד על הדרך שבה מלמדים אנשים לראות את העולם, את הזולת, את היהודי? מצב היהודים הוא לא 'שאלה קהילתית קטנה'. היהודים הם כמו הקנרית במכרה הפחם. היחס ליהודים מלמד הרבה על מצב החברה כולה.

"הייתי שואל אותו גם שאלות פשוטות על הטעיה תקשורתית: כאשר כלי תקשורת מפרסם שיש 500 הרוגים בבית חולים בעזה, ואז מתברר שהיו הרבה פחות ושמדובר בטיל כושל של הצד השני – ובכל זאת ממשיכים להתייחס אליו כאל מקור אמין, זה לא רציני. הייתי אומר לו: תסביר לי איך אתם מצפים מהיהודים לתת אמון בהצהרות פוליטיות שסותרות את המעשים כמה חודשים אחר כך. איזה תהליך פסיכולוגי מאפשר לומר 'הוא כבר הפר את ההבטחות שלו, אבל הפעם אפשר להאמין לו'. הייתי מזכיר לו את המאמץ העצום שישראל עושה למען השלום, את האמצעים האדירים של אויביה, את הבגידות החוזרות, ושואל אם הוא מבין מה המשמעות של כל זה, משמעות ממשית, קיומית, עבור כל משפחה יהודית".

בדבריו של הרב לעמל אני חשה את הזעזוע העמוק שלו נוכח ההתרחשויות בצרפת בשנתיים האחרונות, ואת תחושת אי־הצדק הזועקת לשמיים. הוא ממשיך בניתוח חד של אשמת התקשורת: ״יש כאן משהו עמוק יותר, בעיה אמיתית באופן שבו מציגים את היהודי. אדם שאיננו אנטישמי מלכתחילה אבל ניזון באופן קבוע מהתקשורת, בסוף מתחיל להסיק מסקנות. מראים לו שוב ושוב את אותן תמונות, חוזרים ואומרים לו שהיהודים הם פושעי מלחמה, אם הוא לא למד לפתח חשיבה ביקורתית – איך בדיוק הוא יכול לעמוד בזה? הדבר העצוב הוא שאף אחד לא שואל שאלות לגבי סודן, למשל: עשרות אלפי הרוגים, מעשי אונס קבוצתיים, מיליוני עקורים, אבל שם — דממה. יש כאן ניצול פוליטי ברור של המצב״.

להרוג במילים

אתה חושב שהמצב עוד יכול לחזור לכפי שהיה לפני 7 באוקטובר?

"קשה מאוד לומר. רבים היו רוצים להאמין שכן, אבל מה שמדאיג אותי זה דור שלם חדש שגדל על אידאולוגיה של שמאל קיצוני, שבה היהודי חוזר להיות הדמות הנוחה שמאשימים אותה בכל דבר. יש צורך בעבודה חינוכית עצומה – בשטח, עם אנשי דת, עם רשויות וגורמים חינוכיים – כדי לעורר אנשים לשאול את עצמם שאלות. לעיתים קרובות אנחנו שומעים את האמירה 'אני לא אנטישמי, יש לי רק בעיה עם ישראל'. בסדר, אבל ברחוב, כשמביטים בי במבטים עוינים, זה לא כי יש לי דרכון ישראלי – אין לי. זה פשוט כי אני יהודי. בזמנו, אף אחד לא תקף דרום־אפריקאים ברחבי העולם רק מפני שהייתה בעיה עם האפרטהייד. כאן מדובר במשהו אחר לגמרי.״

האם אתה חש היום פחד להסתובב בפריז מאז שתקפו אותך?

"ממש לא. מבחינתי שום דבר לא השתנה, הסתובבתי עם כיפה לפני, ואני ממשיך בכך גם היום. לאחר התקיפה השנייה, שר הפנים העמיד לרשותי שומרי ראש, אבל מהר מאוד שלחתי אותם חזרה הביתה. אם לדבר בכנות, האופציה הכי קלה בשבילי תהיה לעלות ארצה. אימא שלי גרה בארץ, האחים שלי, ילדים ונכדים. אשתי ואני דוברי עברית שוטפת, והיינו בקלות יכולים להמשיך ללמד ב'לב ישראל'. אבל לעלות עכשיו מרגיש לנו היום כבריחה: ההתבוללות חוגגת בצרפת, ועלינו להמשיך להיות נוכחים שם בשביל הקהילה היהודית".

מה חשבת על ההחלטות הפוליטיות האחרונות של הנשיא מקרון? ההכרה במדינה פלסטינית, או האיסור, שבסוף הוסר, על חברות ישראליות בתחום הנשק להשתתף בתערוכת "מיליפול" בפריז?

"מה שאני יכול לומר הוא שהתבונה והחתירה לאמת אינן הולכות יד ביד עם הפוליטיקה".

לקראת סיום שיחתנו אני מזכירה את התאריך שצוין אתמול בצרפת: עשר שנים לסדרת הפיגועים הקטלניים בפריז, ב־13 בנובמבר 2015. במתקפת הטרור המשולבת, שכללה גם טבח המוני בתיאטרון בטקלאן, נרצחו 130 איש ויותר מ־300 נפצעו. המחבלים שביצעו את הפיגועים השתייכו לארגון דאעש, והמחישו לצרפתים את האיום שבנוכחות האסלאם הקיצוני על אדמתם.

״הפיגועים של פריז הראו לנו עד כמה אנשים מוכנים למסור את נפשם כדי להרוג ולהשמיד", אומר הרב לעמל. "זה היפוך גמור של תפיסת התורה. אנחנו בוחרים כל יום מחדש לחיות למען ערכים מסוימים. בעולם שבו חיי אדם אינם נחשבים בעיני חלק מהאנשים, עלינו להעמיק בהבנת ערך החיים. כשהתורה מספרת על קין והבל, היא אומרת 'קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים', בלשון רבים. חז"ל מסבירים שזה דם כל הדורות שהיו יכולים לצאת מהבל. כל רצח הוא השמדת עולם שלם שהיה יכול להיוולד. לכן, גם במילים צריך להיזהר. בצרפתית המילה mots, מילים, נשמעת בדיוק כמו המילה maux, רָעוֹת. מאוד קל לייצר דברים רעים על ידי מילים. אפשר 'להרוג' במילים, ואידאולוגיות הרסניות מתחילות בדיוק משם. עלינו להשתמש במילים חיוביות, במילים טובות".