"חבל שאנחנו לא מתראיינות לישראל היום. הוא מופץ בחינם ויש לו יותר הרבה עותקים", אומרת נצח שריד באכזבה כשאני מציגה את עצמי. רק אחרי שכנועים היא בסופו של דבר מתרצה להתראיין למוצש. "שלום, אני נצח, ואני בת עשר", היא מציגה את עצמה.
שלום נצח, מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי?
"ללכת לקניון".
ומה עוד?
"אמנות. אני אוהבת לעשות עם אמא יצירות אחרי הצהריים".
ומה היית רוצה לספר לי על האוטיזם שלך?
"שיש לי חרדה מכל מיני בעיות".
ואיך היית רוצה שאנשים יתייחסו אלייך?
"בנעימות, שיהיו חברים שלי".
ברוכים הבאים לעולמה של נצח, ילדה משגעת ומלאת חן בת עשר, שיחד עם אמה, האמנית והציירת המוערכת אביגיל שריד, הן יוצרות ומדברות על החיים, בין אמנות לשיגעון, בין אמנות לאמונה, ועל ההתמודדויות שהחיים זימנו להן. נצח מאוד רוצה ליטול חלק פעיל בריאיון, אבל מתרגשת ומתכנסת, אביגיל יודעת לפנות אליה ברוגע ולנסוך בה ביטחון. "את ממש בסדר, אני לא רוצה שתעשי משהו שאת לא רוצה, זו אמורה להיות לך חוויה נעימה, לשתינו".
מדברות על הכול. נצח בפודקאס | צילום: מתוך האינסגרם
אנחנו נפגשות בסטודיו של אביגיל בעין כרם הציורית. הסטודיו נמצא כרגע בשיפוצים, אבל אני מקבלת הצצה ליצירותיה המצוירות בצבעי מים. "אני משתמשת בטכניקות שונות. אחת מהן היא 'רטוב על רטוב', שמשמעותה הרטבת הדף לפני הנחת הצבע״, היא מסבירה, ״זו שיטה שמתאימה יותר לרקעים וליצירות שבהן רוצים שהמים יתפשטו. אני משלבת גם את טכניקת 'רטוב על יבש', שבה הדף יבש והמכחול רטוב. בגלל השילוב הזה, הציורים שלי יכולים להיראות מצד אחד מאוד ריאליסטיים, ומצד שני גם מאוד מופשטים. יש בהם שילוב עדין של שני הסגנונות, ואני מרגישה שזה מה שמייחד את היצירה שלי.
"היצירות עוסקות במספר תחומים. התחום המשפחתי, שבו מתוארים קרובי המשפחה, הסיפורים המשותפים והחיבורים בין כולם, שאותם אני מפרשת על ידי פורטרטים משפחתיים ויחידניים".
תחומים נוספים הם נושא השייכות, המושג בית, על שלל פרשנויותיו, וכן ירושלים, עיר הולדתה של אביגיל שהיא מציירת את בתיה ואת סמטאותיה. ״צבעי המים הם שיקוף לנפש האדם״, אומרת אביגיל, ״הם מעמתים אותנו עם המקומות הכי עמוקים בתוכנו, וביצירות שלי יש ביטוי לאמת, לטוהר, לזיכוך ולחיפוש אחר האור האינסופי".
אביגיל שריד, 32, גדלה בירושלים. הוריה חוזרים בתשובה שעלו מארגנטינה, שם גרה חמש שנים בשנות ילדותה המוקדמות. "אותן שנים השאירו אצלי תחושת חיפוש תמידית. גם העובדה שאנחנו חוזרים בתשובה גרמה לי לעסוק כל הזמן בחיפוש אחרי זהות, זה משהו מאוד חזק אצלי".
היא למדה במוסדות ירושלמיים דתיים והייתה חניכה בבני עקיבא. אחרי השירות הלאומי הלכה ללמוד אמנות במכללת אמונה. אביה הוא רופא כירורג שחלם להיות פסנתרן מקצועי, אבל נאלץ לגנוז את חלומו לטובת פרנסה, ומלבד נקודה זו, האמנות לא נכחה בבית. בקליניקה של האב תלוים ציורים שאביגיל ציירה בילדותה, "לא משהו שאני הייתי תולה, אבל הוא נורא מתגאה בהם", היא אומרת בחיוך.
העניין שלה בציור התחיל בגיל צעיר כשניסתה להתחבר עם ילדה מהכיתה שהלכה לחוג ציור. החברה נטשה את החוג מהר מאוד, אבל אביגיל נשארה והתאהבה. בתקופת הלימודים באמונה הכירה אביגיל את בעלה הדר, אח של חברה מהמכללה, והם נישאו כשהייתה בת 19. כעבור זמן מה היא הרתה. ההיריון והלידה היו תקינים, והזוג הצעיר היה בטוח שאחרי הלידה החיים שלהם יראו כמו בסרט אמריקאי, עם תינוקת חייכנית וחופשת לידה מפנקת. הם התגוררו אז במאחז עדי־עד בגוש שילה. הדר למד הנדסה באוניברסיטת אריאל ואביגיל גידלה את התינוקת שהצטרפה אליה לשנה ד' בלימודי האמנות.
"מהרגע שנצח נולדה הרגשנו שהיא מיוחדת מאוד־מאוד. היא לא הגיבה בכלל לנעשה סביבה. הדר ואני היינו עושים לה כל מיני הצגות כדי להצחיק אותה, והיא לא הייתה מחייכת. כשנולדה נעם אחרי שנה ותשעה חודשים וצחקה, הרגשנו שזה לא הגיוני שהיא צוחקת, לא היינו רגילים לזה". לבני הזוג בן נוסף, שקד מלאכי, שנולד לפני שנה וחצי.
"כשנצח הייתה בת שלוש באתי איתה לנוירולוגית, רק בשביל לבקש עבורה כדורי שינה״, נזכרת אביגיל ברגע משמעותי, ״אבל היא ישבה איתי שעה ארוכה, ואז אמרה לי: ‘אנחנו יכולים בשמחה לתת כדורים, אבל אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהיא אוטיסטית'. היא אמרה את זה בקור רוח כאילו, ככה. בבום. אחר כך באו שנים מאוד קשות, הייתי בטוחה שאני אמא נוראית".
נצח עצמה מודעת למצבה, ויודעת אפילו לנצל אותו לטובתה כשהיא רוצה. "כשאנחנו בתור לגן שעשועים או בטיסה, היא מבקשת מכולם לתת לנו לעבור כי ‘יש לנו פטור מתור'. בהתחלה לא הצלחנו לעכל את זה, עד שזה פשוט הפך לחלק מהחיים שלנו. האבחנה נתנה לנו גם הקלה להבין שזה לא באשמתי. כי כל החיים חייתי בתחושת אשמה, שלא הייתי אמא מספיק טובה, שלא הבנתי בזמן. אף אחד לא האשים אותי, אבל בפנים זה היה שם כל הזמן. אולי זה היה יכול להיות אחרת. אבל זה לא. ופתאום היה לי גם שם של משהו שיכולתי להגיד לסביבה. אומנם אוטיזם זה לא כיסא גלגלים, אבל זו לקות שאפשר לקרוא לה בשם ולדבר עליה. פתאום כשהשכנים מזמינים משטרה כי יש צרחות מהבית, אז יש איך להסביר".
בעקבות האבחון של נצח עברה המשפחה לירושלים כדי לשלב אותה במסגרות חינוך מתאימות ולתת לה טיפולים מתאימים. הם גם נדדו בתוך ירושלים בין שכונות שונות כדי להיות קרובים למסגרת הטובה ביותר, אבל זה לא תמיד עבד. נצח התקשתה להשתלב במסגרות, ופעמים רבות אביגיל מצאה את עצמה מבלה איתה את היום, "הייתי משחדת אותה בכל מיני הפתעות כדי שתסכים להיות בבית הספר עד 12 כדי שאני אוכל לעבוד, הייתי יושבת איתה הרבה בבתי קפה והיינו מפטפטות המון".
נצח משתפת שהכישרון שלה הוא להיות אמנית, והיא רוצה לדעת לצייר באופן מקצועי. היא ביקשה מהוריה לפתוח לה ערוץ יוטיוב, אבל הם הרגישו שהפלטפורמה הזאת לא תהיה בטוחה דיה עבורה, ואז עלה הרעיון לפודקאסט משותף. "אנחנו כל הזמן יוצרות ומדברות, זה מה שעשינו כל הזמן בבתי קפה או בבית או בסטודיו. פנינו לבית הפודקאסטים All in ולשמחתנו הם אהבו את הרעיון, ובאמת צילמנו מספר פרקים שיעלו בקרוב.
אביגיל ונצח שריד | צילום: נעמה שטרן
על מה אתן מדברות?
"נצח ואני מסתובבות בעולם, ויש בינינו קשר של אמא-בת שכל פעם עובר ריפוי מחדש, בהקשר של להיות אמא לילדה על הרצף ולהיות בת לאמא שגם יש לה את המורכבות שלה. הרי גם אני עברתי הרבה דברים בעקבות הדבר הזה, וגם פיתחתי חרדות בעקבות מה שקרה. בפודקאסט אנחנו מדברות על הכול, על החיים עצמם, על פוליטיקה, היא שואלת אותי הכול, גם על המורכבות של להיות אמא של ילדה כמוה, וכמובן בכל פרק אנחנו גם יוצרות יחד יצירה שהורים וילדים יכולים ליצור בבית״.
נצח קוטעת את השיחה שלנו ומבקשת ארטיק, אביגיל מבטיחה שתיתן לה אותו אם רק תיתן לנו לסיים את השיחה. ״מה לעשות, אני לא אמא מושלמת, לפעמים אני אמא משחדת״, היא מסבירה, אבל נצח מתערבת מהצד, ״את כן אמא מושלמת. את מפנקת אותי כל הזמן״.
אחרי שנצח אובחנה, החלה אביגיל לסבול מהפרעות אכילה. "פתאום הסכמתי להרגיש, ופתאום הכול יצא החוצה. בדמיון שלי חשבתי שאמא טובה דיה היא גם אמא רזה. דמיינתי לעצמי אמא שרצה אחרי ילדה בגינה, והיא רזה ומתוקתקת, וככה אי אפשר להאשים אותה, כי תראו, היא נראית כל כך יפה, אם יראו אותי אמא כזו אז כאילו שהמצב של הילדה לא קשור אליה. אז הפסקתי לאכול".
אף שאיבדה קילוגרמים רבים ממשקלה המשיכה אביגיל לטפל בילדים. "הם לא הרגישו את זה. הורים, במיוחד הורים לילדים עם מוגבלות, תמיד חייבים להישאר בפוקוס. בסופו של דבר הלכתי לשיחות, קיבלתי גם טיפול תרופתי והתחלתי לעלות במשקל לאט־לאט".
לאמנות המאפיינת אותה - ציור בצבעי מים, היא הגיעה לאחר הלידה של נצח ומתוך המשברים שחוותה. הציורים הראשונים המקצועיים שלה הם דיוקנאות של נצח.
"הרגשתי שהציור נותן לי מזור. התחלתי לצייר את נצח ואחר כך נעם ואת הדר, דיוקנאות משפחתיים. כשהרגשתי יותר טוב התחלתי לצייר את ירושלים, עיר הולדתי. זה היה בשבילי במקום פסיכולוגית. בסוף גם הגיעה הפסיכולוגית. אי אפשר היה להימלט מזה".
כשעברו לירושלים, הדר הציע שתפתח סטודיו כדי לאפשר לעצמה אי של שלווה וגם כדי להפוך את האמנות שלה לעסק. "הוא פשוט הכריח אותי, האמין בי יותר ממה שאני האמנתי בעצמי, פתח לי תיק עוסק ודרבן אותי להביא את עצמי אל קדמת הבמה. במקום מסוים האמנות ריפאה אותי, ואחר כך היא גם הביאה אותי לסוג של שיגעון. יוצר אמיתי מתעסק כל הזמן עם הנפש. אז זה כאילו ביצה ותרנגולת. זה הוביל אותי להתקפי חרדה שבגללם התחלתי לקחת גם טיפול תרופתי. הבנתי שאני חייבת לצאת מהסטודיו והתחלתי לעבוד בחצי משרה בבית ספר כמורה לאמנות".
מה למדת מנצח על אוטיזם?
"המון. אני קוראת הרבה, הדבר הכי קשה והכי בולט בו לדעתי זה שפשוט הוא לא צפוי, כל ילד נראה אחרת, וכל התמודדות היא אחרת, וכל יום מחדש זה להכין את עצמך מחדש למה שיגיע".
צילום: נעמה שטרן
אביגיל מציעה לנצח לצאת ולעשות סיבוב. "לפעמים היא מתביישת, כמו עכשיו, אבל לרוב היא אומרת את האמת בפרצוף. אולי זה אחד הדברים שהכי למדתי ממנה, זה שהיא עושה מה שהיא באמת רוצה, ואומרת את האמת. גם אם היא מכוערת וקשה, היא אומרת אותה, ואני מצידי בן אדם מאוד מרצה, וקשה לי עם האמת שלה. אנחנו מדברות על זה, גם בפודקאסט. בסופו של דבר זה עצוב לומר, אבל אני עדיין חיה את עצמי קצת דרכה. אני כבר לא יודעת מי אני בלעדיה, יש לי עוד שני ילדים, וזה לא פשוט", אומרת אביגיל באותנטיות מכמירת לב.
"אני כל הזמן חושבת מה המקום שלי בעולם והאם בכלל יש לי מקום כזה. כי גם הבחירה שלי להיות אמנית היא לא הדבר הכי הכרחי לעולם. רופא צריך, עיתונאית צריך, אמנית? לא בטוח. הפודקאסט דווקא נותן לי מקום להיות גם אני, לצד היותי אמא של נצח. לפעמים כשאני יוצאת לאיזה מקום בלעדיה, מרוב אינטנסיביות של השנים הרבות שאנחנו יחד, הלב שלי דופק, כי היא כבר ממש חלק ממני.
"מצד שלישי אלה החיים שלי, זאת אומרת, אני לא יכולה לברוח מזה, אין טיפול לזה, אז אני כנראה מצוותת אל נצח כל חיי. אני בשלב בחיים שאני מבררת מי אני ומה אני רוצה. הדר מעודד אותי ליצור, אבל לא פשוט להתחיל לצייר בעשר בלילה אחרי שהילדים הולכים לישון".
בקיץ האחרון נפתחה התערוכה "מלחמה על הבית" – סדרה של עשרה ציורי מים, המתעדים את הדמויות החיות לצד אביגיל בתוך הבית, בין הבלגן, ההצפה והרגעים הקטנים שמרכיבים חיים שלמים.
"אני מרגישה שהתערוכה נוגעת בכל אישה שמכירה את המאבק הזה – הרצון לנצח מלחמה שנכפתה עליה מבפנים, מתוך קירות הבית. היא מעוררת הזדהות עם אותה תחושה נשית של פירוק פנימי, של אחיזה במטען כבד מדי. לפעמים, רק מעצם ההקשבה לסיפור של אישה אחרת, נולדת תחושת הקלה".
השנתיים האחרונות היו רכבת הרים רגשית עבור המשפחה כולה – אולי כמו משפחות רבות אחרות. "עברנו לבית חדש שתאם את הצרכים של הילדה, ילדתי תינוק נוסף, התמודדנו עם שנה ראשונה מאתגרת במיוחד. מעל הכול – המלחמה, הפיגועים, תחושת האיום המתמדת. באיזשהו שלב הרגשתי שאני פשוט לא נושמת – כל היום אני נותנת חלב, סבלנות ויציבות, אבל לעצמי לא נשאר כלום".
ואז, כמעט במקרה, אביגיל חזרה לצייר. "בהתחלה זה קרה בלילות, אחר כך בכל פעם שנפער רגע קטן של שקט. הבנתי שזה לא תחביב – זה חמצן. התערוכה לא נולדה כתוכנית, אלא כקריאה פנימית של הנפש שאמרה: ‘אני כאן, תראו אותי'".
צילום: נעמה שטרן
עם הדת אביגיל מקיימת יחסים מורכבים. "ההורים שלי חוזרים בתשובה, אמא שלי הלכה לצד החרדי, ואבא שלי לצד הליברלי יותר, וגדלתי עם הפרדוקס הזה. אמא תמיד תלך לפסיקה המחמירה ואבא למקילה. גדלתי על הוויכוחים ביניהם ועל ערבי שבת לחוצים מאוד. זה שידר לי שהדת יכולה להיות סבל. במקום ליהנות מהשבת נלחצים מההכנות אליה".
כשהתחתנה כיסתה את הראש, ועם הזמן הקשר הזה נפרם, אולי גם בגלל החיים עם נצח. "אחרי שנצח נולדה היה לי דיכאון אחרי לידה. לא יכולתי אפילו לקום בבוקר, ואז אמרתי לעצמי שאני חייבת לקחת אותה למעון, אחרי שלא ישנתי כל הלילה. בקושי הצלחתי להתלבש, אז עוד לשים כיסוי ראש? אז התחלתי ללכת פעם עם ופעם בלי. קשה לתאר את התגובות שזה הוציא מאנשים. אמא שלי שאלה אותי אחרי שהורדתי את המטפחת אם אני צמה ביום כיפור. אחרי האנורקסיה פשוט התחלתי ללבוש מה שהיה לי נוח. מערכת היחסים שלי עם א־לוהים מורכבת, אני מאמינה בו אבל גם כועסת עליו. והדר דתי לגמרי, אז הבית דתי. יש בי כעס כי אני מרגישה שמה שקרה לנו הוא לא 'פייר'".
ושוב מהצד נצח מתערבת במתיקות ואומרת, ״אני בכל פעם בקידוש אומרת תפילה לשלום החיילים. אני מתפללת שהם יחזרו בשלום".
"פעם אחת היינו בקרקס״, מספרת אביגיל, ״ונצח רצתה לראות מה קורה על הבמה, ופשוט רצה לתוך הלהטוטנים, למרות שזה היה מסוכן. אמא שלי ניסתה לעצור אותה, והמאבטחים עצרו אותה. ואני התרגשתי מלראות אותה. כי בעצם היא מייצגת לפתע את האש הפנימית שלי שאני מסרבת להוציא החוצה, אני מרצה והיא רוצה ועושה".
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
