הוא היה אמור לכהן בבית המשפט העליון. כל הסימנים הצביעו על כך: שופט מחוזי בכיר בירושלים עם קריירה משפטית עשירה ומגוונת, מרצה למשפטים באוניברסיטה העברית משנת 1975, תיאורטיקן המייצג שילוב יוצא דופן בהיקפו ובאיכותו של המשפט העברי בפסיקה, ומשפטן עם עמדות מקוריות שלא תמיד פסע בתלם. אבל אז נשלף פסק הדין שלו "בעניין ביטון", והמילייה והתקשורת חרצו את דינו. לא כמשפטן פורץ דרך, אלא כשופט אדיש וערל לב.
השופט בדימוס משה דרורי לא נשבר אבל גם לא שכח. שנים אחרי שקידומו טורפד אני נפגש עימו בביתו שבמושבה הגרמנית בירושלים, לשיחה על ספר עיוני שהוא מפרסם על מושג התשובה במשפט העברי והישראלי. בין דפי הספר, אולי לראשונה, הוא שוטח את גרסתו המלאה למה שהתרחש בין כותלי בית המשפט באותו תיק שהסעיר את המדינה. לא כהתנצלות ולא כהתרסה, אלא כביקורת מנומקת ונוקבת על ההבדל שבין מערכת משפט הנעולה בעבר, ובין גישה יהודית המבקשת לראות את אפשרות השינוי והתיקון. בעולמו של דרורי, הלכות תשובה של הרמב"ם אינן קישוט לדרשת יום כיפור בבית הכנסת, אלא תפיסה מוסרית וחברתית שאמורה להנחות את מערכת המשפט הישראלית גם בימינו.
רגע אפוף הוד
ראשיתו של הסיפור בינואר 2006, בעימות שפרץ בחניון של קניון ירושלמי בין אברך צעיר לצעירה ממוצא אתיופי ששימשה כמאבטחת. הוויכוח התלהט, המאבטחת חסמה את דרכו של האברך, וזה פתח בנסיעה תוך שהיא נתלית על מכסה המנוע שלו. לאחר כעשרים מטרים נפלה המאבטחת ונחבלה בראשה. כתב האישום ייחס לאברך תקיפה הגורמת חבלה של ממש והפקרה לאחר פגיעה, עבירה שעונשה המרבי הוא שלוש שנות מאסר.
הכי מעניין
דרעי ביום הבחירות לכנסת, מרץ 2020 | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הנאשם הודה בעובדות בעקבות תיקונים שהוסכמו עם התביעה, ונותרה מחלוקת האם להחיל עליו ססטוס חריג ומיוחד של "אי הרשעה" הקיים בחוק העונשין; בנסיבות מסוימות, לאחר קביעה עובדתית שהנאשם ביצע את המעשים המפורטים בכתב האישום, ניתן לפנות למסלול כזה משיקולי שיקום וכאשר קיימת חרטה מלאה ונטילת אחריות.
שירות המבחן שבחן את הנאשם המליץ על האפשרות הזו, ונימק זאת בכך שהאיש לא נשא עבר פלילי, הביע חרטה כנה והתנצל, והרשעה תטרפד את חלומו להתמנות כדיין. האברך פנה למתלוננת באולם בית המשפט, הביע צער וחרטה וביקש את סליחתה במונולוג ארוך ומרגש. בסופו הגיבה המתלוננת במילים: "אני מאמינה לך, באמת, אתה אומר את האמת. אתה אומר את זה מכל הלב. אני מאמינה לך, ואני סולחת לך. אין גדול יותר מא־לוהים, גם א־לוהים סולח".
בהכרעת דינו, שבה קיבל דרורי את המלצת שירות המבחן, הוא ניתח את הלכות תשובה לרמב"ם, הקובע שכאשר אדם פגע בחברו, הדבר לא נמחל לו עד שיתחרט, יתוודה, יבקש סליחה וירַצה את הנפגע. התשובה, כותב דרורי, איננה מחווה רגשית גרידא; זהו תהליך השתנות היוצר מציאות חדשה. אם האדם עבר את כל שלביו, יש מקום לשקול האם צריך בכלל להרשיעו.
בספרו מוסיף דרורי וכותב: "ניתן לומר, בלא כל גוזמה, כי המתלוננת בדבריה אלה החייתה מן העבר את דבריו של הקב"ה אל משה לאחר חטא העגל, 'וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ'. מבחינתי שלי, נזכרתי בפיוט המושר בפי יהודי אשכנז בליל יום הכיפורים לאחר כל נדרי והווידוי שבתפילה בלחש של ערבית – אשר כל קטע שבו מסתיים במילה 'סלחתי'. מעמד ההתנצלות ובקשת הסליחה של הנאשם, והיענותה של המתלוננת לבקשתו, באומרה כי היא סולחת לו כמו הא־ל, הוא בעיניי רגע ייחודי, אפוף הוד ושגב, שמעטים מאוד כמותו היו באולמות בית המשפט. במשך כ־40 שנה, כמתמחה, כעו"ד וכשופט, הייתי שעות רבות כל יום באולמות של בתי משפט ובתי דין לסוגיהם ולדרגותיהם. חוויה מעין זו של דינמיקה בין נאשם לבין מתלוננת שהסתיימה בקתרזיס של סליחת המתלוננת לנאשם, היא היחידה בחיי. עד היום כאשר אני נזכר בה אני נפעם מחדש".
דרורי מודע לכך שלמשפט הפלילי המודרני קשה לעכל תפיסה כזו, שכן שני הצדדים של הדין הפלילי הם החברה (באמצעות התביעה) והפוגע, ולא הנפגע והפוגע. עם זאת, הוא מציין שבימינו התפיסה הזו מתרככת באמצעות פרקטיקות חדשות של "צדק מאחה" וגם במתן מקום מסוים לנפגעים בהליך הפלילי. באותה תקופה, מכל מקום, הסנטימנט הזה היה זר לרוב שופטי ישראל.
המדינה ערערה על החלטתו של דרורי, ובית המשפט העליון הפך את פסק הדין וגזר על הנאשם הרשעה ומאסר על תנאי. בספרו מותח דרורי ביקורת נוקבת על ערכאת הערעור. הוא מראה למשל כיצד השופט אדמונד לוי, שכתב את חוות הדעת המרכזית, הסתמך על חומרים שלא היו בפני בית המשפט המחוזי, אף שבית המשפט העליון איננו ערכאה דיונית ואיננו אמור לעסוק בראיות, ומבלי שניתנה לנאשם אפשרות להתמודד איתם. השופטת עדנה ארבל הסתמכה על עדות חדשה של המתלוננת, שטענה בפני ערכאת הערעור כי סליחתה לא הייתה כנה.
אז מה היה כאן, ערעור רגיל או סיכול ממוקד לשופט שלקח ברצינות רבה מדי את ערכי המשפט העברי?
"זוהי מחלוקת עמוקה: האם השופט אמור רק לשרת את המערכת, או גם לראות את פני האדם? האם הפורמליזם הוא חזות הכול, או שיש ערך למוסר ולצדק? והאם ערכי המשפט העברי הם פריט ארכיאולוגי, או אחד מיסודותיה העמוקים של מערכת המשפט במדינת היהודים?". כך או כך, דרורי איננו מתחרט על פסק הדין ההוא ורואה בו את אחת הפסגות המקצועיות שלו.
הזדמנות שנייה
זו לא הייתה הפעם האחרונה שבה בית המשפט העליון הפך פסק דין של דרורי בשל מחלוקת עקרונית על הלכות תשובה. קיץ 2014 היה מתוח בישראל: שלושה נערים נחטפו ונרצחו בגוש עציון, וזמן־מה לאחר מכן נרצח הנער מוחמד אבו־חדיר. אל שולחנו של דרורי הגיעו אז שני תיקים רגישים, כמעט במקביל: שני נערים פלסטינים מעיסאוויה הואשמו ביידוי אבנים לעבר רכבי ביטחון, תוך הפגנת מחאה על רציחתו של אבו־חדיר. הם הודו אך הביעו חרטה, ושירות המבחן המליץ על אי־הרשעה כדי לא לפגוע בהשתלבותם בעתיד. התיק השני עסק בקטין יהודי שיידה אבן ובקבוק תבערה לעבר רכבים פלסטיניים, לאחר עצרת לזכר שלושת הנערים החטופים.
בשני המקרים בחן דרורי את עקרונות המשפט העברי והישראלי, ציטט את הרמב"ם וגם את הקוראן, והגיע לאותה מסקנה: קטין שהתחרט, התחיל דרך שיקומית, והביע רצון לשוב לחברה הנורמטיבית – ראוי להזדמנות שנייה ולא להרשעה פלילית שתכתים את עתידו.
| צילום: ללא
"פסקי הדין יצאו בסמיכות זה לזה", מעיר דרורי, "וזו הוכחה שבית המשפט עיוור צבעים ועיוור לאומים. מה שמנחה אותו זה העיקרון המשפטי והמוסרי" .
הפרקליטות, מזווית הראייה שלו, לא הייתה עיוורת להבדלי המוצא. במקרה של הנערים הערבים, המדינה לא ערערה ופסק דינו של דרורי נותר על כנו. לעומת זאת, במקרה של הנער היהודי המדינה הגישה ערעור. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה, הרשיע את הקטין והחמיר בעונשו, בטענה שגם אם הנער הביע חרטה, הרי שיש חשיבות עקרונית לתיוג מעשהו כפלילי לצרכי הרתעה.
"בפרקליטות עשו תרגיל שבתרגילים", נזכר דרורי. "הלכו לצבא והוציאו מאכ"א הצהרה שגם אם הצעיר יורשע הוא יגויס לצה"ל. כל זה כדי לטעון שאין בסיס לקביעה שהרשעת הצעיר תפגע בעתידו".
פרק שלם מקדיש דרורי לביקורת על החלטת בג"ץ שלא לאפשר לאריה דרעי להתמנות לשר, בניגוד להגיונו של חוק תקנת השבים, אשר נחקק ברוח ההלכה. הסיבוב הראשון בפרשות דרעי התחיל ב־1993, עם הגשת כתב אישום בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. שמגר קבע אז שיש להפסיק את כהונתו של דרעי כשר, גם לפני שהורשע. "אם יכהן בממשלה שר שהוגש נגדו כתב אישום המאשימו בלקיחת שוחד", כתב נשיא בית המשפט העליון דאז, "תהיה לכך השלכה מרחיקת לכת על דמות השלטון בישראל". כך נולדה הלכת דרעי־פנחסי, הקובעת שגם אם מבחינה משפטית אדם כשיר לכהן כשַר, מבחינה ערכית ראש הממשלה מחויב להעבירו מתפקידו, משום שכהונתו פוגעת באמון הציבור.
בעיני דרורי, "ההחלטה הזו מהווה פגיעה חמורה בחזקת החפות ובעקרון היסוד של שלטון החוק, שכן חוק יסוד הממשלה קובע בצורה ברורה שכהונת שר תיפסק רק במקרה של הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. אם המחוקק־המכונן קבע מפורשות כי כהונת שר תיפסק רק בהרשעה בעבירה עם קלון, כיצד נטלה הרשות השופטת את הסמכות לקבוע אחרת?"
דרעי סיים לרצות את עונשו בשנת 2002, ועשר שנים לאחר מכן, בשנת 2013, חזר לפוליטיקה ונבחר לכנסת מחדש. בשנת 2015 מונה לשר הכלכלה, ומאוחר יותר לשר הפנים. בג"ץ קבע שהמינוי נמצא "על גבול מתחם הסבירות", אך מאחר שחלפו שנים רבות אין מקום להתערבות שיפוטית. על פי דרורי, כך צריך להיות לכתחילה: אדם שהורשע, ריצה את עונשו, שב לחיים נורמטיביים, ומאות אלפי אזרחים בחרו בו מחדש – ראוי שיוּתר לו לשוב ולשרת את הציבור. כל חריגה מהכלל הזה עלולה לפגוע בערכי תקנת השבים.
המערכה המשפטית הבאה סביב דרעי נפתחה ב־2016, בחקירה על חשדות לשוחד, מרמה והלבנת הון, אך הסתיימה בשנת 2021 באישום מרוכך בהרבה על עבירות מס. דרעי חתם על הסדר טיעון שלפיו יורשע בשתי עבירות מס, יוטלו עליו קנס ומאסר על תנאי והוא יתפטר מהכנסת, ובתמורה היועמ"ש לא יתבע להטיל עליו קלון. בית משפט השלום קיבל את ההסדר והדגיש כי החקירה התארכה שבע שנים, לא הוגשו אישומים בשחיתות, ודרעי לקח אחריות והתפטר מתפקידו. אך אז, לאחר שדרעי חזר לזירה הפוליטית ונבחר שוב, הוגשו שוב עתירות בדרישה לפסול את מינויו. בג"ץ, ברוב דעות, פסל הפעם את מינויו על בסיס "אי סבירות קיצונית", תוך שהוא דוחה את טענת הסנגורים כי הרשעתו מלפני שני עשורים נמחקה לפי חוק המידע הפלילי, ואין מקום להתחשב בה כלל.
השופט דרורי מותח ביקורת חריפה על פסק הדין של בג"ץ. לדבריו זוהי פרשנות שיפוטית מרחיקת לכת לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, תוך רמיסת העיקרון שעבר פלילי שנמחק אינו מובא בחשבון במינויים ציבוריים, במיוחד כאלה הנובעים מבחירה דמוקרטית ישירה.
"זהו פסק הדין הזוי", אומר דרורי. "השופטת מנסה לשכנע אותנו שדרעי הוא עבריין סדרתי במשך עשרות שנים, אבל לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים אסור להזכיר את מה שהוא עשה לפני שלושים שנה. עוזר משפטי שלה נתן לה ציטוטים כדי להוכיח כביכול שגם המשפט העברי תומך בפסילת דרעי. בספר אני מביא את המקורות, ודוחה את הפרשנות שניתנה להם. אבל העיקר הוא העיקרון: אם המחוקק קבע שאדם עם הרשעה מחוקה זכאי לפתוח דף חדש, מדוע שופטים רואים עצמם רשאים לעקוף הוראה זו בשל תחושת אי־נוחות מוסרית?", שואל דרורי, ומזכיר שלפי עקרונות המשפט העברי אין לפסול לצמיתות אדם שהורשע; אדרבה, התפיסה היא שאדם יכול לתקן את דרכיו ולחזור לשירות הציבור אם הציבור סומך עליו מחדש.
"הציבור בישראל העניק לדרעי 11 מנדטים ויש לכבד את הבחירה הזו. יש להבדיל בין שיקול דעת מוסרי אישי ובין נורמות משפטיות מחייבות", טוען דרורי, ומדגיש כי מערכת המשפט אינה רשאית להציב עצמה כנושאת דגל המוסר, כאשר החוק והציבור אמרו אחרת.
רצון חופשי
רעיון התשובה נשען על תפיסה שרואה באדם יצור בעל רצון חופשי. אם האדם היה פועל רק מתוך דחפים בלתי נשלטים, לא היה מקום להטלת אחריות מוסרית, ולא היה פשר למושגים כמו חרטה, וידוי ותיקון. אבל במציאות, הרצון שלנו לרוב איננו חופשי לחלוטין. המורכבות הזו מעוררת דילמה בסוגיית חופש החוזים: מהו תוקפו של חוזה שנכרת בכפייה? אם יסוד החוזה הוא "גמירות דעת" הצדדים להתקשרות עסקית, לכאורה אין תוקף לעסקה שנעשתה תחת אילוץ או איום.
מאחר שהרצון החופשי נפגע כאשר צד מתקשר בחוזה בעקבות לחץ שאיננו לגיטימי, המשפט הישראלי – כמשקף תפיסה ליברלית – מאפשר לבטל חוזה כזה במצבים מסוימים. הפסיקה מבהירה כי "רק במקרים בהם הלחץ כרוך בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי, שחיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם, ניתן יהיה לבטל את החוזה".
בדין העברי ישנה קביעה שונה, שלכאורה מקדשת פחות את האוטונומיה והרצון החופשי: "תליוהו וזבין – זביניה זביני", נאמר במסכת בבא בתרא. כלומר, גם כאשר אדם מוכר את רכושו תחת כפייה פיזית, אם קיבל את התמורה ואמר "רוצה אני" – המכירה תקפה. הרשב"ם מסביר (בתרגום מארמית): "שמתוך ייסורין גומר בליבו ומקנה, הואיל ויש כאן שניים – ייסורין ומתן מעות, שאיננו מפסיד דבר".
השופט בדימוס משה דרורי. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
דרורי עומד על כך שלדעת ההלכה מה שקובע איננו בהכרח הרצון הטהור אלא "גמירות הדעת". המציאות מלאה באילוצים, ופעמים רבות אדם מתקשר בעסקאות שהוא לא היה רוצה לעשות אותן: קניות רגשיות, מימוש נכסים בגלל חובות, הימורים, אילוצים משפחתיים. זוהי תפיסה ריאליסטית של המציאות, שכן אם היינו דורשים רצון טהור מכל השפעה, לא היה תוקף כמעט לשום פעולה משפטית.
"הרצון, לפי המשפט העברי, איננו צריך להיות נקי מלחצים", הוא כותב, "אלא צריך שתהיה לאדם החלטה מודעת וברורה לפעול את הפעולה, גם אם נולדה מתוך אילוץ. אם הוא קיבל תמורה בערכים ריאליים, יש פה פעולה משפטית תקפה". לא נדרשת חירות אידיאלית, אלא הכרה של האדם בהחלטה שקיבל, תוך הבנת השלכותיה.
באופן פרדוקסלי, התפיסה המורכבת של האוטונומיה וחופש הרצון מאפשרת לנו להבין מחדש את רעיון התשובה. האדם אינו פועל בחלל סטרילי, ותשובה שלמה מתרחשת גם בתוך מציאות של מאבקים, לחצים וקשיים. אם האדם גמר בליבו לשוב, תשובתו רצויה. לא נדרשת ממנו שלמות מוחלטת של הרצון, אלא גמירות דעת ליצור שינוי במציאות, גם מתוך קושי. זוהי הכרה בכוח הבחירה גם כשהיא נעשית תחת אילוצים. במילים אחרות: המשפט העברי מסויג בתפיסת האוטונומיה האנושית, אך רדיקלי בתפיסת התשובה. הוא מאמין שכל אדם יכול להשתנות, ושבתי המשפט צריכים לקבל זאת כהנחת עבודה.
אתה מזכיר מקום אחד שבו ההלכה מבטאת פטרנליזם ביחס לרצון. לפי המשנה שנפסקה ברמב"ם, בית הדין יכול לכפות בעל סרבן להעניק גט לאשתו גם באמצעות שימוש בכוח פיזי.
"בניגוד למכירה תחת לחץ, כאן ההלכה דווקא כן מתייחסת לרצון העמוק של האדם כפי שהיא תופסת אותו. כשבית המשפט שוקל את ההחלטה של אדם לא לגרש את אשתו ולהתעלל בה, הם לא מתמקדים רק בהתנהגות החיצונית שלו או בערכים שהוא מצהיר עליהם, אלא מנסים להבין את הכוונה הפנימית ואת הרצון האותנטי שלו. הכפייה מבטאת עיקרון: אם התקיימה עילה לגירושין, והצד המסרב לגט מסכל בכך את מטרות מוסד הנישואין כפי שהחברה קבעה אותן, הסירוב נובע מ'יצר הרע' ואיננו אותנטי, ולכן ניתן לכפות גט.
"ברמה עמוקה יותר, המימוש העצמי של האוטונומיה הוא לא היתר למימוש כל קפריזה, אלא מימוש עצמי במסגרת כללי החברה והמוסר. כללים אלו מניחים שחלק ממטרות החברה הם לפעול באופן מוסרי כפי שהוא מתבטא בהכרעת בית הדין, ואם בית הדין קבע שיש עילה לגירושין, זוהי מטרה חברתית שהרצון הפרטי כפוף לה".
בפועל הפוסקים האשכנזים מסמסו את הרמב"ם ובורחים כמו מאש מספק ספיקא של כפיית גט.
"העיקרון בעינו עומד. אדם אינו יכול להשתמש ברצון החופשי שלו כדי לפגוע בערכי היסוד של החברה כמו שוויון, חירות והגינות. ברגע שהוא מסכל את התכליות שבבסיס הנורמות החברתיות והמשפטיות, הכפייה הופכת ללגיטימית".
נגד כיוון הזמן
השופט משה דרורי, יליד 1949 ותושב ירושלים כל ימיו, הוא מן הדמויות הבולטות במאמץ לשילוב עולם המשפט העברי במערכת הממלכתית. הוא בוגר ישיבות נתיב מאיר ומרכז הרב, ובעל תארים בהצטיינות במשפטים מן האוניברסיטה העברית. לאחר שסיים את לימודי המשפטים כעתודאי, החל את דרכו כעוזר יועמ"ש איו"ש לאחר מלחמת ששת הימים, והמשיך לתפקידים שונים בפרקליטות הצבאית. במשך שנים רבות עבד כעורך דין פרטי ועסק בדיני משפחה וירושה. הוא התבלט גם בפעילותו בלשכת עורכי הדין – בין השאר כיו"ר ועדת האתיקה של מחוז ירושלים ונציג הלשכה בוועדה למינוי דיינים.
ב־2001 מונה לשופט בבית המשפט המחוזי בירושלים, וב־2012 לסגן נשיא בית המשפט. במהלך כהונתו טיפל במאות תיקים אזרחיים, פליליים ומנהליים, וחלק מפסקי דינו עוררו דיון ציבורי סוער סביב שאלת מקומו של המשפט העברי במדינה מודרנית. פסיקה פורצת דרך שלו בתיק תביעת פיצויים של קורבנות טרור נגד הרשות הפלסטינית, חוללה שינוי בגישתה של המדינה וסללה דרך לשורת תביעות נוספות שנחלו הצלחה.
דרורי אינו מסתיר את עמדתו כי המשפט העברי צריך להיות מקור השראה מחייב במדינת ישראל, ופסיקותיו הדגישו את המתח המובנה בין מסורת ובין ערכי הדמוקרטיה הישראלית. לצד עבודתו השיפוטית פרסם למעלה מ־130 מאמרים וספרים, לימד ומלמד עשרות שנים באוניברסיטה העברית, וממשיך להעביר שיעורי גמרא קבועים. ב־2019 פרש לגמלאות, אך הוא ממשיך למלא תפקידים ציבוריים שונים. לפני כשנתיים מונה לעמוד בראש הוועדה לבדיקת השימוש ברוגלות במשטרת ישראל; גם בשל תפקידו זה הוא סירב לענות בשיחתנו לשאלות בעלות גוון פוליטי.
בהקדמתו לספר ממען דרורי את חיבורו לסוגים שונים של קהלים: אנשי משפט מקצועיים, כגון שופטים ועורכי דין, וקוראים משכילים ושוחרי דעת. כדי שכולם יוכלו להתמצא ולחוש בבית, בהערות לספר הוא הוסיף ביוגרפיות תמציתיות של כל הדמויות המוזכרות בו; מדובר ברשימה ארוכה של שופטי עבר ושופטי הווה, חוקרים מן האקדמיה ופוסקי הלכה לאורך הדורות. זוהי תוספת מרעננת, ומצאתי את עצמי קורא אותן ברצף.
אבל בעצם, מודה דרורי, הוא כתב את הספר לאנשים כמותו המחפשים תוכן תורני מעניין לקרוא בתפילות הימים הנוראים הארוכות. "עגנון כתב עשרות ספרים, אבל הוא כתב גם את 'ימים נוראים', שמוגדר כ'ספר מנהגות ומדרשות ואגדות לימי הרחמים והסליחות'. שאלו אותו: למה כתבת את זה? והוא ענה: זה ספר שאדם יכול לקחת לבית הכנסת בימים נוראים ולקרוא בחזרת הש"ץ. זו הייתה גם המוטיבציה שלי, שהציבור יוכל לקחת ספר לתפילות הארוכות וללמוד על מושג התשובה בהקשר ישראלי, יהודי ואנושי. להבין שהתשובה רלוונטית אליו ויכולה להפוך אותו לאדם טוב יותר".
הוא מצטט את הרב נחום רבינוביץ, שמדבר על הפרדוקסליות של התשובה: ככלל, הבחירות של האדם פועלות בהווה ומשפיעות על העתיד; אין לנו אפשרות לשנות את העבר. ואולם התשובה היא "הפיכת כיוון הזמן", שכן באמצעות התשובה האדם משנה כביכול את מה שכבר קרה. זה אפשרי רק משום שהתשובה "מגעת עד כיסא הכבוד" כלשון חז"ל. יש בתשובה ממד על־טבעי בכך שהיא מעניקה לאדם אפשרות לבחירה חדשה, המשנה ומבטלת את בחירתו הקודמת.