"היהודים הם עמוד השדרה של ההיסטוריה": הרב אורי שרקי בראיון נרחב

על רקע התיאורים בדבר שפל חסר תקדים במעמדה של ישראל בעקבות המלחמה, הרב אורי שרקי מתעקש שהמציאות שונה. לטעמו, גל השנאה הנוכחי איננו נובע רק מן התמונות היוצאות מעזה, אלא קשור לרובד עמוק יותר: מקומו של עם ישראל ב"תת־המודע הקולקטיבי של האנושות", כלשונו.

"העולם מנסה לכפר על השואה, שהיא תעודת הכישלון של התרבות המערבית, בכך שהוא מצייר את הישראלים בתור 'הנאצים החדשים'", אומר הרב שרקי. "שים לב שאין אדישות כלפינו – או שונאים או אוהבים, אבל אף פעם לא מתעלמים. היחס הזה מבטא את משבר ההתבגרות של האנושות מולנו. עוד יגיע הזמן שבו יבינו את תפקידנו האמיתי – צינור של הופעת דבר ה' בעולם. כשזה יקרה, העולם יגיע הנה כדי לשמוע את דבר היהדות על הסוגיות הגדולות של הקיום האנושי. נזדקק אז לקיומה של אליטה אינטלקטואלית־תורנית חדשה, שתוכל לתרגם את ערכי היסוד שלנו לשפה אוניברסלית. זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לייצר עכשיו. האם נצליח? אני מאמין שכן".

כשהרב שרקי מדבר על הצמחת אליטה אינטלקטואלית תורנית, הוא מתכוון בעיקר ל"בית הספר הגבוה לחכמת האמונה" שהקים, ושבקרוב ייפתח המחזור השישי שלו. מדובר במסלול דו־שנתי של יום לימודים שבועי, עם מרצים מוכרים מהעולם הרבני והאקדמי. המטרה, הוא אומר, היא "לעצב את ראש הפירמידה החברתית הבאה", להוות כתובת ל"בירור ערכי היסוד של החברה הישראלית", וליצור משקל נגד למכוני המחקר המזוהים עם השמאל, דוגמת ון־ליר והמכון הישראלי לדמוקרטיה.

המערב, יורש הנצרות, העמיד את החמלה כערך מוסרי יחיד. האסלאם מדגיש בעיקר את מידת הדין. הקוטביות הזו מולידה עימות מתמשך שאין לו פתרון, אלא אם כן ילמדו מאיתנו כיצד מחברים בין המידות. העולם מזדעזע מתמונה של ילד בעזה, אבל מתעלם מצדקת מאבקנו. המבט החד־צדדי הזה מוליד חוסר איזון"

"מי שעוסק היום בהפצת יהדות מתמקד בעיקר בפולקלור – נרות שבת, תפילין. אלה דברים חשובים, אבל הם לא נוגעים בשאלות היסוד של החברה", הוא מסביר. "אנחנו רוצים לפתח אנשים שיוכלו לקחת אחריות ולעמוד בעתיד במרכז השיח הציבורי והעולמי". היוזמה נולדה, הוא מספר, בעקבות הערה של ידיד קרוב: "הוא אמר לי 'אתה מלמד בכל מקום, אבל לא הקמת מסגרת רצינית ללימוד אמונה'. עניתי 'יש ישיבות', והוא השיב 'נכון, אבל שם לא באמת עוסקים בזה ברצינות'. הבנתי שהוא צודק".

בישיבות הציוניות כן לומדים "אמונה".

"לפני כשישים שנה המציאו את המושג 'מחשבת ישראל', שנועד להחליף את 'מדעי היהדות'. הרצי"ה לא אהב את המונח הזה; הוא טען שיהדות היא לא פילוסופיה, היא דבר ה'. במקום זה הוא קידם את הביטוי 'לימודי אמונה'. בפועל, 'ללמוד אמונה' הפך שם נרדף לחוסר חשיבה מעמיקה. יש כמה ספרים נבחרים שצריך לעבור עליהם ולדעת למסור בהם שיעור, אבל הרעיון של ממש לחשוב על יסודות האמונה נדחק הצידה. הרב קוק חזר על כך שצריך להקים 'בית עליון לחכמת האמונה', מקום שבו המאמין יודע לחשוב, והחושב יודע גם להאמין. זאת האליטה שאנחנו מנסים לייצר כאן".

שגרת יומו של הרב שרקי עמוסה במיוחד: שישה־עשר שיעורים קבועים בשבוע, לצד הופעות בכנסים וריאיונות בתקשורת ובהסכתים שונים. הוא נמנה על הרבנים המואזנים ביותר ברשת: ערוץ היוטיוב שלו צבר עד היום יותר מ־3 מיליון צפיות. למרות העומס הזה, הוא מקרין שלווה ונינוחות. "לאחרונה הצלחתי אפילו להשתעמם קצת", הוא אומר בחיוך. מדי פעם הוא מוצא זמן למוזיקה קלאסית, בעיקר בטהובן - ומקפיד לשבת ולהאזין, לא לשמוע באוטו על הדרך. "אני מכבד אותה מדי בשביל זה".

רבים מהשיעורים שלך עוסקים בשאלות הגדולות של האמונה, והתחושה היא שאתה "יודע הכול", שולף תשובות מיד. יש לך גם סדקים כאיש אמונה? שאלות לא פתורות?

"אני לא יודע הכול, אני יודע הרבה. ואני לא 'סגור', אני מפשט. הכישרון שלי הוא לקחת תכנים עמוקים ולפרוס אותם לפני השומע. אבל סדקים? בוודאי. לדעתי מי שטוען שהכול ברור אצלו – משקר. אין אדם שלא שואל שאלות באמונה. בסופו של דבר, כל אדם חי עם שאלה יסודית. השאלה שלי היא 'מה בעצם א־לוהים רוצה', מה מסתתר מאחורי הדברים שהוא עושה. יש מקובלים שדיברו על השעשוע הא־לוהי, וראו את המציאות כמעין משחק בין החתן לכלה. זו חידה, אולי אחרי מאה ועשרים אקבל עליה תשובה".

יש ספר כפירה שהותיר עליך רושם?

"'עלמא די' של ארי אלון. ספר כפירה נפלא, מאתגר, מלא תוכן. הוא מתאר שם שבת אחת שבה הוא קם בבוקר ורצה להרוג את א־לוהים, את הרצון העז שלו לקרוע את חוט העירוב. אני רואה כאן תביעה לעולם רחב יותר".

"התלבטתי אם להיות גנן"

הוא נולד לפני 65 שנה באלג'יריה, לחיים־גדליה, דוקטור לכלכלה, ולבתיה־אלברטין, ניצולת שואה. הוריו נפגשו בצרפת, ולאחר כמה שנות מגורים באלג'יריה ובצרפת עלו לישראל ב־1972. סבו, עזר שרקי, שהיה נשיא הפדרציה הציונית של אלג'יריה, היה מקורב לרב דוד אשכנזי, רבה הראשי של אלג'יריה. הקשר המשפחתי נמשך גם בדור הבא, עם בנו הרב יהודא ליאון אשכנזי, "מניטו", ממחוללי התחייה היהודית בצרפת.

"את מניטו הכרתי עוד לפני שנולדתי", מחייך הרב שרקי. "כבר בילדות שמעתי עליו בבית. את המפגש הראשון איתו בארץ, בגיל 11, אני זוכר עד היום כאירוע מכונן".

השפעתו של מניטו ניכרת היטב במכלול תורתו של הרב שרקי, וגם בספרו האחרון, השמונה עשר־במספר, שלכבודו אנחנו נפגשים. הספר, "שמי קדם", מכיל פירוש למחצית הראשונה של ספר בראשית, והוא חלק מסדרה בת תשעה כרכים על חמשת חומשי התורה שעתידה להתפרסם בהמשך.

"הרב אשכנזי (מניטו) היה אומר שהתורה מלמדת מה יהודי עושה, אבל רק ספר בראשית עונה על השאלה 'מהו יהודי'", אומר שרקי. "כולם מחפשים היום זהות, לא רק בחברה הישראלית אלא בעולם כולו. זו תקופה של עימות בין תרבויות ושינויים טקטוניים של הסדר העולמי. לכן ספר בראשית הוא הספר החשוב ביותר בתקופתנו".

לשיטתו הפרשנית, לא ניתן להבין את המקרא בלי תורת הסוד. "התנ״ך איננו ספר היסטוריה או פילוסופיה אלא דברי נבואה. דווקא חכמי הקבלה שמרו את ההבנה הזו. לכן הקריאה הקבלית היא לא תוספת מאוחרת אלא מפתח לפשט האמיתי. וכשזה ברור – גם שימוש בכלים ספרותיים, היסטוריים ואפילו השוואתיים לא פוגע בקדושה אלא מעמיק את ההבנה. מה שמקשה בהבנת התנ"ך היא שהוא נכתב בעברית הנבואית, בעידן שבו הייתה נבואה בעולם. בקבלה נותרה בידינו שארית הרוח הנבואית. אם אתה מדבר על עולם מיסטי, בתקופת התנ"ך הוא היה גלוי".

אנשי מחקר יאמרו שלקחת דברים מאוחרים מתורת הקבלה, והלבשת אותם על התנ"ך.

"ההתנסחות היא מאוחרת, אבל לשד החיים שעובר דרך ההתנסחויות האלה הוא קדום".

עם עלייתו לארץ למד שרקי בישיבה התיכונית נתיב מאיר, וכבר בגיל שש־עשרה קבע את מקומו בשיעוריו של הרב צבי יהודה קוק. בהמשך למד אצל שורה מגוונת של רבנים: המקובל הרב מאיר יהודה גץ, המקובל הרב שלמה בנימין אשלג – בנו של "בעל הסולם", והרב צבי טאו, מנהיג "ישיבות הקו". הוא מתגורר בשכונת גבעת־שאול בירושלים עם רעייתו רונית, דוקטור לביולוגיה. לשניים שבעה ילדים, בהם העיתונאי יאיר שרקי; ב־2015 נרצח בנם שלום יוחאי בפיגוע דריסה בליל יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

שנים רבות הוא משמש כר"מ במכון מאיר, וכרב קהילת "בית יהודה" בשכונת קריית־משה. בעבר מסר שיעורים גם בטכניון בחיפה. לשאלתי מדוע לא פנה לקריירה אקדמית, שהייתה עשויה להלום את רוחב אופקיו ונטייתו המחקרית, הוא משיב: "באקדמיה הייתי מבזבז זמן על פורמטים, ביבליוגרפיה ומועדי הגשה. אני אוטודידקט, לומד מה שמעניין אותי. זה משאיר אולי תחומים שלא נגעתי בהם, אבל החירות הפנימית חשובה לי יותר. וחוץ מזה, אני משוכנע שהייתי משפיע פחות". כשאני שואל מה הביא אותו לרבנות, הוא מחייך: "באותם ימים התלבטתי אם להיות גנן. מה הכריע את הכף? ההרגשה שצריכים אותי".

הדמוקרטיה בסכנה

ערב המלחמה, בעיצומן של הסערות סביב הרפורמה המשפטית, היה הרב שרקי בין הקולות הרבניים הבולטים שתמכו בממשלה. בין השאר חתם על מכתב פומבי שקרא לראשי המדינה "להמשיך במשימתכם החשובה" לתיקון מערכת המשפט.

אתה נתפס כרב שמכיר את הציבור החילוני ועשוי למלא תפקיד מגשר, אבל בחרת ליישר קו עם המסרים הפשוטים של מחנה הימין.

"לא יישרתי קו עם הימין, יישרתי קו עם הדמוקרטיה. מאז המהפכה החוקתית של אהרן ברק, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה. הבעיה היא שכיום, כשאומרים 'דמוקרטיה', מצרפים לה באופן לא לגיטימי את המונח 'ליברלית'. אילו הרפורמה הייתה עוברת, אולי היינו מתרחקים מדמוקרטיה במתכונתה הליברלית, אבל לא חדלים מלהיות דמוקרטיה. ההפך הוא הנכון. בפוליטיקה יש מקום לדיאלוג ולפשרות, אבל בשאלות יסוד כמו מבנה הדמוקרטיה ותפקוד בג״ץ – נדרשות הכרעות. לכן תמכתי ברפורמה לכל אורך הדרך".

העמדה החרדית רואה ביהדות דת, אבל הבסיס שלנו הוא לאומי, ורק עליו נבנתה התורה. הבעיה היא שהחשיבה הזו חלחלה גם אלינו; כבר שמעתי רבנים שלמדו ב'מרכז הרב' מדברים על כך ש'עם ישראל נולד בהר סיני', ושכחו שהוא נולד כבר ביציאת מצרים"

אתה יכול להבין מדוע ציפו ממך לעמדה אחרת?

"בוודאי, הרי אנחנו מחונכים להכלה ולסינתזה בין המגזרים, דברים שגם אני מלמד שנים. אבל הפעם היה ברור לי שאנחנו בסכנה ממשית. אנחנו כבר שוכחים את זה, אבל לפני המלחמה היו כוונות של גורמים בעלי כוח לבצע הפיכה, אולי אפילו צבאית. לכן היה צורך לעמוד כאבן צור ולתמוך ברפורמה. אחרי שהייתה מתקבלת הכרעה במגרש הפוליטי, בהחלט היה מקום לפיוס ודיאלוג עם המתנגדים. לצערי, בתקופת הרפורמה ראיתי שבשמאל לא באמת הייתה יכולת הקשבה, בעוד שבציבור שלנו הייתה. ועם זאת, צריך להיזהר שלא להידרדר לאגרסיביות יתרה כלפי קבוצה זו או אחרת בעם".

בסופו של דבר המהלך נכשל. יש מקום לחשבון נפש ציבורי?

"אפשר היה לעשות את המהלך הפוליטי גם בלי הכרזות מיותרות. אבל צריך להבין, מתנגדי הרפורמה לא יצאו לרחובות בגלל אמירה לא זהירה בכנסת. זה היה מערך שלם. מה שקרה כאן הוא חלק מתופעה עולמית של ערעור מתמשך על ריבונות הממשלות מצד משפטנים. בעיניי מדובר במטוטלת היסטורית עם השלכות על תפיסת האדם והמשטר, ועל מקומם של בתי המשפט מול מוסדות נבחרים. ג'ורדן פיטרסון מתריע על מאבק דומה בקנדה, ויש לזה הופעות גם באירופה.

"חשוב לי לציין שלמרות שהתקשורת הופכת את השיח למקוטב, משהו באווירה הציבורית כן השתנה מאז המלחמה. אולי אני עדיין אחד מאלה שמשדרים את היכולת של שיח רגוע עם הקשבה. נפגשתי לאחרונה עם הפילוסוף היהודי־צרפתי אלן פינקלקראוט, דיברנו שעתיים וחצי. הוא הוציא אותי אחר כך לא נכון בתקשורת, הגבתי לו, ועכשיו הוא מעוניין להיפגש איתי פעם נוספת. ככה עובד דיאלוג".

בתקופת ההתנתקות תמכת בסירוב פקודה. במה זה שונה מקריאות הסרבנות של "אחים לנשק"?

"בהתנתקות איש לא התכוון לפרק את הצבא או את המדינה. אמרו לר' אברום שפירא, שתמך בסרבנות, 'זה יפרק את הצבא'; הוא השיב שזה לא יפרק, כי אין כל כוונה כזו מצד הסרבנים או באופן כללי מצד הציבור שלנו. אז ההקשר של המונח 'סרבנות' הוא אחר לגמרי. לפי ההלכה, אם אבא, שאני חייב בכבודו מדאורייתא, אומר לי לעבור על איסור מדרבנן — אינני שומע לו, ועם זאת אני עדיין חייב בכבודו. כך גם במדינה דמוקרטית, יש מקום למרי אזרחי מטעמי מצפון. הבעיה עם 'אחים לנשק' היא שהם לא מוכנים לקבל את כללי המשחק הדמוקרטי. זה היה שימוש בכוח כדי לפרק את המדינה, וזה שונה באופן יסודי ממה שעמד מאחורי הקריאה שלי לסרבנות בתקופת ההתנתקות"

בעיני הרב שרקי, אחד הלקחים היסודיים של ההתנתקות הוא הצורך של הציונות הדתית לשאוף להובלת המדינה. "ברגע שאתה אומר 'אני צריך רק בית מדרש' – אז ניתן לך בית מדרש, אבל אל תתערב במדינה. זו עמדה שהתקבלה אצל חלק מהנהגת המתנחלים, ולכן הם היו טרף קל. היינו צריכים לשאוף להנהגת המדינה, לא להסתפק במשרד הדתות או החינוך". בשני העשורים שחלפו מאז, הוא מתרשם, הלקח הזה כבר הופנם במידה רבה: "כל מבט סוציולוגי מראה שהציונות הדתית עתידה להנהיג את המדינה. הידיעה הזו מפחידה כיום בעיקר את הדתיים־לאומיים עצמם, אבל זה טבע הדברים – מי שנכנס לעמדת הנהגה מוכרח לגדול גם מבחינה תרבותית ורוחנית, ואני בהחלט מוכן לעזור לו בכך".

לפני חמישה חודשים נשא הרב שרקי דברים במהלך עצרת בכיכר החטופים. "דיברתי שם נגד חמאס, ודיברתי גם על כך שלשום דעה בעניין החטופים אין מונופול. אמרתי להם שיציגו אותי כדמות חוצה מגזרים, וכך גם נהגתי בנאום".  בעיניו, מדובר ב"מאבק בין שני ערכים, ערך הכלל וערך הפרט. שניהם חשובים, וכל אחד מצדדי המחלוקת מדגיש את האחד על פני השני. העבודה שלנו היא לדעת לחבר בין שתי הדאגות הללו באופן הרמוני".

מעבר להרמוניה העקרונית, מה לדעתך צריך לעשות בפועל?

"ברור שמה שצריך לעמוד לנגד עינינו קודם כול זאת המשימה הכללית שהיא הניצחון על חמאס. זה לא רק צורך קיומי שלנו, הוא קובע את גורל היחסים בין האסלאם לבין העולם החופשי. זאת המשימה הראשונה של המלחמה, ואסור שנושא החטופים יסנדל את היכולת של מדינת ישראל לנצח".

רבים מנמקים את תמיכתם בעסקת חטופים דווקא בשם הערך היהודי של ערבות הדדית.

"המוסר היהודי אומר שיש להילחם עבור חטופים. לא מנהלים משא ומתן עם רוצחים".

לא מפחד מהעולם

הרב שרקי הוא מן הקולות הבודדים שצמחו ב"מרכז הרב" והצליחו לפרוץ אל מחוץ לעולם הישיבות ולהפוך לקול מוכר בשיח הישראלי הרחב. בניגוד לרבים מבני דורו שפעלו בעיקר בתוך המעגל הפנימי שהלך והתהווה עם השנים ודוגל בהצבת חיץ מול התרבות וההגות העכשווית, שרקי בחר לצאת ולהרחיב את מעגלי השפעתו אל השיח הציבורי; הוא מרבה להופיע בפורומים אקדמיים ותרבותיים ולהשתתף בפאנלים ודיונים פתוחים. חיבתו לדיאלוג עם דעות מנוגדות באה לידי ביטוי גם בתוכנית הדיבייטים "הרב והפרופסור" עם פרופ' קרלו שטרנגר, ובתוכנית "סוגיה ישראלית" שבה הוא מארח אישים שונים.

"אני רואה את עצמי כתלמיד של הרב צבי יהודה, שנתן אמון עצום בדור ולעולם לא התייאש ממנו", אומר הרב שרקי. "היום מרבים לצייר את דמותו של הרב צבי יהודה כחמורת סבר, מחמיר בהלכה וכדומה. זה בדיוק הפוך ממה שאנחנו ינקנו ממנו. אני זוכר שבת אחת אצלו, איך באמצע הסעודה נכנסו שלושה צעירים – שני בחורים ובחורה. הרב קיבל אותם בחיוך, שאל אחד מהם אם כבר תיקן את הקרבורטור ברכב, את השני על ההגשות שלו בטניס, ואת הבחורה על הקשר עם החבר שלה. לא דרשה, לא תוכחה; הוא נטף חום ואהבה. זה היה הרב צבי יהודה שהכרנו. מתוך עמדה זו, הוא גם יצא למאבקים כשצריך".

ובכל זאת, אתה חריג מעט בקרב בני דורך שלמדו ב"מרכז הרב". הצלחת לפתח שפה שמתקבלת גם מחוץ לעולם הישיבות.

"כשמנהיגות מייסדת של קבוצה מסוימת נעלמת, לדור ההמשך יש נטייה להתבצר ולראות איום בכל מה שבחוץ. עם הזמן נוצרת תחושה של פחד והסתגרות. פעם עשו ברשת טבלה של רבני הציונות הדתית וציינו על כל אחד לאיזה מגזר הוא שייך – 'לייט', 'חרד"ל' וכדומה. אותי כתבו בעמודה ריקה כי לא ידעו היכן למקם אותי. בעיניי, אדם צריך להיות נאמן קודם כול לעצמו ולמחשבותיו. אז כן, קיבלתי חינוך טוב. מצד שני אני לא אנרכיסט, ואני מכיר בהיררכיה ובסמכויות. לכן אני רואה את עצמי כתלמיד מובהק של הרב צבי טאו, גם אם לפעמים אני נדרש להביע עמדה אחרת. זו דרכה של תורה".

איפה עיקר המחלוקת שלך עם הרב טאו?

"אני מכיל את כל הזרמים – וגם ל'קו' יש תפקיד", מחייך הרב שרקי. "אני ניגש לתרבות הכללית מתוך ביטחון ורוחב דעת, לא בחשש מהשפעות זרות ולא מתוך רצון לשלוט עליה, אלא מתוך הבנה שזהו עולמו של הקדוש ברוך הוא, ושיש לנו בתוכו תפקיד משמעותי. אם אתה מסרב להכיר בערך של נקודות אמת גם אצל יריביך, אתה לא מחליש אותם אלא מחזק את תגובת הנגד.

"ההתפתחויות של הדור האחרון גרמו לכך שחלק אימצו את הביקורת החרדית על החברה. בביקורת הזו יש נקודות אמת, וזו גם הבעיה שלה: כשהטענה שגויה לחלוטין קל לדחות אותה, אבל כשיש בה גרעין אמת – קשה הרבה יותר להתמודד. קח למשל טענה חרדית מצויה, שהציונות נועדה 'להעביר את עם ישראל על דתו'. ואמנם, אצל חלק מהעסקנים הציונים זו הייתה הכוונה. אבל הרב קוק הצטרף לציונות משום שראה בה תנועה שגדולה מעסקניה. בסוף זו בחירה, איפה אתה ניצב בתוך הפאזל הגדול של תהליך הגאולה. יש מי שאומרים 'הציונות החילונית סיימה את תפקידה, צריך לשאוב השראה מהחרדים'. אני לא שם".

איך אתה רואה את ההבדל מול העולם החרדי מעבר לשאלת הגיוס?

"העמדה החרדית רואה ביהדות דת, ולכן הדגש שלה הוא על שמירת הנכסים הדתיים – ישיבות, כוללים, שבת. האדם נמדד לפי נאמנותו לדת. הבעיה היא שהחשיבה הזו חלחלה גם אלינו; כבר שמעתי רבנים שלמדו ב'מרכז הרב' מדברים על כך ש'עם ישראל נולד בהר סיני', ושכחו שהוא נולד כבר ביציאת מצרים. הבסיס שלנו הוא לאומי, ורק עליו נבנתה התורה עם הממד הדתי. אני מודע לכך שזה מסר שאולי קשה להכלה, ולכן הוא נשכח לעיתים קרובות. כשהקבוצה החרדית בוחרת בהסתגרות כאידיאל, היא נעשית פחות רלוונטית לעולם וגם לתורה עצמה, שנועדה לשנות את המציאות ולא לברוח ממנה.

"החרדים אומרים כעת שאפילו מי שלא לומד, שלא יתגייס. אני אומר ההפך: דווקא מי שלומד ברצינות – הוא זה שצריך להתגייס. לימוד תורה איננו סיבה להתחמק, אלא מקור ללקיחת אחריות. גם משה רבנו יצא לכמה מלחמות בחייו".

עם זאת, הרב שרקי מביע אופטימיות בעניין הציבור החרדי. "לחרדים יש תפקיד של בלם בחברה הישראלית. קח לדוגמה את היחס לתנועת הפרוגרס. הם לא עיוורים, ורואים היטב את הסכנות שבהתפוררות המשפחה. הם לא יבלעו שום לוקש בהקשר הזה. מה שאני צופה הוא שדה־פקטו הם כבר הולכים ונעשים ציונים. ההשתתפות שלהם במערכות המדינה הולכת ומתרחבת – בטכנולוגיה, באקדמיה, בכלכלה. מה שעוצר את התהליך זה בעיקר המשבר סביב הגיוס. לכן אני לא מודאג מהגידול שלהם באוכלוסייה, כי האידיאולוגיה החרדית הולכת ונעשית פחות רלוונטית. בסוף ייווצר פער בין הציבור החרדי ובין האידיאולוגיה שמלווה אותו כבר מאתיים שנה, ואז הציבור החרדי יפנה אל הרב קוק".

עוברים את מחסומי השקרים

תחום מרכזי וייחודי בפעילותו של הרב שרקי הוא הפצת המסר האוניברסלי של היהדות ברחבי העולם, וקידום שבע מצוות בני נח, במסגרת עמותת "ברית עולם" שייסד. "אנחנו פועלים בצפון אמריקה ובדרומה, במזרח הרחוק, גם קצת באפריקה", הוא אומר בסיפוק. ביום שלישי הקרוב תקיים העמותה אירוע חגיגי במלון רמדה בירושלים, בהשתתפות תלמידים ותומכים.

חזונו של הרב שרקי בעניין זה נשען על כמה מקורות השראה מרכזיים. כבר בנערותו נחשף לכתביו של הרב אליהו בן אמוזג, הוגה יהודי־איטלקי בן המאה ה־19, שראה במסר האוניברסלי של היהדות מפתח לתיקון העולם. לימים התוודע גם להגותו של הרב ד"ר אברהם לבני, אינטלקטואל צרפתי שהתגייר ונקלט בחוגי מרכז הרב, והיה קרוב למשפחת הוריו של הרב שרקי; ספרו, "שיבת ציון נס לעמים", תורגם מצרפתית בידי שרקי עצמו, ולאחרונה יצא במהדורה פופולרית יותר תחת השם "הסוד העברי". גם מורו הגדול, מניטו, אמר לו בערוב ימיו כי "השלב הבא בגאולה יהיה תורה לגויים". בעיני הרב שרקי, "היהודים הם עמוד השדרה של ההיסטוריה, מימי ראשית הציוויליזציה בשומר ועד ימינו".

המלחמה פוגעת במאמצים שלכם?

"ההתעניינות במדינת ישראל עוברת את מחסומי השקרים של המדיה. האנשים שמגיעים אלינו מתאפיינים בעצמאות מחשבתית. הם מסוגלים להרגיש שהדת המקורית שלהם רימתה אותם, אז בוודאי שהם יכולים לזהות את זה בתקשורת".

כשאתה מדבר אל העולם אתה מדבר כאדם דתי, ללא היסוד הלאומי. מדוע?

"האומה הישראלית היא היחידה שהלאומיות שלה איננה אגואיזם מורחב. ייעודנו הוא להיות ברכה לכל משפחות האדמה, מבלי לדרוש מהן להיות כמותנו. היום העולם יכול לקלוט את המסר שלנו בעיקר דרך הדת ואורחות חייו של הפרט, אבל במבט רחב יותר גם הממד המדיני חייב להיכנס: שבע מצוות בני נח מסתיימות בציווי להקים בתי דין, ורק מדינות מסוגלות לכך. בסופו של דבר גם אומות ייאלצו לאמץ את המסר הזה. לכן אני מתבונן בתקווה באנשים כמו נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי, שקיבל בשמחה את ה'שולחן ערוך לבני נח' שכתבתי ותורגם לספרדית".

זה מתחבר בעינייך גם למצב הגיאופוליטי?

"בוודאי. המוסר היהודי בנוי על עקרון אחדות המידות – חיבור של חסד ודין, חמלה וצדק גם יחד. זה מסר מהפכני נוכח הקרע שבין שני עולמות: המערב, יורש הנצרות, שהעמיד את החמלה כערך מוסרי יחיד, והאסלאם, שמדגיש בעיקר את מידת הדין. הקוטביות הזו מולידה עימות מתמשך שאין לו פתרון, אלא אם כן ילמדו מאיתנו כיצד מחברים בין המידות. העולם מזדעזע מתמונה של ילד בעזה, אבל מתעלם מצדקת מאבקנו. המבט החד־צדדי הזה מוליד חוסר איזון; היהדות מציעה את המפתח לשילוב שמאזן בין הערכים.

"השאלה היא מה נמצא במרכז ההוויה – א־לוהים או האדם. הפילוסופיה היוונית שמה במרכז את האדם, הדתות שמו את א־לוהים. ביהדות, לעומת זאת, לא זה ולא זה עומד לבדו, אלא הדיאלוג ביניהם. הרעיון שאנחנו שותפים במעשה בראשית הוא רעיון אוניברסלי, שיש בו בשורה לעולם כולו. ישראל יכולה להוות דגם של אומה שמציעה מודל של איזון ושל שותפות בין האדם לאל".

במשך השנים התייחסת לכשלים של ההסברה הישראלית. מה המסר שאנחנו צריכים להשמיע היום לעולם?

"עם התנ"ך שב לארצו. המחשבה שאם נסתיר את זהותנו נרוויח משהו, שגויה. להפך: ברגע שאנחנו מצמצמים את עצמנו כדי למצוא חן, אנחנו מאבדים את עצמיותנו. לכן לא צריך לחשוש גם מהמושג 'עם נבחר'. לוינס אמר שזהו הבסיס לסובלנות. אם נבחרתי פירושו שאני משרת, נותן משהו משלי וגם לומד לקבל. אין כאן עליונות וכפייה, אלא הדדיות ופתיחות. זה מושג שצריך להיאמר בגאווה. כשנתניהו דיבר בקונגרס המסר היה ברור: אנחנו בחזית מלחמת הטוב והרע, למען העולם החופשי כולו. רעיון 'העם הנבחר' היה שם, גם אם לא במפורש".

הדיאלוג הבין־דתי שהרב שרקי מקיים כולל גם את האסלאם. לפני כשנה וחצי הוא פרסם איגרת לחכמי דת מוסלמים תחת הכותרת "גשר האמונה: מה היהדות חושבת על האסלאם", ובו הציע מתווה להכרה הדדית בין הדתות כבסיס לשותפות בין בני אברהם.

"האסלאם מצוי במשבר חריף", קובע שרקי ומסביר כי בעבר, בעיקר עד המאה ה־12, התקיים באסלאם מנגנון ה"אִג'תיהאד" – פרשנות עצמאית והתחדשות הלכתית. "זה משהו שמזכיר את התורה שבעל־פה אצלנו, עם דרישה ויכולת לחדש. אבל בשלב מסוים הוא נעצר, וההלכה המוסלמית התאבנה. לאחרונה נפגשתי עם בכירי המדינה באבו־דאבי והם אמרו לי בעצמם שזו הייתה טעות, וכיום יש חשיבה לפתוח אותו מחדש. כאן יש להם הרבה מה ללמוד מאיתנו, אצלנו המפעל של התורה שבעל־פה מעולם לא נפסק. בעבר חכמים מוסלמים שאלו יהודים איך מתמודדים עם הציווי בתורה למחות את עמלק, והם ענו להם 'בא סנחריב ובלבל את האומות'. המוסלמים ראו בזה פתרון יצירתי שבאופן תיאורטי יכול להתקבל גם אצלם.

"הנקודה המרכזית שצריך להבין בשיח שלנו עם העולם המוסלמי, היא שהאסלאם הופיע כחמש מאות שנה אחרי חורבן הבית, הרבה אחרי שכבר לא הייתה מדינה יהודית. לכן דמותם של 'בנו־איסראיל', בני ישראל, נתפסת בעיניהם כישוּת מקראית־מיתולוגית נערצת, לעומת ה'יאהוד', היהודים בני זמנם, שנתפס ככינוי גנאי. עכשיו, כשאנחנו שבים לארצנו, עלינו לומר בפשטות: אנחנו 'בני ישראל'. זה מהדהד עמוק בתודעה המוסלמית, וממקם אותנו מחדש כבן־שיח שא־לוהים רוצה בו. בפועל אנחנו יכולים להכיר באסלאם כדת לגיטימית, אבל נדרשים שלושה תנאים: הכרה בכך שהיהדות לא בוטלה בנבואת מוחמד אלא מתקיימת לצידה; ויתור על טענת ה'תח'ריף' שלפיה התורה זויפה; והכרה בייעודו הא־לוהי של עם ישראל לשוב לארצו ולמשול בה – כפי שמוזכר גם בקוראן".

מה עם דמותו של מוחמד, שחלק מסיפורי היסוד עליו שימשו השראה לארגוני טרור, מחמאס ועד דאעש?

"הרמב"ם הקדיש פרק שלם ב'שמונה פרקים' כדי להראות שמשה רבנו חטא. המטרה היא לומר שאף נביא איננו חף מביקורת. באסלאם, לעומת זאת, מוחמד וכל שאר הנביאים מוצגים כחסרי פגם. כאן חשוב לדעת שרבים מהסיפורים עליו לא נמצאים בקוראן אלא בחדית' ובספרות המסורתית שסביבו. אם הם יקבלו את הקוראן בלבד כסמכות, וכל השאר יהיה מוטל בספק – יש כאן פתח להתקרבות".