הפיטורים הפתאומיים, הפטריוטים וההסכת הנצפה בישראל: אבי שושן בריאיון פתוח

אבי שושן יודע להיכנס לאנשים מתחת לעור. ח"כ טלי גוטליב מגיעה אליו לדבר פוליטיקה ומוצאת את עצמה מדברת על בתה האוטיסטית ועל הפחד שלה למות לפניה. נטלי עטיה לא מבינה איך הוא גרם לה לדבר על התקיפות המיניות שעברה. יועץ התקשורת עידו מינקובסקי מצא את עצמו בוכה באמצע השידור כשדיבר על אשתו המנוחה, ואישתר דיברה על ההתמודדות שלה עם בעל אלים. לאבי שושן גם אין בעיה להגיד לנתי קלוגר "איזו יפה את" - הוא מראיין אחרת. איך הופכים אולפן לחדר וידוי? איך לוקחים אנשים שמגיעים כדי לקדם את עצמם וגורמים להם לדבר על הנושאים הכי אישיים והכי כואבים בחיים שלהם? יש משהו מיוחד ואחר באופן שבו שושן שואל שאלות. הוא עושה את זה במבע ילדי, כמעט נאיבי, והמרואיינים כמעט לא מאמינים לעצמם שהסכימו לדבר.

"הם אומרים לי 'כישפת אותי'", הוא מספר, "אישתר מספרת לי שהיא עשתה ארבע הפלות ואז אומרת 'אני לא מאמינה שסיפרתי את זה'. קוקו מאילת יוצא מהריאיון, מתפרק בבכי ואומר 'מה עשית לי?'. ננסי ברנדס אומר לי 'איך הוצאת את זה ממני?"

באמת איך הוצאת?

"הייתי דובר של בית חולים במשך 14 שנה. הייתי עם האנשים בסיטואציות הכי קשות של החיים - מוות מוחי, סרטן, מחלה ממארת, פרידה, פיגועים, אסונות. שם למדתי שלבני משפחה וחברים יש קשר של שתיקה מול המטופל. הם לא אומרים לו דברים שיכולים להיות לא נעימים, הם אומרים 'תהיה חזק, אתה תצא מזה'. גם כשאין סיכוי הם משדרים לו תקווה. אני כדובר, הייתי בא למטופלים והייתי מדבר איתם דוך. שואל אותם את כל מה שעובר עליהם, והם אמרו לי תקשיב, פעם ראשונה שמישהו מדבר איתי על זה. כולם פוחדים לדבר על המוות, כולם פוחדים לדבר על תחושות, כולם פוחדים לדבר על פחדים. ואתה בא מסתכל לי בעיניים ומדבר איתי לא כאילו שאני לא מודע למצב שלי.

"בפודקאסט אני מחשיך את האורות באולפן, עושה אווירה אינטימית״, הוא מספר, ״אני מדבר עם האורח והולך איתו לאט־לאט. את הנקודה הכי קשה אני אשמור בדרך כלל לסוף. אנשים מאוד מעריכים כנות, ולמדתי שהם גם רוצים לדבר. הם רוצים שמישהו יאתגר אותם. כדובר איכילוב היה לי בית ספר לתקשורת. כל בכירי הכתבים בארץ ובעולם עשו כתבות באיכילוב. יצא לי לצפות בהם מראיינים ולראות את הגישה של כל אחד. למדתי מהם המון".

הריאיון עם טלי גוטליב הוציא ממנה משהו אחר.

"אני לא מביא את האנשים כדי לעשות איתם עוד ריאיון פוליטי של כותרות. ברור לי שזה יהיה. ברור לי שכשאתה מביא את טלי גוטליב אתה צריך לשאול אותה על ראש השב"כ ועל 7 באוקטובר. אבל בסוף, כשאני מסתכל על טלי גוטליב ואני יודע שיש לה בת עם צרכים מיוחדים, ואני יודע שהיא בריקודי עם וגרושה, אלו דברים שבסוף מציגים את בן האדם באופן שמביא ערך מוסף. ביקשתי לארח אותה מאז אוקטובר והיא לא הסכימה לבוא כי היא בוועדות הכנסת ולא באה להתראיין בשום תוכנית בזמן שהיא בכנסת. בזמן שחברי כנסת ושרים אחרים כמובן באו, היא לא. יש לה מליאה. לפני שבועיים ראו אותה בהרבה פודקאסטים כי הייתה פגרה. כולם דיברו איתה רק פוליטיקה. אותי זה לא עניין. ידעתי שיש שם סיפור. זה מה שמעניין אותי, הסיפור".

כשהחל להגיש את ההסכת במעריב הוא היה באחת הנקודות הקשות בחייו – אחרי פיטורים מביכים מאיכילוב, נטול עבודה ואוכל את חסכונותיו. אנחנו נפגשים בדירתו שבראש־העין, וקשה להושיב אותו על הספה. הוא מדבר תוך כדי ארגון דברים, בזמן שאני מנסה להחזיר אותו אחורה ליום שבו קיבל את הודעת הפיטורים.

"זה היה במייל", הוא עוצר לרגע את פעולותיו ואומר בקול חלש, "אחרי 14 שנה. במייל. בדיוק נפל טיל בתל־אביב. הייתי בדרך לבית החולים וברחוב ויצמן, ברמזור, לפני שנכנסתי לאיכילוב פתחתי את המייל. ואז אני רואה את המייל מרוני (גמזו, מנהל איכילוב לשעבר, רמ"ב). שבו מודיעים לי שאני יוצא לחופשה כפויה. הבנתי שזה גמור. ואולי זה יישמע לך הזוי, אבל 30 שניות אחרי שקיבלתי את המייל הייתה לי תובנה, כמו איזו בת קול. הדבר הראשון שחשבתי הוא אבי, שנה מהיום אתה מה־זה אומר תודה על זה".

* * *

האירועים שהובילו לפיטוריו החלו יום לפני מסיבת העיתונאים, כשקיבל הודעה על הגעת החטופים במסגרת העסקה, ובהם יוכבד ליפשיץ. "זה היה בתשע וחצי בערב. הילדים ישנו, הרדמתי אותם, יצאתי מהמיטה וראיתי טלפון מרוני גמזו. הוא אומר לי שהחטופה בדרך. אני עוזב הכול ונוסע לאיכילוב. לא הוצאתי שום דבר. שום תמונה, שום כלום. לא ידעתי מול מי אני מדווח ומי אחראי עליהן. פניתי לדובר צה״ל ואמרו לי שהם לא קשורים לזה. לא היה עם מי לדבר. אמרתי לעצמי - בכל זאת תהיה זהיר ותחכה לבוקר. לא ידעתי מול מי אני מאשר את הדברים ולמדתי מניסיוני שאם יש ספק, אין ספק. בחמש בבוקר כל הכתבים כבר מחכים בבית החולים. העוזרת שלי הייתה צריכה להוציא פיזית כתבים מטיפול נמרץ".

שושן שמע דרך משפחתה של ליפשיץ שהיא מוכנה להתראיין. "יום לפני זה אמרתי לעוזרת שלי 'תקשיבי, בחיים לא היו לנו חטופים, אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתמודדים עם תרחיש כזה'".

ואיך התכוננתם?

"הגעתי לבית החולים, רוני גמזו היה בטיפול נמרץ יחד עם שר הבריאות החדש אוריאל בוסו. סיפרתי להם שהחטופה תצא לתקשורת בעוד שעתיים ושהיא רוצה לדבר. כולם שמעו את זה. החטופה גם ביקשה נעלי ספורט, תספורת, ארגנו לה את הכול. יצא לי לדבר עם המשפחה וקלטתי את הגישה שלהם. התקשרתי לדובר ראש הממשלה עופר גולן, עדכנתי את לשכת ראש הממשלה שעה לפני ואת רוני גמזו ושר הבריאות. כולם ידעו.

"באתי למשפחה ואמרתי להם תזכרו, יש פה עניין של הסברה בינלאומית. כל העולם רואה את זה. הבת שלה אמרה 'אמא שלי צלולה, היא תגיד את מה שיושב לה בראש ושאף אחד לא יכניס לה מסרים. התקשרתי לעופר גולן, ואמרתי לו 'תשמע, הולך להיות פה פיגוע הסברה'. מארגנים את כל התקשורת, בכל זאת מסיבת העיתונאים הכי גדולה שהייתה לי בחיים ויש לי רק שעתיים להתכונן אליה. אני בא, פוגש את החטופה, אומר לה שלום, אני הדובר, יש פה המון תקשורת מהארץ ומהעולם, את יכולה להתמודד עם זה? והיא אומרת לי שכן. התחילה מסיבת עיתונאים, אמרה מה שאמרה, אני לא שמעתי כי היה רעש ואז שולח לי הודעה חזי דין, הקוסם: 'תורידו אותה, היא עושה לנו פיגוע הסברתי' ובשידור חי, מול כל העולם, עצרתי את מסיבת העיתונאים".

אז במה אתה מואשם בעצם?

"שלא תדרכתי אותה ושעשיתי את המסיבה הזאת ללא אישור. קודם כול, מישהו מדמיין היום מצב שבו אתה אומר לחטופה מה לומר או שאתה מתדרך חטוף? אף אחד לא. מנכ"ל בית החולים פתח את מסיבת העיתונאים, לשכת ראש הממשלה עודכנה על מסיבת העיתונאים, שר הבריאות ידע על מסיבת העיתונאים, מה אתם רוצים ממני? ברגע שמנכ"ל בית חולים פותח את האירוע האחריות עוברת אליו. הוא לקח פיקוד. גם איפה אני יכול לתדרך אותה? מי נתן לי את הסמכות לתדרך אותה?"

הרגשת שהיה צריך לשים מישהו על הגריל ולקחו אותך?

"ברור. חיכו לי בפינה. כשאתה דובר כל כך הרבה שנים בגוף כל כך גדול ומשמעותי במדינת ישראל, מופיע בטלוויזיה ומאוד אהוב בבית חולים, מכיר את כולם מהמנקה לסניטר ולרופא - הייתה קנאה כלפיי בתוך המערכת. גם הייתי בקשר מצוין עם רוני גמזו, קשר חברי צמוד, אנשים קינאו בזה".

הכול התחיל, לדבריו, כאשר הוזמן בפעם הראשונה לפני כמעט שנתיים להתארח בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14.

"אנשים לא סלחו לי על זה. אני יודע שאחרי מסיבת העיתונאים כמה אנשים הלכו לסמנכ"ל בית החולים ולרוני גמזו ודרשו לסיים את האירוע. הם ראו פה הזדמנות לסיים את התפקיד שלי כי הייתי בפטריוטים. חלק ממש הפסיקו לדבר איתי. כמה רופאים בכירים, במיוחד רופאה בכירה שהרגשתי קור מאוד גדול ממנה, הרגשתי את הנתק וידעתי שזה על הרקע הזה".

ביקשו ממך באיכילוב לא לחזור לפטריוטים?

"אחרי שהייתי בפעם ראשונה בפטריוטים התנהל נגדי מסע מטורף. זה התחיל מוואטסאפים בודדים והפך למאות הודעות שהגיעו לאיכילוב ולעיריית תל־אביב שתסיים את האירוע איתי ותפטר אותי. הייתה מכונת רעל מטורפת שעבדה נגדי. את זוכרת שביבי היה במלון ברמת הגולן ועשו לו הפגנות והורידו למלון את הדירוג? היה מנגנון משומן שעבד בזה - ככה גם אצלי. הבנתי שנהיה פה משהו מטורף, אז עזבתי (את התוכנית, רמ"ב) ואז התחילה המלחמה וחודש אחרי זה אני בחוץ".

אולי הפריע להם שהדובר שלהם הוא קצת יותר מדי בפרונט, שלא כמצופה מדוברים?

"לרוני גמזו זה לא הפריע, לאנשים אחרים כן. היה שם סמנכ"ל שאמר לי 'תסדר לי גם להיות ב"חי בלילה"'. הייתה קנאה".

כעת הוא גם מרשה לעצמו לדבר על דברים שאולי לא היה יכול לעסוק בהם כדובר, למשל על תקופת הקורונה. הוא נחשף להתרחשויות, חלקן היסטוריות, שהעולם לא ראה מקרוב. הוא עמד בחזית הסערה כשהמגפה פרצה, ראה איך נוצרת הפאניקה מתחת לפני השטח ואיך מתקבלות החלטות שישפיעו על מיליונים. "תראי, המערכת ניסתה בקורונה להציל חיי אדם", הוא אומר. "זו הייתה המטרה, לא היו פה קונספירציות. הייתה פאניקה אדירה, ואנחנו באיכילוב הבנו כבר אחרי שבועיים שהאירוע לא קורה כמו שמדווחים. אמרו מיליון חולים, עשרת אלפים מתים. אחרי שבועיים בערך הבנו שהמודלים קורסים ואין שום קשר למציאות. ואז התחלנו מאבק. קראו לנו מכחישי קורונה, תקפו אותנו, גם משה בר סימן־טוב שהיה מנכ"ל משרד הבריאות, כולם תקפו את הקו של איכילוב. אנחנו יושבים במרכז תל־אביב, אז ראינו את כל החנויות סגורות ואת כל העסקים, כל ההשלכות של זה. ואנחנו חיים את המציאות ורואים שאין חולים. בהתחלה בתי חולים לגמרי היו סגורים. לא מרפאות, לא חדרי ניתוח, לא חולים. ואנחנו יושבים מובטלים".

אז כל הכתבות שבהן הכניסו עיתונאים למחלקות עם האקמו, לא היו?

"היו. אבל זה היה גם בתקופת החורף, ובכל חורף יש חולים. כל בוקר הייתי מקבל את הרשימה של הנפטרים. בדרך כלל אני לא מתעסק עם נפטרים, זה לא מידע שאני חשוף אליו, ופתאום כל בוקר זה נפטר, ההוא נפטר, ואני לא חברה קדישא. פתאום אני קולט שכל מי שנפטר הוא בגיל 82, 83, 86, עם מחלות רקע מפה ועד להודעה חדשה. כאילו, זה קורה כל יום במחלקה פנימית, למה אני צריך לדעת מזה בכלל? למה בן אדם בן 82 עם אלף מחלות רקע שנפטר זה עכשיו כאילו מגפה? אלה החיים. אנשים מתים בבתי חולים, אנשים מתים במחלקות פנימיות, אנשים מתים ממחלות מורכבות בגילים האלה".

ומה עם החיסונים?

"ראיתי איך החיסונים עובדים. ראיתי שנותנים את החיסון ושלושה שבועות אחר כך יש ירידה בתחלואה. היום יכולים להסביר שזה קרה בגל טבעי. גם בכל העולם, בין שמתחסנים או לא, אחרי גל ירדה התחלואה. בסופו של דבר מול העיניים שלי ראיתי איך נותנים את החיסון ואחרי חודש עוברים משש מחלקות טיפול נמרץ לאחת־שתיים. אבל כשהתחילו החיסונים לכולם היו שאלות לגיטימיות. האם זה בטוח, האם זה מאושר, מה הפרוטוקול שלו, מה הסכנות, מה תופעות הלוואי וכדומה, וזה הושתק. אי אפשר היה לדבר על זה. הובילו קו שאי אפשר לדבר על החיסון כי זו תגלית מדעית, פריצת דרך, ואי אפשר לפקפק במדע. זו דעת המדע. לא נתנו לשאול שום שאלה על החיסון, ומי ששאל שאלות על החיסון הוא לא לגיטימי ומפיץ קונספירציות. אמרתי אז לכתבים, ליואב אבן והילה אלרואי וקטי דור - תקשיבו, אם אתם לא מאפשרים שיח על החיסונים עכשיו אתם תראו שבעוד שנה־שנתיים אנשים לא יעשו חיסוני חובה. אתם שוברים את האמון".

* * *

שושן, 43, גדל בפתח־תקווה במשפחת אצולה מרוקאית. בן זקונים משישה ילדים לאבא מוריס ז"ל, מנהל סניף בנק, ואמא שמחה ז׳ולייט, עקרת בית, הבת של הבאבא חאקי למשפחת אבוחצירא. חלק מילדותו עברה עליו ברמלה. "סבתא שלי היא הרבנית אבוחצירא. היה לה בית ענק מול המשטרה. זה היה הבית של השייח' הערבי של רמלה שב־48' נמלט ממנו, סבא שלי היה במעברה וקיבל את הבית הזה. כל הילדות עברה עליי בבית ערבי, עם המון בני דודים וחברים, באבות והילולות". את לימודי התיכון עשה בישיבה התיכונית כפר גנים בפתח־תקווה, ומשם המשיך לשירות כמש"ק דת ברבנות הצבאית. במשך שנים נחשב לרווק נצחי ובגיל 34 נישא לרוני, ונולדו להם שני ילדים - אימרי (9) ועמנואלה (8). מאז הספיקו השניים להתגרש.

את דרכו בעולם התקשורת התחיל ב־2008. הוא השתתף ב׳חי בלילה׳, כתב ב־ynet, הגיש תוכנית עם רנין בולוס ברדיו ynet וגם תוכנית סינדיקציה, "שושן בחצות", ברדיו תל־אביב, רדיו דרום ורדיו צפון במשך שבע שנים, והיה מכותבי הטורים במוצש. חלק מהעבודות המשיכו גם לאחר שהפך לדובר איכילוב ב־2010. את העניין בתקשורת גילה כבר בגיל צעיר. "הייתי עורך עיתון בית הספר. והייתי חוצפן. אחרי כל תפילה היינו אומרים מי שבירך למנחם רייזל ולמענדל. יום אחד אחרי התפילה אמרתי מי שבירך להצלחת אריה מכלוף (דרעי) בן אסתר במשפט שלו וכולם חזרו אחריי. ראש הישיבה השתולל".

סבלת מגזענות?

"כפר גנים זה מקום מאוד אשכנזי ואליטיסטי, אבל גדלתי בבית עם המון ביטחון. היינו משפחה מאוד מיוחסת בעולם הספרדי. אף פעם לא הרגשתי שאני בא מאיזה מקום נחות, להפך. אבא שלי תמיד אמר לי שאנחנו הטובים ביותר. הייתי הבן של מוריס והייתי 'הנכד של', לא חשבתי שאני לא טוב או לא ראוי".

אבל ב־ynet הקדשת טור שלם לסיקור המוזיקה המזרחית, מביט מזרחה. לא היה לזה גם ממד אידיאולוגי?

"הכתבים ב־ynet היו אריאנה מלמד ורענן שקד ומרב יודילוביץ'. אשכנזים. ידעתי שאני צריך למצוא משהו שייתנו לי לכתוב עליו, ובדיוק אז התחיל הגל שבו המוזיקה המזרחית הצליחה. אייל גולן בדיוק עשה את היכל התרבות הראשון ב־2008. לא גדלתי על מוזיקה מזרחית. באתי מבית ששמענו בו מוזיקת פופ, ג'ורג' מייקל, כל הלהקות הגדולות של שנות ה־90. לא באמת הבנתי במוזיקה מזרחית אבל ידעתי שזה יהיה כרטיס הכניסה שלי".

הכתיבה על מוזיקה מזרחית הכניסה אותו גם לפלייליסט גלגלצ. "הייתי שם שנה. ראיתי איך אשכנזים נכנסים אוטומטית. אין דין אביב גפן כדין דודו אהרון, עד היום. גלגלצ כבר לא רלוונטית. הרדיו כבר הרבה פחות משמעותי וגלגלצ לא מכתיבה להיטים כמו פעם. כשהייתי בפלייליסט קלטתי שאתה נלחם על שיר ובסוף הוא נכנס ו - וואלה, לא קורה איתו כלום. אז למה אתה נלחם? היינו שם שלושה מזרחים, אני, נועם כהן ולבנת בן־חמו מול שבעה אשכנזים, ואתה צריך לקושש קולות ולשכנע. הייתה ממש חלוקה אתנית בולטת. ובסוף מה זה מוזיקה? זה גם מה שהבאת מבית, מהילדות שלך, מה ששמעת בסביבה שלך. ראיתי איך על רקע עדתי יש אפליה, אבל הצלחנו להביא לשינויים מטורפים".

אחרי הפיטורים שושן מצא את עצמו בבית, מחפש את דרכו מחדש. "ידעתי שאני לא רוצה להיות דובר יותר. הייתי הדובר הכי מוכר בארץ. אף אחד לא הכיר דוברים אבל הכירו את אבי שושן מאיכילוב. בפועל כי זו האישיות שלי. תמיד בלטתי ותמיד משכתי אש. גם הייתי דובר מצוין, עשיתי דברים שאף דובר לא עשה. הכנסתי את התקשורת פעם ראשונה לתוך מחלקות הקורונה. היינו בית החולים הראשון בעולם שאפשר פרידה של משפחות. הבת הראשונה שנפרדה מאבא שלה במחלקת קורונה התראיינה על זה בכל העולם. כל בתי החולים בעולם הלכו אחרינו. זה בסוף הדבר שאני הכי גאה בו".

שושן קיבל הצעות לתפקידים שונים. "דיברו איתי על תפקיד מסוים שנפל ועוד תפקיד שגם נפל, וכל תפקיד זה מגה תפקיד. אני יושב בבית ולא יודע מה אני רוצה לעשות. לא בא לי עוד פעם להיות דובר. ובזמן הזה אני חי מאבטלה ופיצויים. כל הזמן חיכיתי לתפקיד גדול, למשך חצי שנה נעלמתי. יום אחד פגשתי את גולן בר יוסף, עורך מעריב, בחדר כושר. והוא שואל אותי: 'מה איתך? מה קורה?' אמרתי לו: 'אני מחפש את עצמי'. והוא אמר 'אנחנו מתחילים להקים מיזם של פודקאסטים, בוא תגיש את הפודקאסט המרכזי, אתה תהיה טוב בזה'. אמרתי לעצמי מה, יש מיליון פודקאסטים, מי רואה, מה הסיכוי. השיעור שלמדתי הוא שאין דבר קטן. אתה אף פעם לא יודע למה הוא יוביל ולאן הוא ייקח אותך בחיים. חיכיתי לדבר גדול ונתקעתי, ודווקא הדבר הקטן התפוצץ".

אפשר בכלל להתפרנס מפודקאסט?

"יש לו הצלחה גדולה ויש חברות שרוצות להיכנס כמפרסמות. ברור לי ששוק הפרסום בארץ יבין את העולם הזה ויגיע אליו מהר מאוד, וכשהוא יבין את זה, אין מישהו שעושה היום צפיות כמוני ברשתות. ננסי ברנדס עשה ביומיים כמעט מיליון צפיות. נתי לוי מיליון ארבע מאות. עופר לוי עשה איזה שמונה מיליון ברשת. הפודקאסט הזה משנה חיים לאנשים. הוא מביא צפיות שאין בשום מקום. אין גוף תקשורת היום שיכול להבטיח לך מיליון צפיות. אז ברור לי שגם שוק הפרסום יגיע לזה. אני רוצה להיות ג'ו רוגן הישראלי, ואני אלך לשם".

בסופו של דבר הוא גם חזר לפטריוטים. "יום אחד הגעתי לרדיו 103 וראיתי את ינון מגל. סיפרתי לו על הפיטורים, וינון מקסים, אנשים לא יודעים, הוא פשוט בן אדם מהמם. הוא שמע את זה וממש השתגע והציע לי לבוא. צריך עוצמות של פיל כדי לעבור את מה שהוא עובר. הוא גם הרגיש אחריות על מה שקרה לי וממש רצה לעזור ואני לא יכול לשכוח לו את זה. אני חושב שהוא עובד מתחושת שליחות עצומה. יש לו השפעה הכי גדולה היום בתקשורת".

הפוזיציה ששושן תופס כפאנליסט מעט שונה מזו של האחרים, ולא אחת הוא מרשה לעצמו לאתגר אותם. העימות האחרון שלו למשל היה עם עירית לינור לאחר שדיברה על "טרגדיה פרטית של 22 אנשים", בהתבטאות שעוררה זעם רב. "יש שתי מטרות קדושות", ענה לה שושן, "שחרור החטופים זה מדאורייתא, מיטוט חמאס זה מדרבנן".

"הפטריוטים שינתה לי את החיים", הוא מבהיר, "השילוב של ערוץ 14 והפודקאסט – אני חווה עכשיו פרסום שלא חוויתי מעולם. האהבה שאני מקבל היא יוצאת דופן. בפעמים הראשונות הייתי עושה הליכות כל השבת וחושב מה אני אומר במוצאי שבת בתוכנית. צריך להבין - זה שידור חי, תוך כדי שידור אתה מקבל תגובות מכל העולם. זה אקשן, זה גם בית ספר לטלוויזיה. הייתי בהרבה פאנלים והרבה תוכניות, אין דבר דומה לזה. זה להיות חד, להיות חריף, לתת פאנצ'ים, אתה נותן שואו. חלק מהאווירה זה להצחיק, להיות שנון, לדעת להביא הומור. התוכנית הזאת היא המעגל של דן שילון החדש. מבחינת רייטינג זה בכלל לא משקף. אלו לא 230 אלף צופים, לדעתי זה מיליון צופים מדי לילה. אנשים לא מבינים את המשמעות של להיות בפטריוטים ומה קורה איתך למחרת ברחוב".

ואם מחר שוב קורה משהו ושולחים לך הודעה במייל מהנהלת הפטריוטים, מה אז אתה עושה עם עצמך?

"לא יודע, למה לחשוב שלילי? השיעור שלמדתי מאיכילוב הוא שאין שום יציבות גם במקום שאמור להיות הכי בטוח, ויום אחד זה נגמר. היום אני גם מעביר הרצאה על איך קמים מאירוע משנה חיים, מתוך הניסיון שצברתי בניהול משברים. המסקנה שהייתה לי מכל החוויה הזאת היא שיותר הפרנסה שלי לא תהיה תלויה במעסיק אחד או בקריזה של בן אדם אחד".