וילה מבודדת בכפר שקט ברומניה. חבורת מפקדים במילואים יושבת בלב יער עבות על כיסאות עמוקים. השקט של הטבע מנוגד לזיעת המלחמה ולריח העשן שנודף מהשיתופים האישיים של חברי הקבוצה. אף אחד לא ממהר לדבר. נראה שהישיבה הדוממת עצמה מייצרת מעין נוכחות מרפאת.
"את הלידה של הבן שלי פספסתי", מפר אחד המפקדים את השקט הארוך. "יצאתי הביתה לברית אחרי חודשיים רצופים בלבנון. הייתי שם אבל לא הייתי שם, מכירים את זה?", הוא שואל ומחפש אישור בעיניהם של האחרים.
"אני מסתובב בין האורחים, והראש שלי עם הגדוד בצפון. אשתי מגיעה עם העגלה, והתינוק שבתוכה קטן, שברירי. אני מהסס, מסתכל על הידיים שלי, בטוח שהן עדיין מלאות בגריז. אשתי לא מוותרת. 'תרים אותו', היא אומרת ומסתכלת לי בעיניים, 'זה שלך. האבא לוקח אותו לברית'. אני מזיז את השמיכה הלבנה, והוא יפה כמו נסיך. אני מרים אותו בעדינות, נזהר לא להחזיק חזק מדי, מקרב אותו לפנים שלי, מסניף אותו, ומשום מקום אני מתחיל לבכות. לא דמעות קטנות כאלה בצד העיניים. אני בוכה כמו ילד, כמו טירון שקיבל שבת, הכול עולה לי. השביעי, המטען שעלינו עליו, ההורים של החייל שלי שמת.
הכי מעניין
מתוך "האודיסאה". במאי: כריסטופר נולאן | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
"פתאום הטלפון שלי מתחיל לצלצל ולא מפסיק. אני מחפש את אשתי שרק תיקח ממני את התינוק, אבל אני לא רואה אותה. אני לבד בצד של האולם. אני נותן את הילד לאמא שלי, שותה צ'ייסר כדי להרגיע את עצמי ומסתכל בטלפון. עשר שיחות שלא נענו מהמח"ט. אני מסתכל בהודעות, 'תחתוך מהר ותגיע'. תודה על משחק המילים".
הוא משתתק לרגע ארוך. "המוהל חתך, ואחרי זמן קצר גם אני חתכתי. עפתי בחזרה לחזית. תמיד כשהיינו נפרדים ידעתי שקשה לאשתי והזדהיתי עם הקושי שלה, אבל לי היה ברור שאני הולך. אני לוחם, מפקד, זה מה שאני וזה מה שאני יודע לעשות. ברגע הזה בברית, זו הייתה הפעם הראשונה שרציתי להישאר. רציתי להיות אבא".
המשתתפים מתבוננים בו בקשב ובעיניים טובות. כמנחה הקבוצה אני מבקש ממנו להזמין את הבן שלו למעגל. "תדמיין שאתה מערסל אותו בידיים שלך. מה אתה רוצה לשמוע אותו אומר לך?", אני שואל. "שאני אבא גבר, גבר אמיתי". אני לא מוותר: "זה שאתה גבר ולוחם אמיתי, אנחנו ואתה יודעים. מה עוד היית רוצה לשמוע ממנו?"
הוא מביט למעבה היער ואז נועץ בי מבט ארוך. "שאני עדין, שאני שם בשבילו".
הפרידה
נזכרתי ברגע הקבוצתי המיוחד הזה כשצפיתי בסצנת הפרידה בתחילת "האודיסאה", סרטו שובר הקופות של כריסטופר נולאן. אודיסאוס מחובק על ידי אהובתו פנלופה, מביט בבנם טלמאכוס הישן בעריסה, ושניהם מבינים שהוא חייב לצאת למלחמה. הפער בין העדינות והרוך של הגבר המחובק בידי אהובתו על רקע התינוק הנח בביתו הבטוח, ובין המחשבות על המלחמה שהיא הקוטב האנושי הרחוק ביותר, מייצרים תמונה דרמטית שלוכדת נקודה עמוקה בתהליך האישי שעוברים הלוחמים. כשאודיסאוס יֵצא לדרכו למחרת בבוקר הוא ישאיר את הרוך מאחור, אצל אשתו ובנו. יחד עם השריון הוא יעטה על נפשו את מנגנון הפעולה של לוחם, ששייך לקיום הקדום של האדם, להישרדות, לזמנים שבהם המלחמה הייתה לחם חוקנו.
כל מסע נפתח בפרידה. אברהם הנקרא למסע משאיר מאחור את מולדתו ומשפחתו; יעקב, איש האוהלים, בורח למסע ונפרד מאימו האוהבת; יוסף הנזרק לבור ונמכר לעבד משאיר מאחור את אביו יעקב; רבי עקיבא נפרד מרחל; הצדיק החסידי ר' זושא נפרד ממשפחתו ויוצא עם אחיו ר' אלימלך ל"גלות", מסע נדודים שהם עושים כאלמוניים ברחבי מזרח־אירופה. פעמים רבות היוצא למסע משאיר את לבושיו מאחוריו, משנה את שמו או נודד כאלמוני.
נדמה שסיפורי המסע הפכו למיתוסים מכוננים בשל היכולת שלהם לספר ולבחון באופן עמוק את השאלה מי הוא האדם. מה מהזהות שלי הוא תלוי חברה, מקום, הרגלים ולבוש שעטיתי על עצמי? כיצד ישפיעו עלי המאבקים שאנהל בדרך? האם אוכל לשוב אותו אדם שיצאתי, והאם החברה תקבל את האדם החדש שהפכתי להיות?
בשורות הבאות אציע קריאה קיומית במסעו של אודיסאוס, מתוך תחושה עמוקה שגם אנו, כיחידים וכחברה, נמצאים בשלוש שנים של מסע. היוצאים לקרב, השומרים על הבית, אינם יכולים להישאר כפי שהיו אחרי שהקיום מתערער. הגוף והנפש משתנים, הגבריות והנשיות מתעצבות מחדש, האימה שחווינו והתושייה שגילינו, הקשיים והחוסן, עלולים להקשיח את הלב ועשויים להוות קרקע לצמיחה ולהתפתחות.
שפת היצירה והדימוי מאפשרת לנו הרחקה מחד, והעמקה מאידך. מצד אחד סיפורו של אודיסאוס מרוחק, עתיק, והוא אפילו לא הסיפור שלנו. מצד שני, עולם הדימויים, כמו עולם החלומות, הוא שביל עוקף תודעה ושכל. כשאני צופה באודיסאוס נלחם בענק על המסך הגדול, אני חווה באופן לא מודע את הרגעים שבהם חשתי חוסר אונים מול אתגר שנראה גדול עלי בהרבה. עולם היצירה יכול להוות מפה לתמונות הנפש העמוקות שנצרבו בתוכנו בשנות המלחמה הארוכות. השִׁיּוּם והמסגור של הרגשות הם חלק חשוב מהיכולת להחזיר לאדם את היכולת להיות הגיבור של סיפור חייו. כשאני יודע מה מתחולל בתוכי, אני יכול לנהל את הדרמה הפנימית ולא רק לפעול מתוכה. בהקשר הזה נראה ש"האודיסאה" כמו עלה לאקרנים עבורנו. צפייה מודעת בסרט עשויה לשמש מפה למסע אישי ולאומי שעברנו, כיחידים וכעם.
רעוּת ואלימות
מלחמת טרויה נפתחת בחטיפתה של אישה. אודיסאוס חייב לצאת למלחמה לצד ספרטה, מפני שהשבועה מחייבת אותו להיחלץ להגנתה של הלנה. באחד העיבודים שהעברתי ליחידה מסווגת, אחד הלוחמים סיפר שעד שהחטוף האחרון חזר הוא כמעט לא חזר הביתה, גם כשהיה יכול. "מלחמה היא דבר נורא", אמר, "אבל אחרי שנים אתה מתרגל. מבצע פה, מבצע שם, זה הופך להיות המקצוע שלך. אבל הידיעה שיש ילדים ונשים שלנו שנמצאים אצלם לא הניחה לי. הרגשתי שאני לא יכול לחזור לילדים שלי, לאישה. אני מחבק אותם, אבל הראש עם הילדים השבויים".
נדמה שהמלחמה הזאת, יותר ממלחמות אחרות שעברנו, חדרה עד לבתים שלנו. ההגנות הראשוניות ביותר נפרצו, החוזה הבלתי כתוב שמבטיח הגנה למי שאינו לוחם – חולל. ידענו בעבר חטיפות של חיילים שהובילו לקרב או למלחמה, אבל פגיעה בנשים ובילדים, וקרבות שמתנהלים בתוך הבתים ובמרחבי העורף, מטשטשים את הגבול שבין הלוחם לבית שממנו הוא יוצא.
ומה מוציאה המלחמה מהלוחמים? האם את "הרוח הגדולה", את המוכנות למסור את הנפש עבור ערכיי ועמי, את אחוות הלוחמים שבשדה הקרב, את התחושה שאני חלק ממשהו שגדול ממני, גדול מהחיים? או שמא המלחמה היא נסיגה תרבותית, חזרה של האנושות החייתית, זו שאינה יודעת לעדן את הצרכים והשאיפות שלה למילים ודיאלוג, ומתעלת אותם לאלימות?
המתח שבין אלו שזור בסרט. שירי ההלל נקשרים לגבורה שמגלים הלוחמים. הרפתקת הקרבות והמסע לארצות רחוקות גורמים ללוחמים להכיר את עצמם באופן שלא היה מתאפשר בשום מרחב חיים אחר. האחווה והרעות ביניהם מתוארות כהתנהגויות נעלות שלא ניתן למצוא בשגרה. אך למלחמה יש גם צד אחר. קירקה, האלה־מכשפה, הופכת את לוחמיו של אודיסאוס לחזירים, ובכך מתריסה: ראו מה גברים־לוחמים הופכים להיות. המלחמה היא מצב רגרסיבי. המפגש עם המוות, הצורך להרוג ולהגן על חייך, הרעב והעייפות, מפעילים את החלקים האינסטינקטיביים, ובמידה מסוימת מחזירים את האדם לחיה שבו.
עוד כתבות בנושא
חכמי הדורות דיברו על המלחמה כהכרח בל יגונה. הרב קוק כתב בזמן מלחמת העולם הראשונה על "כוח משיח" ואור ה' המתגלה בעלילות המלחמה. אחרים כתבו על הצורך של השבים מהמלחמה "להיטהר". את הציווי להעביר באש ובמים את השלל ממלחמת מדין, הם קוראים כצורך להתנקות מה"קליפות" הדבקות בלוחמים. עם שוך הקרבות, היכולת של הלוחמים להתבונן בגאווה ובסיפוק על ההירתמות והגבורה שלהם, ויחד עם זאת להתבונן על התנהגויות או תפיסות שאימצו ורוצים להשאיר מאחור, היא חלק מתהליך העיבוד של המלחמה.
ולפעמים הפער בין הלוחמים לציוויליזציה נוצר דווקא כאשר הרוח הגדולה שפגשו בשדה הקרב אינה משתקפת מהמציאות. בעת העיבוד מעלים לוחמים את תחושת החולין שפשתה בהם כשפתחו את הרדיו בדרך חזרה משדה הקרב. הריב בין המגזרים והעיסוק בקטנות צרמו אל מול האמונה הבהירה בצדקת הדרך, תחושת ההיסטוריה והשותפות שהורגשו בשדה הקרב.
אשמת המפקד
גם בעולם השגרה אנשים מתים. לעיתים במוות צפוי, מחלה או זקנה, ולעיתים במוות טרגי, בתאונה או התאבדות חלילה. כל חברה בדרכה מפתחת מנגנונים "לנרמל" את המוות, ולמצוא לו מקום בתוך מארג החיים. טקסי האבלות וההדחקה עוזרים לנו לחיות כמו אין מוות בעולם. הפעם הראשונה שבה לוחם חווה את פחד המוות באופן ממשי, מטלטלת עבור רבים. כתיבת מכתב לאישה שנותרה מאחור, העברת הסיסמה של המכשיר הסלולרי לחבר למקרה שלא אחזור, מייצרים עבור חלק מהלוחמים ניתוק או פרידה שאחריה החיים לא יראו אותו דבר. האמון בחיים מתערער כשנאלצים לפנות גופה.
אך אודיסאוס אינו רק לוחם מן השורה. הוא מלך, מפקד, מנהיג, ובידיו מופקדים גם חייהם של אחרים. האחריות להנהיג את הספינה מול הרוחות החזקות והמפלצות, ולמצוא נתיב שישיב את כולם הביתה בשלום, הופכים אותו לדמות בודדת ומסוגרת. אודיסאוס לא עמד במשימה להחזיר את אנשיו, והוא מלא באשמה על כך. באחד העיבודים סיפר מפקד על פנייה לא נכונה שעשה בלב הרצועה בימים הראשונים של הקרב. "הסתכלתי אחורה, ראיתי את כל הכלים שנוסעים אחריי, את כל הלוחמים שבטוחים שאני יודע מה אני עושה, ורק אני יודע עמוק בפנים שאין לי מושג".
הביטחון של לוחם נשען על שלושה חלקים: מהות המשימה – אני מבין לשם מה יצאנו לקרב; אמון באנושיות ובמקצועיות של האנשים שסביבי; וביטחון באמצעי הלחימה שברשותי. ברגעים ארוכים בסרט, הדרך נעלמה ואודיסאוס לא השרה אמון, כלי הנשק לא יכלו לענקים או למנהרות ולפירים, והמטרה לא תמיד נותרה ברורה. בעיבוד המודרני מוסיף נולאן, במאי הסרט, גם את הפציעה המוסרית. מעבר לחשש ולדאגה לשלמות של לוחמיו ושלו, סובל אודסיאוס מייסורים על מה שנאלץ לעשות לאויב. דבר דומה מצאנו אצל חז"ל ביחס ליעקב אבינו, "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב, ח): "ויירא – שמא יהרג; ויצר לו – אם יהרוג הוא את אחרים" (רש"י).
השכחה
על חוף ים ריק ונטוש, מול שברי הספינות הטרופות שנפלטים אל החוף, אודיסאוס נותר לבד. איש לא נותר להזכיר לו, והשקיעה הארוכה במלחמה ובמסע מובילה לשכחה. אודיסאוס כל־כך התרגל להווייתו כלוחם עד ששכח את הבית שממנו יצא, את אשתו ובנו. קליפסו המסתורית מספקת לו את צמח הלוטוס, שמטשטש אותו ומקל על הסבל והזיכרונות המכאיבים. הפצע כה עמוק, המצב שאליו הגיעה האנושות בעקבות המלחמה כה נורא, עד שמה שנותר הוא ויתור וכניעה דתית. כמו אופיום להמונים, קליפסו מסממת את אודיסאוס ומציעה לו להישאר איתה על האי לעולמים. היא מציעה לו שלוות עולמים, שישיג כשיוותר על הקרב על החזרה לעולם, על הניסיון לברוא תיקון מתוך השבר.
בהקשר הטיפולי, קליפסו היא מטפלת שהתאהבה במטופל שלה, ואולי גם במעשה הטיפולי. היא אינה מבינה שתהליך הריפוי, הכיסוי של הפצע, תפקידו לאפשר ללוחם לחזור לחיים, להבין שאחרי הלילה הארוך יפציע שחר חדש. מטרתו של החיבוק המנחם היא להשיב את המטופל אל עצמו ואל כוחותיו, ולעזור לו להוביל את עצמו לפעולה. בדומה לאמרתו של מניטו על הנצרות שהתאהבה בכפרה ונטשה את התיקון.
השיבה
האם המלך יצליח לשוב? האם העם לא התייאש ממנו?
המלך בשדה, בשדה הקרב. ולהבדיל מהתיאור החסידי של המלך שבחודש אלול יוצא לשדה, וזה הזמן לפנות אליו ישירות ולבקש כל שברצוננו, כאן המלך שבשדה פצוע בעצמו. כמו אודיסאוס המחופש לקבצן, מחליף את שריון הלוחם וכתר המלך במלבוש אחר, מספרת לנו הגמרא על המלך המשיח שמחביא עצמו בין העניים ושבורי הלב בשערי רומי. הוא משיח איתם, משוחח, מקשיב, מורח משחה על פצעיהם. עם המלך נמלכים, מתייעצים; המשיח נותן עצה טובה. הרב שג"ר, שנפצע במלחמת יום הכיפורים, תיאר איך הרגיש את נוכחות השכינה בעת החלפת התחבושות של פצועי הכוויות שנשרפו בטנקים הבוערים. ואולי במלחמה זו המלך נמצא עם הפצועים השקופים, אלה שראו מראות שלא יכלו לעמוד בהם.
במגילת סתרים של ר' נחמן מברסלב מתואר המשיח כמי שיודע למצוא את הניגון של החלל הפנוי. בנקודה הנמוכה ביותר, הריקה כביכול מנוכחות אלוהית, המילים נבלעות לתוך עצמן, חלולות. מה אפשר להגיד ללוחם שהתמונות עולות בו שוב ושוב? שחווה התקפי זעם שהוא בוש בהם?
באחד המסעות ביקש רכז הביטחון של אחד היישובים שבמקום לדבר נשמיע את השיר "אל הגבים", שבו חוזרת השורה "אלי, הן השבילים פה לא ברורים". שבילי העפר של הבורחים מהנובה או מהקיבוצים לא תמיד הובילו לישועה, והמלך בעצמו יודע שלא תמיד עמד לעזר. קצין אחר סיפר על עוּד שבור שמצא בין הריסות הבית. "זה היה נר שלישי של חנוכה. חייל אהוב שלי נהרג, וחיכינו בתוך מגנן שהבוקר יעלה. הרגשתי שאין לי מילים, אז ניגנתי שעות עם המיתרים שנותרו שוב ושוב את אותו ניגון, עד שכולם הצטרפו בלחש".
מתוך הבשר נולדת גם הבשורה. תקופת הלילה תמה. הפצעים לא ייעלמו אבל יגלידו. "כבר ישנתי לילה שלם", משתף לוחם, "הגוף שלי פחות מתוח". השקט שאחרי המלחמה מאפשר לראות את השחר. ההישרדות והחרדה מוחלפת בסקרנות לקראת החיים החדשים, הימים שיבואו. אודיסאוס בעצמו מגלה את הכוחות שהיו בו לפני שיצא לדרך, את האדם שהיה. ההתמכרות לחומרים שמשכיחים את נוראות המלחמה מוחלפת בהתבוננות והתמודדות ערנית וחומלת. השיבה היא ברית מחודשת עם החיים. את העוצמה שהתגלתה במלחמה אפשר לתרגם לרצון במלאות, במשמעות. אם הימים הנוראים מזמינים למבט עמוק על הנוראות שידענו, סוכות והושענא־רבה שבסופו הם חגיגת חיים, שיר הלל ליש, לקיים, לגשם שיביא איתו תחייה והתחדשות.
בסיומו של הסרט, אודיסאוס יוצא למסע נוסף, הפעם עם פנלופה שחיכתה לשובו עשרים שנה. בטיול הגדול שלי למזרח, ההורים שלי הצטרפו אלי לשבוע, ובערב שבת התכנסו סביבנו ישראלים לארוחה משותפת. אבא שלי, פרופ' שלום רוזנברג, הסביר שהמסע למזרח הוא כמו מסעות הנדודים של הצדיקים החסידיים בראשית ימיה של החסידות במזרח אירופה. "אבל", אמר אבא, "יש מהחסידים שיצאו למסע הזה עם נשותיהם. עבורם המסע לא היה התנתקות מהבית. הם עזבו את המוכר, את המעמד החברתי, אבל לקחו את הגרעין המשפחתי שלהם איתם. גם בגן עדן", הוא הוסיף, "חיים ביחד. לוקחים את כל יתרת הזכויות של בני הזוג, מחלקים לשניים וממה שיש מקבלים שכר". לא מצאתי סימוכין לדבריו, אבל מי אמר שצריך. אני הולך עם ההצעה שלו למסע שיש בו מן ההרפתקה שבמסע, לצד הביטחון שבשגרת החיים.
את שבוע העיבוד אנחנו פותחים בסדנה העוסקת בתקופת הילדות, ומסיימים במבט אל האופק. התהליך מניח את תקופת המלחמה בתוך רצף, ויוצר חיבור והמשכיות: לפני שהפכתם ללוחמים הייתם ילדים, לפני שיצאתם למילואים הייתם בני זוג, אבות, אזרחים. כך מזהה הלוחם את מארג חייו, שמשלב את ההתנסויות והאירועים בתוך סיפור אחד ובתוך ההשגחה האלוקית.
לוחם שסובל מפוסט־טראומה שיתף שאחרי תהליך טיפולי ארוך אמר לאשתו: "הגבר שהתחתנת איתו מת, אני לא אותו אדם. עכשיו את יכולה לבחור אם את מוכנה לחיות עם הגבר החדש שחזר". אי אפשר לשוב באותה דרך שבה יצאנו למסע, ויש אירועים שלא נחזור מהם אותם אנשים שיצאנו, אבל ההתעקשות על הזכירה והחזרה שומרת על החיבור שבין עולם המלחמה והשלום.
עוד כתבות בנושא
