בשנת 1999 עלו לאקרנים שלושה סרטים מכוננים שביטאו את ה"צייטגייסט", רוח התקופה. שלוש היצירות יחד וכל אחת לחוד הציפו שאלות קיומיות ותרבותיות: מהי דמותו של העולם עם מעבר האלף? האם הוא צועד קדימה כפי שהאמינו המודרניסטים, או שמא הקִדמה והטכנולוגיה רק משיבות אותנו אחור? ומה בנוגע לרוחו של האדם, העולה היא למעלה או יורדת מטה? האם האדם מאושר יותר? האם חייו בתרבות השפע בעלי משמעות גדולה יותר מהדורות שלפניו? שלושת הסרטים המכוננים שנציג ניסו, כל אחד בדרכו, לשרטט תמונה לא נוחה ולא מחמיאה על מצבו של האדם בפתח האלף השלישי.
ברמה האישית, בשנים אלו הייתי בלב לימודי הקולנוע. האומנות נדמתה בעיניי כדבר החשוב ביותר, והקולנוע ככתר האומנויות. צפיתי כמה וכמה פעמים בכל אחד משלושת הסרטים הללו, כמו היו טקסט פילוסופי או מראה קיומית. חשתי שהסרטים "חשובים", "נועזים", מתריסים נגד הקיום הרגיל והבורגני, והם עוררו בי רגשות עזים. צפיתי בהם פעם כיוצר קולנוע, פעם כיהודי, פעם כבן לתרבות המערב. התבוננתי בגיבורים היוצאים למסע, נתלשים מהמוכר ומוכנים להקריב הכול, וראיתי בהם גם תמונת עתיד אפשרית לחיי שלי.
25 שנים לאחר מכן אני מבקש לחזור לסרטים הללו ולהתבונן בהם מחדש: אני השתניתי, העולם השתנה, והסרטים נותרו כמראה קפואה העשויה לאפשר מבט מחודש על שאלות היסוד הנצחיות. כשצפיתי בסרטים בפעם הראשונה הייתי רווק בן 25 שמנסה לנחות מטיול ארוך של אחרי־צבא. חשתי אז שהאפשרויות העומדות בפניי הן בלתי מוגבלות. בגיל חמישים, כשגילי קרוב לגילם של גיבורי הסרטים (ואולי מעט מבוגר יותר), אני יכול להבין מקרוב יותר את השבר הקיומי שהוציא אותם לחיפוש. אני בוחן היום את הסרטים גם בהקשר התרבותי שלהם. למשל, התפיסה הסמויה שחיפוש המשמעות הוא תמיד מסעו של היחיד; משמעות שליבה בהיחלצות למען האחר או בפינוי מקום למפגש עימו, כמעט אינה נוכחת.
הכי מעניין
בדומה למעבר האלף, גם נקודת הזמן של אחרי המלחמה מזמנת שאלות קיומיות ולאומיות. תנועות חברתיות כמו גוש אמונים או שלום עכשיו הוקמו אחרי שבר לאומי. במפגשי עיבוד עם לוחמי מילואים אני למד שחוויית הלחימה והחיכוך במוות מחזירה את האדם לשאלות הבסיס, ועשויה להוות טריגר לשינוי אישי או מקצועי, מתוך שאיפה לחיים משמעותיים יותר. המפגש עם השבריריות מעורר שאלות על הוודאי והבטוח, ומספק סיבות טובות לחזור אחורה בזמן.
כפי שנראה, כל אחד מהסרטים מכיל ערעור על אחת התשתיות הראשוניות של החברה, או פירוק שלה. במהלך המסע שלהם, הגיבורים בכל סרט מאתגרים את אחד מעמודי התווך של החברה המערבית, השומרים עליה מהרס עצמי או מחזרה לתוהו. במשקפיים יהודיים אבקש לטעון שמבט כולל על סרטים מכוננים אלו מספר על חברה מערבית שבוחנת את שלושת איסורי היסוד, שעליהם נאמר "ייהרג ואל יעבור": גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. צווים אלו אינם עוד איסור, אלא מעין תשתית מוסר בסיסית שעל גביה נבנית מערכת החוקים, הנורמות והדפוסים החברתיים. ההליכה אל מעבר לגבול בכל אחד מ"מסעות הגיבור", מבטאת אי־אמון עמוק במצבו ובערכיו של העולם המערבי. המצוקה כה גדולה עד שהגיבורים נכונים להרס עצמי, זוגי וחברתי. לצד זה, אם נשכיל לקרוא את העלילה גם כנבואת תוכחה, נראה שהמסע נועץ בחובו גם קריאה ואפשרות עמוקה לתיקון.
חיים נוצצים מבחוץ אבל נבולים מבפנים. מתוך הסרט "אמריקן ביוטי" | צילום: באדיבות יס
צופה מבחוץ על חייו
ללסטר ברנהם, בגילומו של קווין ספייסי, יש לכאורה הכול: בית צמוד־קרקע, מכונית יוקרה והרבה ביטחון. הוא בן 42, עובד בחברת פרסום אפרורית, ומעביר את חייו בפרבר משעמם עם אשתו קרוליין ובתם ג'יין. שגרת המשפחה שלהם, המתוארת בארוחת הערב המסורתית, נראית כהגשמה מושלמת של החלום האמריקאי.
שמו של הסרט, אמריקן ביוטי, זהה לזה של זן ורדים קלאסי: צבעו אדום עז, יופיו הרמוני וסימטרי, והוא נחשב לאחד הסמלים הרומנטיים בחברה האמריקאית. כמו הפרח, גם חייו של הגיבור נוצצים מבחוץ אבל נבולים מבפנים. יש לו כל המשאבים שצריך כדי לחיות, אבל שום דבר לא מעורר בו את התשוקה להמשיך לחיות. הנבילה הרוחנית, או המוות הנפשי של לסטר, מוצגים לנו בהיעדרותו מחייו שלו. הוא מתפקד אבל אדיש למתרחש, מתמקם כצופה בהצגת חייו.
מה שעצוב ומרתק במיוחד הוא שההתנהלות הזאת "עובדת". הוא יכול לבצע את תפקידי החיים גם כשהרגשות שלו קהים לחלוטין, ואיש לא היה מבחין. אבל הגוף של לסטר מדבר, ובוקר אחר בוקר הוא לא מצליח להתעורר. גופו הפיזי ער אבל ליבו מנומנם, כמעט ישן. בסוף היום יושבת משפחת ברנהם בארוחת הערב המשפחתית, וברקע נשמעת מוזיקת מעליות נעימה ושטחית, ממש כמו היחסים בין הדמויות. כאשר קרוליין מפעילה מוזיקה קלאסית ומסדרת את הסכו"ם בדיוק אובססיבי, לסטר יושב מולה כמו צל, לא מגיב, לא יוזם, רק ממלמל "How’s work?", כאילו מקריא שורה מתסריט זר. כל ניסיון לדיבור עמוק או משמעותי, מעבר לנימוס מנוכר, נתקל בקיר.
לעומת לסטר שאינו מצליח להתעורר, הגיבור של מועדון קרב אינו מצליח להירדם. השובע אינו מניח לו לישון. שמו של הגיבור אינו מופיע לכל אורך הסרט, אולי כאמירה על היותו עוד בורג במערכת, ואולי כרמז לכך שהסיפור הפרטי של הגיבור הוא סיפור של רבים אחרים. הוא עובד בחברת ביטוח רכב, וחש אדיש או מנוכר לערכיה המושחתים של החברה. אלה באים לידי ביטוי, למשל, בהחלטת מנהלי הכספים שלא להתריע על רכב מסוכן, משום שתיקון התקלה באלפי המכוניות שנמכרו יקר יותר מהפיצויים שישולמו למשפחות ההרוגים בתאונות שייגרמו בגלל הכשל. חייו נעים במעגל אינסופי של עבודה וצרכנות, כאילו המדד לאנושיות הוא מה אני מייצר ומה אני יכול לקנות. אם, כדברי פרויד, הסיפוק של האדם נבנה מעבודה (האופן שבו הוא מנצל את יכולותיו), ומאהבה (הקשרים שהוא בונה), הרי שהגיבור שלנו מובטל מאהבה ועבודה, ובסופו של עוד יום הוא חוזר לבדו לדירתו היוקרתית המרוהטת בקפידה. הוא עובר בין קטלוג איקאה לקטלוג איקאה, ממלמל "איזו מערכת מטבח מגדירה אותי כבן אדם", רוכש עוד מדף ועוד שולחן, והדירה הופכת למוזיאון של רהיטים במקום בית לנפש.
האירוע המחולל, זה שמניע את העלילה, הוא שריפה המשמידה את כל רכושו של הגיבור שאין לו שם. הנכסים שהגדירו הרבה ממה שהיה כאדם (יחד עם מקום העבודה, המשכורת והשורות בקורות־החיים) נמוגים באחת, והוא מוצא את עצמו נבוך, מבולבל וחסר תשובה מול השאלה: מי אני, אחרי שניטלו ממני כל ההיבטים החיצוניים של חיי?
גם ביל הרפורד, הגיבור של סרטנו השלישי, עיניים עצומות לרווחה, הוא אמריקני לבן ועשיר, איש החברה הגבוהה. גם חייו שטחיים ואינם נוגעים בעומקם. גם הוא לכאורה אינו חש בכך, עד שהוא נזרק למסע של גילוי עצמי שיעבור דרך שבירת טאבו עתיק.
אם נסכם, החברה בחוקיה הקיימים מאכזבת ומרדימה, והדרך היחידה "להתעורר" היא לחלל משהו שקדוש לחברה; להביע במעשה אי־אמון עמוק בסדר הקיים, ואולי שאיפה בלתי מודעת למשהו חדש שייוולד. הדמיון בין מאפייניהם של שלושת הגיבורים - גברים שאינם מרוצים מהמצב הקיים, נבעטים ממנו ויוצאים למסע שעשוי לסכן הכול - מחזק את התחושה שאין כאן שלושה סיפורים מסוימים אלא הצעה לנרטיב עמוק ורחב יותר – מבט על מצבו הקיומי של האדם בחברה המערבית השבעה.
כאילו המדד לאנושיות הוא מה אני מייצר ומה אני יכול לקנות. "מועדון קרב" | צילום: באדיבות יס
מסע ללא גאולה
את שלבי המסע של גיבורי הסרטים ניתן לחלק לארבעה: החיים שלפני, האירוע המחולל שדוחף את הגיבור לצאת לדרכו, המפגש והעימות עם העולם החדש, והשיבה הביתה. בשלושת הסרטים, אחרי שלב האקספוזיציה, המציג מצוקה פנימית עמוקה (שלעיתים הגיבור עצמו אינו מודע לה) יופיע שלב השבר: פיטורים באמריקן ביוטי, בית שנשרף במועדון קרב, ובגידה באמון הזוגי בעיניים עצומות לרווחה. האירוע החיצוני מצביע על הסדק הפנימי שכבר היה בנפש הגיבור אך נותר סמוי מן העין, וכעת ניתן קש נוסף על גבו של האדם שכבר אינו יכול או רוצה להמשיך את החיים הקודמים, שלא היה בהם מספיק כדי לפרנס את הנפש. הטריגר משמש מעין שעון מעורר ודוחק את הגיבור להתבונן פנימה בכנות, אולי בפעם הראשונה. אחרי הטלטלה, הגיבור יוצא או נזרק ליבשה חדשה, לצורת חיים אחרת, כמעט הפוכה מזו שחי בה עד היום. המפגש עם יחיד או קהילה שמציעים צורת קיום אחרת, יעירו בגיבור חלקים שהיו רדומים לאורך שנים, ויגרמו לו לעשות דברים או להתנסות בחוויות של חופש או אותנטיוּת (אמיתית או מזויפת) שמעולם לא הכיר, כמעט כמו לידה מחודשת.
סיומו של המסע יהיה בדרך כלל בינארי. פתרון בונה של הקונפליקט ישיב את הגיבור אל חייו ויאפשר לו גילוי או בנייה של עצמי חדש, משוכלל ואותנטי יותר מהעצמי הכוזב שבו חי לפני שיצא לדרך. לחלופין, העלילה עשויה להסתיים במוות או בגלות, מתוךחוסר יכולת של הגיבור לייצר אינטגרציה בין החוויות החזקות שעבר, ולשלב את העצמי שגילה במערכת החברתית והמשפחתית הקודמת. בסיום מעין זה הגיבור מקריב את חייו ומחפש את הגאולה דרך הביבים, כדי שאנו הצופים נחווה דרכו הארה והבנה שהחיים יכולים וצריכים להיראות אחרת.
להבדיל ממסעות האודיסאה, או מה"לך לך" של אברהם שמובטחת לו "הארץ אשר אראך", הגיבורים בסרטים אלו נמלטים מקיום מקולל אך אין להם תמונת־עתיד או ארץ מובטחת אוטופית שאליה הם רוצים להגיע. להבדיל מהמהפכות של המאה העשרים – הפשיסטית, המרקסיסטית ועוד – שרצו להחריב עולם ישן כדי לבנות עולם טוב יותר, בסוף המאה, ההרס הוא סיבת עצמו. הגיבורים יודעים איזה עולם הם רוצים לעזוב, אבל מיואשים מכדי להאמין שהגאולה ממתינה להם באיזשהו מקום.
לפגוש את הצל
מה, אם כן, מחפשים הגיבורים? מהי התשוקה או המצוקה שהניעו אותם, ומה יפגשו בדרך?פרויד ראה בתשוקה את כוח החיים הבסיסי ביותר, שכאשר האדם מדכא אותה – בשם המוסר, החברה או הרציונליות – הוא “מת מבפנים": חרד, משועמם, חסר דחף. בעיניו מוות נפשי הוא מצב שבו יצר החיים, הארוס, נכנע ליצר המוות, התנטוס, ולא נותר דחף לדבר. ההתעוררות מתרחשת כשהאדם מכיר בתשוקתו ומפסיק לפחד ממנה, כשהוא נותן לדחף מקום ואינו מדחיק אותו, אלא מתמיר אותו ליצירה או אהבה.
לסטר ברנהאם, גיבור אמריקן ביוטי, חווה את חייו כחסרי תשוקה. הוא עושה את כל שנדרש ממנו, מבצע את משימותיו כגבר מפרנס וכאב, אך השגרה שלו מלווה בקיפאון רגשי, בניכור מהמשפחה ומהעצמי. כשהוא "מתאהב" בחברתה של בתו, נדלק בו מחדש הרצון להרגיש חי. הוא יודע שהתאהבות הזאת אינה אפשרית ואינה "אמיתית", ושהיא כסות לרצון עמוק יותר, רצון לחזור לנעורים, לתקופה האחרונה שבה הוא זוכר את עצמו כחי באמת. גילוי העריות המטפורי, שבירת טאבו המשפחה והגיל, הוא ניסיון הרסני להעיר חלקים מתים מתוכו. ההתמסרות לאהבה לא־אפשרית היא דרך לברוח מהתמודדות עמוקה עם שאלת התשוקה.
הפסיכולוג האמריקני רולו מיי הגדיר את התשוקה כאומץ לחיות. מול הפחד שהקיום עצמו מעורר, התשוקה מניעה את האדם לפגוש את יכולותיו ואת ייעודו העמוק, לחיות מתוך מוכנות להרגיש את הכאב, התשוקה והעוצמה הרגשית שנמצאים בלב החיים. כאשר האדם אינו צועד בכיוון הזה, כוחות אחרים - המעמד החברתי, כבוד מדומה, אגו - הופכים לגיבורים של סיפור חייו, והוא שוכח את היכולת הבסיסית לשאול ולתהות "איפה אני בעולם". האיסור על גילוי עריות מתפרש בהקשר שלנו כאזהרה מבלבול השפות. מניעת מימוש התשוקה ביחסים האסורים, מחייבת את האדם לחקור אחרי תשוקות העומק של חייו, אחר הרצונות הגנוזים, ובעזרתם להבין מי הוא באמת ואיך היה רוצה להופיע את חייו.
כדי להעמיק במסעו של גיבור הסרט עיניים עצומות לרווחה, ניעזר במושג הצל, התופס מקום מרכזי בעולמו של יונג. פירוש חסידי נועז מסביר שהפסוק "ה' צילך על יד ימינך" נושא בתוכו כפל משמעות. הקריאה הפשוטה היא שנוכחות האל מגינה על האדם כצל, שומרת מסכנות החיים. אך החסידים מציעים קריאה תובענית יותר: כדי לפגוש לעומק את א־לוהים, האדם חייב להיפגש עם הצל שלו. ככל שהחלקים המוארים והחשוכים שבעולם ובאדם נגישים לו, כך קרבת הא־לוהים שלו תהיה גדולה יותר. המודעות וההכרה בצד האפל לא רק שאינן מרחיקות את האדם מהרוחני שבקיומו, אלא שיש בהן מעין התבגרות דתית, העשויה להרחיב את האופן שבו החומר והרוח, הקודש והחול, מתייחסים זה לזה בעולמנו המורכב. יונג ראה את “המוות הנפשי" כתוצאה של ניכור מהלא־מודע, מה"צל". הקיום המודרני שמרחיק את האדם מהמיתוס, מהטקס ומהחוויה, איננו מאפשר לו לפגוש את הצל שלו - את האלימות, הפחד וההרס שקיימים בתוכו.
דמותו ותפקודו של ד"ר ביל הרפורד משדרים נורמטיביות ומהוגנות. הוא מדבר ברהיטות, לבוש בקפידה ומתנהל על פי כל הכללים המקובלים. הוא בטוח במערכת הערכים והאמונות שלו באופן ששום התנהגות לא יכולה לערער. השבר בנאמנות הזוגית מפגיש אותו עם "צל" שלא ידע שקיים באשתו ובו, ומוציא אותו למסע לארץ הצללים. כניסתו לעולם של טקסים מיסטיים, להתנסויות ומרחבים חווייתיים ולא־רציונליים, הם ניסיון לפגוש את הלא־מודע האישי והקולקטיבי שהיה רחוק ממנו, את החלקים המודחקים שבתוכו.
יונג ראה בטקס מרחב מאפשר למפגש עם הארכיטיפים ועם האזורים הלא־מבויתים של הנפש. לטענתו, כאשר האדם חי חיים מהוגנים מדי, מנותקים מהסמל ומהמיתי, הוא מתרחק מהצל, ואזי הצל נעשה מסוכן. מפגש מחודש ונכון עם הצל ישיב את האדם לחיים מלאים, המשלבים את האנרגיות הראשוניות שבתוכו עם החלקים של הסוד והנסתר שבתוכו ושבעולם שסביבו. בסצנת הטקס, כשהוא עומד במעגל הגברים במסכות הזהות, שומע ד"ר הרפורד את המנטרה החוזרת ונשאב לאווירה הארכיטיפית. מבטו מתערפל, לא כמי שנמשך לעולמות אסורים אלא כמי שנפגש לראשונה עם עומק שלא ידע לבטא. איסור עבודה זרה בהקשר הזה הוא ההשתעבדות אל הטקס כמטרה בפני עצמה, כעונג שאינו משרת את התהליך הפנימי של מציאת העצמי האמיתי.
את הטרילוגיה משלים הגיבור ללא שם של מועדון קרב, המזמין אותנו לעולם של שפיכות דמים. כאשר קורה לו הנורא מכול – הוא מאבד את כל רכושו ומתברר לו שהביטוח אינו מכסה דבר – הוא גם מקבל מתנה: הזדמנות לפגוש את עצמו ללא הרכוש והמעמד שהגדיר אותו, ללא הבורגנות שחצצה בינו ובין מי שהוא באמת. הוא מצטרף לקבוצת גברים סודית שנפגשת לצורך קרבות אלימים ומייצרת מערכת חוקים ואמונות שמטרתן כאוס חברתי. המפגש עם "שפיכות הדמים" – עם הגבריות הראשונית והבלתי מרוסנת, עם העוצמה, עם שאיפתה של החבורה לחורבן הסדר הקיים – מציע לו תחליף למהוגנות המסורסת, לצרכנות ולצייתנות שאפיינה את חייו הקודמים. המגע הישיר עם האלימות מעיר בו את היכולת לשאת כאב, להרגיש את גבולות גופו, ולגלות את העוצמה שמופיעה כאשר המסכה החברתית נושרת. כשהוא חוטף אגרוף בפניו בקרב הראשון הוא נרתע ואז צוחק – צחוק חדש, פראי, כזה ששנים לא יצא ממנו. המצלמה קופאת על הדם בזווית שפתו: סימן החיים שחזרו לזרום. בתוך חבורת הגברים, כאשר דם, זיעה ופחד מתערבבים זה בזה, הוא לומד על עצמו דבר־מה יסודי: שהוא לא רק תוצר של תפקידים, סטטוס ורכוש – אלא יצור חי, פועם, שיש בו דחף אותנטי לחיות.
ההיאבקות של מועדון הקרב היא הזמנה אל הסבל, אל הקצה, אל הלכלוך שבחיים. ככל שהגיבור פוגש את האלימות שבתוכו, הוא הופך לאותנטי יותר, חווה ומבטא את רגשותיו. האלימות איננה המטרה, היא הדפיקה על דלת הלא־מודע.
האיסור על שפיכות דמים הוא קריאה להתמרת דחף האלימות לחיים עם עוצמה מלאה, שאינם מפחדים מהכוח ומהופעה מלאה של האני והיצרי בעולם. האם המפגש עם כוחות ההרס יכול להפגיש גם בכוחות הבנייה? להניע ליצירה מתוך אמת קיומית שאינה מפחדת מהאופל שבתוכה?
עוד כתבות בנושא
המובן מאליו נסדק
מסעו של לסטר באמריקן ביוטי מסתיים במוות, וזה של ד"ר ביל בהשלמה וחזרה מחודשת לחיים הישנים. סופו של הגיבור האחרון, שאיננו יודעים את שמו, פתוח יותר. הוא נשאר לבדו, פצוע אך חי, כשהפיצוצים שתוכננו על ידי “פרויקט אנרכיה" מתחילים למוטט את גורדי השחקים שמחוץ לחלון. מול עולם קורס שהוא עצמו סייע להחריב, אנו נשארים עם השאלה: האם הגיבור הצליח לגאול את עצמו? האם יצליח לשלב את מה שלמד במסע ולייצר לעצמו חיים מלאים יותר? הסרט אינו מכריע בין בית שמאי שלדעתם טוב לו לגיבור שלא נברא, ובין בית הלל. מאזני החיים נעצרים באמצע.
אם שלושת הגיבורים הקולנועיים נאלצו לזרוק את עצמם אל הטאבו וההרס כדי לעורר את התשוקה, הרי שאנחנו, כחברה, נזרקנו לשנתיים המכריחות אותנו לבירור מחודש של שלושת היסודות האלה – אמת, חיים ומשפחה. בעיבודים שאני מעביר ללוחמים שהיו באירועי קרב, עולים רגשות וחוויות עוצמתיות. המצב המלחמתי מפגיש את הלוחם עם הדריכות המתמשכת, עם האון והכוח שלעיתים פחות מורגשים בעשייה האזרחית, ועם המוות. לצד ההשלכות הרגשיות, עולות גם שאלות קיומיות עמוקות: מהו הדבר שבשמו הייתי מוכן למסור את חיי? מדוע חברי נפגע ואני חזרתי בשלום? מהם החיים הראויים לחיותם?
המפגש עם שבריריות החיים סודק את המובן־מאליו הקיומי, ומעורר את שאלות הראשית שלעיתים נשכחות ביומיום. במובן זה המלחמה, לצד הנוראוּת וחוסר הנורמליות שבה, עשויה לייצר גם התחדשות וצמיחה רוחנית, צמיחה פוסט־טראומטית. כוחות הנפש המתגלים, משאבי הרוח, החיבור לרצון לשרוד ולחיות, והמבט המחודש על החיים כדבר שאינו מובן מאליו, עשויים לייצר טרנספורמציה קיומית שנולדת דווקא על שפת השבר. הערעור שמייצרת המלחמה עשוי לשפוך אור חדש על שאלות הקיום הבסיסיות שמלוות את קיומנו היהודי והישראלי
עוד כתבות בנושא
