לא לדאוג, אני כאן מוכנה עם הברקס", מרגיעה מרים גוזלן, מה שגורם לי לפחד עוד יותר. 24 שנים ולא מעט טסטים אחרי סיום לימודי הנהיגה שלי, חזרתי בשבוע שעבר למכונית נושאת שלט "ל" - הפעם כצופה מהצד, או ליתר דיוק מהספסל האחורי. לפניי יושבת כאמור מרים, חרדית מנווה־יעקב, מורת סמינר במקצועה. לפני חודש וחצי היא עברה את המבחנים האחרונים לצורך קבלת התואר הרשמי "מוסמכת להוראת נהיגה", ואת הכישורים מעבודתה בסמינר היא מביאה למקצוע החדש. בסבלנות רבה היא מדריכה את התלמידה היושבת מאחורי ההגה, אישה חרדית באמצע שנות הארבעים לחייה. הציפורניים הקצוצות ונטולות הלק, הפאה שלא גולשת מעבר לעורף וגם סגנון הדיבור, מעלים בי את החשד שמדובר בעוד מורה בסמינר. עד מהרה מתברר שלא טעיתי. "אני לא יכולה להמשיך להתנייד באוטובוסים", משתפת התלמידה. היא מבקשת לא להיחשף בשמה; בסמינר לא סיפרה שהיא לומדת נהיגה, ובינתיים רק חברות קרובות יודעות על כך. "בסוף הן יראו אותי נוהגת. אגב, נשים שנוהגות זה כבר לא דבר חריג במיוחד בשכונה שלי".
אנחנו יוצאות ממגרש משרד הרישוי בתלפיות, נקודת הפתיחה של מבחני הנהיגה בירושלים. אף שזהו רק השיעור ה־12 של התלמידה (שני שיעורים למדה אצל מורה אחרת וברחה: "היא כל הזמן צעקה עליי והייתי בלחץ נוראי"), מרים רוצה להתחיל להתאמן איתה לקראת המבחן. "כשהטסטר מתארגן את מסדרת את האוטו; מראות, כיסא. את טובה ואת תצליחי בעזרת השם", היא אומרת בקול משרה ביטחון. התלמידה אכן מגלה מיומנות גבוהה מהמצופה בשלב הזה של לימודי הנהיגה - אולי בזכות בשלות הגיל, אולי מתוך הרצון העז להתנייד בחופשיות ברחבי העיר והארץ, בלי להיות תלויה בבעל או בתחבורה ציבורית. "כבר 45 שנה אני מתהלכת בעולם התעבורה, רואה תמרורים, מבינה את ההיגיון של הכבישים, אבל עד עכשיו זה היה רק בתור הולכת רגל", היא מציינת.
יעל לוי | צילום: מאיה משל
כשאישה חרדית מחליטה ללמוד נהיגה, האתגר שעומד בפניה לא קשור רק לשליטה בדוושות ובקיאות בתמרורים; היא נכנסת למוקד חיכוך בין שמרנות קהילתית, גדרי צניעות ופסיקות רבנים מצד אחד, ובין המציאות של המאה ה־21 מצד אחר. ברוב החסידויות הגדולות, נהיגת נשים נחשבת עדיין לאיסור ולפגיעה חמורה בערך "כל כבודה בת מלך פנימה", עד כדי הטלת סנקציות על פורצות הגדר או על ילדיהן במוסדות החינוך. אבל בתת־הזרמים של המגזר, הנתונים מגוללים סיפור של מהפכה שקטה.
על פי "שנתון החברה החרדית" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שיעור החרדים בגיל עשרים ומעלה המחזיקים רישיון נהיגה הגיע בשנת 2024 ל־50 אחוז - לעומת 85 אחוזים באוכלוסייה היהודית הלא־חרדית. בפילוח לפי מגדר, רק 34 אחוז מהנשים החרדיות מחזיקות רישיון נהיגה, לעומת 79 אחוז מהנשים היהודיות הלא־חרדיות; בקרב הגברים החרדים הנתון הוא 64 אחוז, לעומת 92 אחוז אצל מקביליהם הלא־חרדים. עם זאת, לאורך השנים ניכרת עלייה דרמטית בשיעור הנשים הנוהגות. בשנת 2008 רק 21 אחוזים מהנשים החרדיות החזיקו ברישיון, כך שבתוך עשור וחצי שיעורן טיפס ביותר ממחצית. עורכי המחקר תולים זאת בהשתלבותן הגוברת של נשות המגזר בהשכלה הגבוהה ובתעסוקה איכותית, וכן בשיח המודרני שנכנס באופן מובהק לכמה מהקהילות.
ככל ששיעור החרדיות העובדות עולה, וכשרבות מהן מוצאות מקומות עבודה במרחק גדול מבתיהן, הרכב המשפחתי הופך ממותרות לכלי עבודה חיוני. הסכמה שקטה מצד רבנים בנסיבות מסוימות מעניקה לנשים רבות את הלגיטימציה והביטחון להתיישב מאחורי ההגה, ובפרט כשלשוק נכנסות גם מורות נהיגה חרדיות. הביקוש למורות במגזר הולך וגובר, והתעריפים עולים בהתאם ונעים בין 200 ל־220 שקלים לשיעור.
מרים גוזלן (39) היא בוגרת הקורס הראשון להכשרת מורות נהיגה חרדיות, מסלול שנפתח ביוזמת "מרכז כיוון ירושלים" מבית קרן קמ"ח ובשיתוף עיריית ירושלים, הרשות לפיתוח ירושלים, משרד התחבורה ומשרד העבודה. לאורך השנים התקבלו ב"מרכז כיוון" פניות רבות של נשים שביקשו ללמוד נהיגה דווקא אצל אישה, ומאידך גיסא - פניות מבתי ספר לנהיגה שחיפשו מורות חרדיות. המחסור בנשים בענף גרר המתנה של שנה ויותר ב"תור" למורות, והזניק את מחיר השיעורים. לאחר תהליך ארוך של מיונים ובניית תוכנית מותאמת, החלו כ־25 נשים חרדיות את המחזור הראשון של הקורס, שהתקיים בשיתוף מכללת "לימודית". לפני שבועות אחדים הן ניגשו לבחינות ההסמכה, והחלו לעבוד כמורות נהיגה.
גם המסלול של המורות עצמן גדוש אתגרים, אך יש להן בערה פנימית עזה שדוחפת אותן קדימה. מרים, נשואה לאברך ואם לשמונה, החלה לנהוג בעצמה כבר לפני עשרים שנה. היא עבדה אז כמורה וריתמיקאית, ורצה מבית ספר אחד לאחר גם כשהייתה בהריון. "אמרתי לבעלי: או שאני מוציאה רישיון, או שאתה מפסיק להיות אברך", היא מספרת. "אני רציתי כמובן שימשיך בכולל. שלחתי אותו לשאול רב, וקיבלתי אישור ללמוד נהיגה. הייתי בין הנשים הראשונות שנהגו בנווה־יעקב, זה היה אז מראה חריג". כבר בשיעורים הראשונים שלה כתלמידת נהיגה, מספרת מרים, המורה שלה זיהתה אצלה "ראייה תעבורתית" וחוש לרכב. "אחד האברכים אמר לבעלי: 'הלוואי שכל האברכים פה היו נוהגים כמו אשתך'".
כשהגיעה לעבודתה בסמינרים ליטאיים היא נהגה לחנות רחוק מהיעד, כדי שלא יראו אותה. כשנסעה לסמינרים ספרדיים או כאלה שמזוהים עם הציבור האנגלוסכסי, היא חשה פחות צורך להסתתר. מי שדחף אותה בסופו של דבר ללמוד הוראת נהיגה היה בעלה: "הוא כל זמן אמר שיש לי כישורים למקצוע הזה. בסופו של דבר קשה לכלכל עשר נפשות ממשכורת של מורה".
מהרגלי אכילה להרגלי נהיגה
ליטל לוי (39) מגיעה לריאיון עם בתה הקטנה, תינוקת בת חצי שנה. אנחנו נפגשות בסניף של ארומה - "בית הקפה של המורים לנהיגה", היא אומרת בחיוך. "באים, לוקחים וממשיכים בשיעור".
עבור ליטל, אם לארבעה המשתייכת היום לזרם הדתי־חרדי, הרצון לאחוז בהגה לא נולד מצורך פרקטי דוחק, הוא פשוט היה שם תמיד: "כבר כילדה דמיינתי את עצמי נוהגת. ההורים שלי לא נהגו, היינו שבעה ילדים, וכל הטיולים המשפחתיים שלנו היו באוטובוסים. ההורים שלי רגילים להתנייד כך עד היום. לאחותי יש שישה ילדים, וכשאני מתחננת אליה שתלמד נהיגה, היא עונה לי: 'זה לא בשבילי'. אני משתגעת מזה - איך אפשר לחיות בלי רישיון? איך מסתדרים?"
ברגע שסיימה את לימודי התיכון, ליטל ניגשה למבחן התיאוריה ומהר מאוד עברה גם טסט. "ברוך השם, מאז ועד היום אין לי שום עבירות. על הכביש אני הכי סבלנית. גם בעלי הוא נהג מונית סבלני שאוהב את הכביש".
במשך כ־14 שנה היא עבדה בתחום החינוך לגיל הרך, וניהלה כיתות וצוותים במעונות ויצו. "הציעו לי אפילו לנהל מעונות, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה שינוי. אמרתי לעצמי: יש לי יכולת ללמד ולהדריך, כמו שלימדתי את הקטנטנים הרגלי אכילה וגמילה מחיתולים. איך אני משתמשת ביכולות האלה, אבל במקצוע אחר? ופתאום הבריק לי הרעיון: מורה לנהיגה".
גם במקרה של יעל לוי (35), תושבת גבעת־זאב ואם לשני קטנטנים, הדרך אל ההגה הפרטי והמקצועי הייתה הצהרת עצמאות אישית. "למדתי בסמינר חרדי מאוד, אבל בגיל 18 מיהרתי להוציא רישיון", היא מספרת. "אני טיפוס שונה מהבית שגדלתי בו, במובן הזה שאני חייבת לנסות ולראות הכול. אבל גם מבחינת ההורים שלי, כל מה שלא נוגד את ההלכה - אין עם זה שום בעיה. לימודי נהיגה לא נתפסים אצלם כפגיעה בצניעות. בחלק מהבתים החרדיים אולי 'פתחו עיניים' על מי שנוהגת, אבל אצלנו זה היה בסדר גמור".
יעל ניהלה בעבר עסק משפחתי לתיווך בין עוזרות בית ללקוחות, ובהמשך הפעילה עסק לתכשיטים. "התפרנסתי בכבוד, אבל אז הגיעה הקורונה, והעובדות הזרות חזרו לארצות מוצאן. נאלצנו לסגור את העסק של עוזרות הבית, והייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש. הבנתי שמי שלא מחזיק תואר אקדמי, האפשרויות שלו מצומצמות. גם לא ראיתי את עצמי מתחילה עבודה בהיקף של הרבה מאוד שעות - בדיוק התחתנתי אחרי שנים של רווקות, ורציתי להשקיע בבית ובילדים שיבואו".
התפנית הגיעה בעקבות מפגש אקראי בחתונה. "שוחחתי עם אורחת חמודה, והיא סיפרה לי בדמעות: 'אני מנסה להוציא רישיון כבר הרבה זמן ולא מצליחה, הוצאתי מעל עשרת אלפים שקלים'. ואז היא הסתכלה עליי ושאלה: 'למה את לא הולכת ללמוד הוראת נהיגה?'. אמרתי לה: 'יש הרבה מורות לנהיגה'. היא התעקשה: 'תבדקי אם יש ביקוש, ותראי. מי שיכולה להיות מורה לנהיגה, אני לא מבינה למה היא לא עושה את זה'".
יעל סיפרה לבעלה על השיחה, והוא התלהב מהרעיון. כטיפוס שבודק כל דבר ביסודיות, היא החליטה לערוך מחקר שוק: "חיפשתי בגוגל מורות לנהיגה בירושלים, התקשרתי לחמש כאלה ושאלתי אם אוכל ללמוד אצלן. התשובות שלהן הדהימו אותי: 'תפני בעוד שלושה חודשים', 'דברי איתי בעוד חצי שנה'. התפלאתי – הביקוש עד כדי כך גבוה? לא מצאתי מורה אחת שיכולה לקבל אותי מעכשיו לעכשיו. גם המחירים היו גבוהים: כשאני הוצאתי רישיון בגיל 18, שילמתי 80 שקלים לשיעור. היום זה 210, 220 שקלים".
אישה יחידה בין גברים
הדרך להסמכה, מספרות המרואיינות, הייתה רווית מכשולים. לימודי הוראת נהיגה הם טריטוריה גברית למדי, האווירה בהתאם, ונשים חרדיות מתקשות להשתלב בסביבה כזאת. מרים גוזלן נרשמה בתחילה לבית ספר "רגיל" למורי נהיגה, אך אחרי שיעור אחד הבינה שזה לא מקומה: "הייתי אישה יחידה בין גברים. היו שם חילונים, חרדים, ערבים, אבל אף לא אישה אחת. חשבתי שאשב לי בצד, אבל זה פשוט לא התאים".
"אחד החששות הגדולים שלי היה מהלמידה בסביבה מעורבת עם גברים. יהיו פעילויות גיבוש, לימודי ערב - איך אני ארגיש עם זה, איך בעלי יקבל את זה?", מספרת ליטל. ואז היא קיבלה שיחת טלפון מ"כיוון", והצעה להצטרף לקורס מיוחד שמיועד לנשים בלבד. "הלכתי על זה מיד", היא מספרת.
מרכז "כיוון" מבית קרן קמ"ח (קידום מקצועי חרדי) החליט כאמור להרים את הכפפה ולייסד קורס מותאם לנשים מהמגזר. סמנכ"ל הקרן עו"ד אברהם יוסטמן מספר לנו שהיוזמה צמחה מהדרישה בשטח. "נשים חרדיות רבות מעוניינות ללמוד נהיגה דווקא אצל נשים, וכשגם במגזר הכללי יש מחסור במורות לנהיגה, במגזר החרדי זה מורגש פי כמה וכמה. הבנו שיש כאן צורך אמיתי שמצדיק פתיחת מסלול הכשרה ייעודי".
לא חששתם מהתנגדות של רבנים?
"קרן קמ"ח היא לא גורם רוחני או רבני", חשוב ליוסטמן להבהיר. "בכל נושא הקשור ללימודים או לתעסוקה, כל אחת מתייעצת עם רבותיה. אנחנו מאפשרים למי שרוצה בכך ללמוד ולקבל סיוע בתחומים שיש להם ביקוש בחברה החרדית. במקרה הזה התברר שיש ביקוש רב גם מצד התלמידות וגם מצד נשים שמחפשות מקצוע יציב עם שעות עבודה גמישות ופוטנציאל להכנסה גבוהה".
העלייה בשיעור החרדיות הנוהגות קשורה בהשתלבותן בתעסוקה איכותית.עובדות חרדיות בהיי־טק (למצולמות אין קשר לנאמר בכתבה) | צילום: מנחם כהנא, איי.אף.פי
בניית הקורס הייעודי, הוא מספר, לא הייתה פשוטה. "זו הכשרה ארוכה ומורכבת מאוד, שמשלבת לימודים עיוניים ומעשיים. אחת מדרישות הסף היא רישיון נהיגה על רכב עם תיבת הילוכים ידנית, ולכן משתתפות שהחזיקו רישיון לרכב אוטומטי בלבד נדרשו לבצע הסבה. כל המועמדות היו צריכות לעבור בציון גבוה מבחני מיון של פילת המותאמים לתחום הוראת הנהיגה. עם סיום החלק העיוני הגיע שלב ההכנה למבחן המעשי - מבחן מאתגר שלא תמיד עוברים אותו בפעם הראשונה, וכל הכנה נוספת כרוכה בעלויות.
"בשורה התחתונה זה קורס יקר מאוד", מודה יוסטמן. "יש שובר ממשלתי שמעניק סבסוד לבעלי זכאות, אבל הוא מכסה רק חלק מהעלות. לכן הענקנו למשתתפות גם סיוע כספי, כדי שיוכלו להתקדם ולהשלים את המסלול".
"התהליך הבירוקרטי היה ארוך ומייגע", מספרת יעל. "יש מבחני קבלה מורכבים, צריך לעבור יום מיון של שמונה שעות ובהמשך לעבור טסט. אנשים חיכו מעל חצי שנה לטסטים האלה, כי היה מחסור עצום בבוחנים. הקורס עצמו הוא הקורס המקצועי הרגיל של מורי נהיגה, אבל התאימו לנו את לוח הזמנים: אישה חרדית שהיא אם לילדים תתקשה מאוד ללמוד שלושה ערבים בשבוע, ולכן היה לנו יום אחד מרוכז. הם גם סידרו לנו טסטים בימי שישי. אני הייתי בהריון באותה תקופה, והמאמץ היה אדיר. זו הייתה תקופה של שנה וחצי, ובעלי תמך והאמין בי לכל אורך הדרך".
מרים המשיכה בזמן הקורס ללמד בסמינר ב־90 אחוזי משרה, ובאותה תקופה גם חיתנה את בתה הבכורה. "ערב אחד יצאתי להליכה עם בעלי, ופתאום מישהי קוראת לעברי: 'מרים, מה שמענו עלייך?'. היו שם עשר נשים שהסתכלו עליי בהפתעה. גם בגינה שאלו אותי אם השמועה נכונה, ומהר מאוד זה התפשט. עוד לפני שסיימתי את הלימודים, נשים התחילו להתקשר אליי ולבקש שאלמד אותן. אמרו לי שבשנייה שאני עוברת את הטסט, אעדכן אותן".
ליטל מספרת שמימנה את הלימודים בעזרת פיצויים שחסכה מעבודתה בחינוך. גם היא נדרשה לתמרון לא פשוט כדי להשלים את המסלול: "זה קורס תובעני מאוד, עם מרצים מקצועיים ודרישות גבוהות. עבדתי במקביל בגן, והייתי עם תינוקת בבית. בהתחלה היה לי קשה מאוד לשלב הכול, וכבר חשבתי לפרוש או לחכות לקורס הבא, אבל בחסדי שמיים והודות לעזרה גדולה מבעלי, הצלחתי. הייתי מהחורשות – לפני מבחן לא הייתה אפשרות לדבר איתי. בסוף עברתי את כל הבחינות העיוניות והמעשיות בהצטיינות, וסיימתי בציונים הכי גבוהים בכיתה".
אמונה וביטחון
בחודש תמוז האחרון, בדיוק כשהקיץ התחיל להטיל את חומו הכבד ואווירת החופש של "בין הזמנים" המתקרב כבר הורגשה באוויר, מרים גוזלן קיבלה את ההסמכה המיוחלת. מקרב בוגרות הקורס, היא הייתה הראשונה לעבור טסט – ועשתה זאת בניסיון הראשון. "לקח שבוע־שבועיים עד שהתעודה הרשמית הגיעה, ומיד קפצתי למים", היא מספרת בחיוך. "בהתחלה רק טעמתי את השטח, לוודא שאני עולה על הגל. התחלתי בקטן, עם שתיים־שלוש תלמידות. אחרי שבין הזמנים הסתיים והבנים חזרו לישיבות ולמסגרות, הקצב עלה. התקשרו אליי נשים מכל רחבי ירושלים ואפילו מבית־שמש. בשלב הזה אני כבר נאלצת לסנן ולסרב להרבה פניות, כי אני מעדיפה את האיכות בלמידה על פני הכמות. כדי שתלמידה תתקדם באמת ותשמור על הרצף, היא חייבת לעשות לפחות שני שיעורים בשבוע. אז מי שרוצה דווקא אותי, נכנסת לרשימת המתנה".
ליטל לוי | צילום: מאיה משל
ליטל ויעל השתלבו בבית הספר לנהיגה "אינפיניטי" במודיעין והן מלמדות במודיעין, במודיעין־עילית, בבית־שמש ובירושלים. "גם אצלי, עוד לפני שסיימתי את הלימודים שמעתי את המשפט: 'ברגע שאת מתחילה ללמד, אנחנו באות אלייך'", מספרת ליטל. "להרבה נשים יש חרדה מההגה, תחושה שהן לא יודעות כלום, והן לא מסוגלות להיכנס ללמוד עם כל אחד. הגיעה תלמידה ואמרה לי מתוך לחץ: 'אני לא יודעת מה זה מכונית, מה זה דוושות'. הרגעתי אותה, אמרתי לה שהיא תצליח, ואחרי השיעור הראשון היא שלחה לי הודעה שהיה כיף ופתאום יש לה ביטחון. היא גם הביאה אליי עוד ארבע חברות שלה".
"פתחתי יומן לפני שלושה שבועות, ומיד הוא התמלא עד נובמבר", מספרת יעל. "המטרה שלי בשיעורים היא לא רק להעביר חומר ולהביא את התלמידה להשגת רישיון, אלא להקנות לה ביטחון אמיתי בכביש וללמד אותה לנהוג נכון. אני יוצאת מהבית כל בוקר בתפילה שאהיה השליחה הנכונה, וחוזרת מהעבודה בתחושת סיפוק שלא הייתה לי אף פעם".
מנעד התלמידות שמגיעות לרכב הלימוד מספר גם הוא את סיפורו של המגזר. מרים מציינת שרובן נשואות: "יש גם רווקות, אבל הן מעטות, אולי עשרה אחוזים. ובכל זאת השינוי פה אדיר. כשאת מסתכלת בבוקר על הכביש בנווה־יעקב, את רואה המון נשים נוהגות. זה כבר לא מה שהיה לפני עשרים שנה. מערך החיים השתנה – הקצב \המערבי נכנס, יש הרבה נשים חרדיות בהיי־טק, הרבה מורות, והמרחקים גדולים. זה הפך לצורך קיומי בחיי היומיום של המשפחה".
"התלמידות שלי מגוונות מאוד", מספרת יעל. "חרדיות מודרניות, חרדיות סגורות, יש אפילו תלמידה שהיא במקור ממאה שערים. יש צעירות בנות 17־18 שקולטות בשניות את מה שאני מלמדת, יש נשים נשואות, אמהות ואפילו מבוגרות בנות שישים! לקום בגיל שישים וללמוד נהיגה, זה לשנות את החיים מן הקצה אל הקצה.
"בעבר, אם אישה הוציאה רישיון היו פותחים עליה עיניים. היום זה נפוץ מאוד, גם במגזר הספרדי וגם בחסידויות. יש מורה שלמדה איתי בקורס, והמשפחה המורחבת שלה לא יודעת על כך, כי זה לא מקובל אצלם. אבל בעלה תמך והיא תעבוד בזה".
"תלמידות אומרות לי מפורשות: אם לא הייתי מוצאת מורה אישה, לא הייתי לומדת", מספרת ליטל. "צריך להבין, רכב הוא מרחב אינטימי מאוד. יושבים שעות ביחד, לפעמים יכול להיות מגע מקרי ביד על ההגה, וזה דבר שתלמידות חוששות ממנו. יש מורים גברים מדהימים, אבל נשים רבות מפחדות ללמוד אצלם, או פשוט מעדיפות דמות שהן ירגישו איתה בבית. כשיש מורה אישה, זה מדרבן גם נשים בנות שלושים וארבעים שלא חשבו מעולם ללמוד נהיגה, ללכת ולעשות את זה".
יעל מציגה זווית מבט נוספת על מערכת היחסים שנרקמת ברכב: "בסופו של דבר, מורה לנהיגה היא מעין פסיכולוגית. אמרו לי: 'ככל שתהיי פסיכולוגית טובה יותר, יהיו לך יותר תלמידות'. הן יושבות איתך ברכב, פורקות ומדברות על דברים שלא קשורים לנהיגה, ומצפות לעצה. נוצר בינינו דיבור של חיים. אני צעירה אומנם, אבל אני אוהבת לייעץ ולעזור, ומבחינתי להגיע לאדם ברגע הנכון בחיים שלו זו ממש שליחות".
שלוש המורות מדגישות שהמשפחות שלהן מעניקות להן גיבוי מלא. "הילדים שלי עפים על זה", צוחקת ליטל. "הם מספרים לחברים שלהם בגאווה שאני מורה לנהיגה. גם בעלי מפרגן מאוד. כשאנחנו נוסעים במונית שלו – הוא נוהג. כשאנחנו ברכב שלי – אני על ההגה".
תלמדי גם גברים?
"אם גבר זר יפנה אליי, אני אפנה אותו למורה אחר. קרובי משפחה, אחיינים או אחים אני אלמד, אבל גבר זר לא. עוד מעט הבן שלי יוכל ללמוד נהיגה, ואני ממש מתרגשת ושמחה לקראת ההזדמנות ללמד אותו ולהנחיל לו את הכללים הנכונים".
יעל מספרת שמצאה במקצוע הוראת הנהיגה את האיזון המדויק שחיפשה בין קריירה למשפחה. כשהיא מתארת את התהליך שעברה, עולות דמעות בעיניה: "היה לי חשוב להגשים את עצמי ולא להישאר כל היום בבית עם החיתולים, אבל גם לא להיעלם לילדים ליום שלם. עכשיו אני עובדת ארבע־חמש שעות ביום ומרוויחה יפה מאוד, ברוך השם. העבודה הזאת שואבת, תמיד יש עוד תלמידה שרוצה עוד שיעור, והמורים הוותיקים לימדו אותנו להציב גבולות מראש.
מרים גוזלן | צילום: מאיה משל
"הרבה נשים שואלות אותי: 'איך נכנסים לזה? גם אני רוצה'. בסופו של דבר, לחזור הביתה ולדעת שיש פרנסה טובה וסיפוק ענק מהעבודה, זו סיבה להודות להשם בכל יום".
"לפעמים אני מסתכלת על הדרך שעברתי ואומרת: כמה תודה אני צריכה להגיד להשם", מסכימה ליטל. "לקום בבוקר, לעשות מה שאת אוהבת, לחזור הביתה ולקבל הודעות מוקירות מתלמידות שקיבלו ביטחון על הכביש, זה שווה הכול".
רגע לפני שמרים גוזלן עוברת לתלמידה הבאה שלה, יש לה גם מילת אזהרה לנשים שחולמות ללכת בעקבותיה: "אני ממליצה בחום על המקצוע, אבל חשוב גם לקחת בחשבון שזו עבודה קשה מאוד שדורשת סבלנות ברזל. אני מגיעה מעולם ההוראה וזה עוזר לי, אבל לא לכל אחת זה קל. צריך פה כישורי הוראה מטורפים".
עוד כתבות בנושא
