"אבא, אני רואה שאתה מפחד", אומרת לי המתבגרת, כשהרגל שלי לוחצת מעצמה על הדוושה הלא־קיימת של הברקס. והיא צודקת. אני יכול לנהוג שעות בגשם ובחושך כמעט בלי להרגיש. אבל אחרי עשר דקות של ליווי לנהגת הצעירה, אני זקוק לשעה ארוכה של הסדרת הנשימה.

המתבגרת עברה טסט ראשון, אחרי הרבה תפילות. כך שהכנתי את עצמי נפשית לכך שבשלושת החודשים הבאים אצטרך לשמוע בריפיט את כל שירי עידן עמדי. לא ידעתי שאני עומד לפחד, על חיי ועל חייה, כפי שלא פחדתי מעודי. וגם המתבגרת לא הכינה את עצמה לסיטואציה שבה בפעם הראשונה זה זמן רב אבא שלה ירים עליה את הקול. "אחרי כל זה אנחנו נצטרך טיפול זוגי", היא אומרת בתום אחת הנסיעות. ובינתיים מאשרת לי ערוץ חסכוני יותר של תרפיה: לכתוב על כל החוויה טור לעיתון.

קודם שאמסור לה את המפתחות, אני מקדים כמה מילים על כובד משקלם. "אחת השאלות במבחן התאוריה שעשיתי בתיכון", אני מספר לה, "היא: אם אתה עומד מול תמרור עצור ואור אדום אבל שוטר מסמן לך להמשיך לנסוע, מה תעשה? והתשובה הנכונה היא: אעשה ככל אשר יורה לי השוטר. הוראה מפורשת של שוטר חי עדיפה על תמרורים ורמזורים מתים.

"אבל יש גם שאלה שלא נמצאת במבחנים, והיא: מה תעשי אם יש אור ירוק, ושוטר מורה לך להמשיך לנסוע, אבל יש ילד שעומד לחצות את הכביש ואת עשויה לדרוס אותו? והתשובה היא כמובן לעצור תכף ומיד, שום שוטר לא יכול להחליף את שיקול הדעת שלך. את האחראית הבלעדית למעשים שלך. ולא חשוב מה יגידו החוקים. אפילו אם אני צועק לך לעצור, ואת רואה בראי השמאלי משהו שאני איני רואה, תעשי מה שנכון. אל תשמעי בתי למוסר אב.

"רק אל תמהרי לשבור את הכללים. אני יודע שאני עצמי לא תמיד שומר עליהם עד הסוף. אבל דעי לך שצריך לפעול הרבה מאות של קילומטרים בתוך מסגרת החוקים, כדי לדעת מתי אפשר קצת לכופף אותם. אחרי שהכללים יהפכו להיות חלק ממך, תהיי מסוגלת להבחין מתי הם לא לחלוטין מדויקים.

"זה לא כמו נסיך פרסי", אני צועק אחרי השתלבות מעט נמהרת, "אין לך כמה חיים לבזבז". גם אין לה מושג מה זה נסיך פרסי. "מצפירות, לעומת זאת", אני מסביר לה, "לא מתים. אני רוצה לראות אותך נוהגת במהירות שאת מרגישה כנכונה, גם כשהצופרים סביבך כבר חנוקים מרוב תרועות, והראי שלך זוהר מרוב אורות סינוור שמאיצים בך מאחור.

"בכלל, הכביש אף פעם לא אשם. הוא היה פה לפנייך. גם לא הנהגים המשוגעים שחותכים אותך מכל הכיוונים. הם תמיד היו פה ותמיד יהיו. אם את לא מסוגלת לנהוג כאן בנוכחותם, זה עלייך. תבחרי לך כביש אחר. או פשוט יותר: תאטי. תשעים אחוז מהקשיים, גם כשהמצב נראה בלתי־עביר, נפתרים אם מאיטים.

"לפני שאשחרר אותך לנהוג גם בלעדיי, אני רוצה לראות אותך לפחות פעם אחת מרימה ידיים. מצליחה להודות שהחנייה הזאת צרה מדי, או הנתיב הזה סואן מדי ליכולות שלך. יודעת להגיד שאת צריכה עזרה. כי לא השלמת את לימודי הנהיגה שלך אם את לא מסוגלת להבחין היכן את עדיין לא נמצאת.

"ועוד דבר - מתישהו יקרה שתאבדי שליטה. תלחצי בטעות על דוושה לא נכונה, או תקחי במהירות גבוהה מדי את הסיבוב, והכוח הצנטריפוגלי יעיף את גלגלי הרכב אל הנתיב שממולך. זה יקרה. אני מבטיח. וזה יהיה מפחיד מאוד. השאלה החשובה היא אם תצליחי לשלוט על איבוד השליטה שלך, בלי להתפרק לחלוטין".

"אולי עדיף כבר שאתה תנהג וזהו", היא אומרת. "הלוואי", אני עונה. "אבל ההגה עכשיו מול המושב שלך. מול הכיסא שלי אין אפילו ברקסים. וכך ראוי שיהיה. לא יכול להיות אחרת. כולנו, כל הדורות כולם, עכשיו בידיים שלכם. תלויים לחלוטין בנתיב שבו תבחרו להתקדם. וכי מה חשבת, שכל הזמן הזה דיברנו רק על נהיגה?"