"רק בדיעבד קלטתי שאני צריך שמירה כדי שהבדואי בעצמו לא יהרוס לי את הבית"

הבית // 187 מ"ר במפלס אחד על שטח של חצי דונם, עם שתי מרפסות. הבית ממוקם בסוף הרחוב וצופה על ההרים. הפסנתר בסלון היה שייך לשר הרווחה לשעבר מאיר כהן, שעזב את דימונה לטובת מודיעין. "אשתו רצתה שהפסנתר יהיה בידיים של אנשים שהם אוהבים, והורישה אותו לנו". בסלון יש גם פמוטי נחושת שהיו שייכים לסבתא של עודד במרוקו, ועידית מדליקה בהם נרות שבת.חדרים // "יש מספיק חדרים, אבל כאידיאל אנחנו לא נותנים ילד לכל חדר ומתעקשים שהם יהיו ביחד. חשוב לנו שכבר בגיל צעיר הם ילמדו להתחשב זה בצרכיו של זה, שלא יפתחו חיים אינדיבידואליים מדי. ואנחנו מאמינים שזה מתחיל מהחדר".בנייה // עד הבית הנוכחי הם התגוררו בשכירות בדירות בעיר. לפני שלוש שנים הסתיימה הבנייה והם נכנסו לבית שלהם. זה היה בשבוע הראשון של סגר הקורונה הראשון. "לא ידענו איך נעבור דירה כשהיה אסור בכלל לצאת החוצה. בשביל המעבר הרמתי טלפון לראש העיר וסיפרתי לו את הסיפור, והוא הצמיד לנו ניידת משטרה שליוותה את משאית ההובלות".

הבוקר // גפן יצחק מתעורר ראשון, לפני השמש, מנטרל אזעקה ופותח תריסים. אחריו עידית קמה ושוטפת פנים, ואז רצה להכין קפה הפוך (ראשון משניים קבועים בכל בוקר). עודד קם בקצב שלו, מברך ברכות השחר, מתפלל, מתעדכן בחדשות, מפעיל מוזיקה ואז מתפנה לארגן את נועם אסתר. עידית במקביל מטפלת בנטע רחמים, אורזת לו אוכל להמשך היום ולוקחת אותו למטפלת. עודד לוקח את הגדולים לגן ולבית הספר. עידית יוצאת למשרד בבאר־שבע ועודד יוצא לירושלים או לתל־אביב.

מפגשים // עודד כותב ומגיש בכאן 11 ובמקביל סמנכ"ל שיווק ופרויקטים בעמותת דרך עמ"י, ארגון זהות יהודית ע"ש עמנואל מורנו. העמותה חשובה בעיניו יותר מהתקשורת. "יש לנו 15 מרכזים ברחבי הארץ, מהצפון עד הדרום, ולומדים במסגרתה 1,300 סטודנטים בכל שבוע. אנחנו עושים מה שנחוץ כל כך בימים אלה: נפגשים, לומדים יחד, מתווכחים, מעמיקים במורשת. אבל בעיקר נפגשים".תקשורת // בעבר הוא כתב טורים בנושא הנגב למערכות התקשורת, ומשם הוא הגיע לתאגיד. "התחלתי להגיד את מה שאני כותב. ברגע שאני אומר את מה שאני מאמין זה פשוט זורם. ה'טור' הראשון שלי בתאגיד היה בנושא תאונות הדרכים בנגב, ומאז עשיתי לפחות מאה סרטונים".פרוטקשן // סרטון אחד שלו השיג יותר ממיליון צפיות: סרטון שסיפר על הפרוטקשן בנגב. "כשהבית עדיין היה בתהליכי בנייה נאלצתי לשלם דמי חסות. ברגע שאתה מגדר את הבית מגיע בדואי נחמד ושואל אותך אם אתה צריך שמירה. אני זוכר שלא כל כך הבנתי את השאלה, ורק בדיעבד קלטתי שאני צריך שמירה רק כדי שהוא בעצמו לא יהרוס לי את הבית. במשך כל תקופת הבניה נאלצתי לשלם לבדואי הזה כסף. כך עושים כולם, והעולם שותק. היום אנחנו גרים בבית מגודר עם מצלמות ומחוברים למוקד אבטחה".

טיפול // עידית היא עובדת סוציאלית כבר 11 שנה, בתחומי בריאות הנפש והאלימות במשפחה. כבר חמש שנים היא עוסקת גם בטיפול באמנות במרכז "ענב"ל" שמטפל במתמודדים עם טראומה מינית. "החלום שלי הוא לשלב בהמשך קליניקה פרטית לצד העבודה במגזר הפרטי, כי לצערי אי אפשר להתפרנס אחרת בתחומי הטיפול".

קריית־גת // עידית, במקור מויאל, גדלה בקריית־גת, ובהמשך ההורים שלה עברו לאחוזת אתרוג - הרחבה של מרכז־שפירא. היא ילדת סנדוויץ' מתוך חמישה ילדים. היא למדה באולפנה בערד, שירתה שנתיים באולפן בבארות יצחק ובבית ספר ברמת הגולן, ואז למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. בזמן הלימודים עבדה בבר "כנען" ואחרי הלימודים עבדה שנתיים בחנויות צומת ספרים ("רציתי קצת ברייק"). אחר כך עבדה בתור עובדת סוציאלית.

לימודי אמנות // את התואר בטיפול באמנות עשתה כאם לשניים ובהיריון שלישי: "למדתי בסמינר הקיבוצים, הנסיעות היו קשות. אחרי הלידה עודד היה בא איתי. כל הסמסטר הוא הסתובב איתה במכללה ואני הייתי יוצאת להיניק אותה".

דימונה // עודד נולד וגדל בדימונה, השלישי מארבעה בנים, לאמא שעלתה בגיל צעיר ממרוקו ולאבא שנולד בארץ. אמו עבדה כגננת שילוב בעיר, ואביו היה סגן מנהל בנק. שניהם יצאו לפנסיה. עודד הוא היחיד מאחיו שנשאר בדימונה ובנה בה את ביתו. "זאת החלטה שאני מרגיש מדי יום בקילומטרז' של הרכב".

ההיכרות // הוריו של עודד היו מאז ומעולם שכניהם וחבריהם הטובים של דודים של עידית בדימונה, אך הם מעולם לא נפגשו. בתום תקופת הלימודים של עידית באוניברסיטה העברית עודד חזר משליחות קצרה בארה"ב מטעם הסוכנות היהודית, ושניהם נפגשו באירוסין ובחתונה של בן דודה של עידית בדימונה. אשתו של בן דוד של עידית החליטה שזה מתאים, ושניהם זרמו. עד היום הם לא הביאו מתנה לשדכנית ("סליחה, רחלי"). מהרגע הראשון היה ברור שיש כאן משהו מיוחד, אבל זה לא מנע מעידית להסתבך קצת עם עצמה ("היו כמה פרידות בדרך, זה לא בא בקלות"). לבסוף הם התארסו כעבור שנה. במאי הם יחגגו 12 שנות נישואים.

תרומה // מגיל צעיר עודד היה פעיל בדימונה. לאחר השירות הצבאי, כשלמד במכון מאיר בירושלים, גלגל עם חברו הרב אורן בן־דוד רעיון של הקמת בית מדרש לצעירים בדימונה, ועד היום הם מנהלים יחד את המקום, שהפך בהמשך גם לחצר לתרבות יהודית, "רוח במדבר". "אני פה קודם כול כי פשוט נולדתי כאן, אבל יכולתי לעזוב, ובכל זאת אני נשאר כאן מכמה סיבות: יש פה תמהיל בין השירותים והצרכים של עיר ובין התחושה הקהילתית, ובעיקר אני מרגיש שאני פועל כאן, שיש לי משמעות. זה הדבר הכי חשוב בבחירת מקום מגורים: איפה אתה הכי משמעותי, איפה אתה יכול לתרום".

אידיאל // "אנחנו מקימים עכשיו בקהילה שלנו בית כנסת חדש, המניין הראשון והיחידי בדימונה שהוא גם אשכנזים וגם ספרדים ביחד כאידיאל. הקהילה שלנו מורכבת מהרבה זוגות שהגיעו מכל רחבי הארץ ותמיד יש רצון שיצטרפו אלינו עוד משפחות".

מרחק // עידית: "לגור פה זה מהמם ויש פה אוכלוסייה מדהימה, אבל הקושי הגדול הוא המרחק מהמשפחה שלי. החינוך פה מצוין, והקהילה בשכונה שלנו מדהימה. אני גרה ליד החברות הכי טובות שלי, אבל האחים שלי התפזרו לכל עבר וקצת מבאס שאנחנו לא קרובים. בגלל המרחק הכול הופך להיות יותר מאתגר".

dyokan@makorrishon.co.il