סיבוב תמים ברחובות עכו עלול להטעות. העיר היפה נראית שקטה, מתפקדת, כמעט אדישה. אבל מאחורי החזיתות המודרניות של הבניינים החדשים מתרחשת תזוזה איטית, כמעט בלתי נראית לעין. כזו שאיננה מורגשת ביומיום, אך עלולה להשפיע על הצפון כולו ולהביא לאובדן הרוב היהודי בו. השינוי הזה לא התרחש ביום אחד, גם לא בשנה. זהו תהליך מצטבר, שרק מכשיר רגיש במיוחד היה קולט את רעידותיו בזמן אמת. היום כבר קשה לטעות במגמה: הנוכחות היהודית בעכו הולכת ומצטמצמת. הנתונים מלמדים שהמגמה הזו היא נחלתן של ערים גליליות נוספות.
בין השנים 2014 ל־2023 ירד שיעור האוכלוסייה היהודית בעכו בכ־4.2%, צניחה משמעותית בהשוואה לרשויות אחרות במרחב, כמו טבריה וחצור הגלילית, שבהן הייתה ירידה של 0.2% בלבד. ירידה גבוהה נרשמה גם בכרמיאל, שבה ירד שיעור התושבים היהודים בכ־2.8%. בנוף־הגליל המצב חמור עוד יותר: השיעור הכולל של יהודים ואחרים (שאינם ערבים) ירד בעשור האחרון ביותר מ־20%. המשמעות בפועל היא גידול בשיעור האוכלוסייה הערבית. בנוף־הגליל חלקם של הערבים באוכלוסייה כבר מגיע ל־38%. השינוי הדמוגרפי בכל אחת מהערים מתרחש בקצב שונה אך בכיוון דומה, והוא מציב סימני שאלה כבדים בנוגע לעתידן כבעלות רוב יהודי מוצק.
"עכו היא עיר שיש בה קסם מיוחד, עיר יפהפייה עם אנשים מדהימים", אומר ברק עוז, תושב העיר ופעיל מרכזי בנושא שמירת הרוב היהודי בעכו. "עכו מעולם לא הייתה מחולקת לשכונות יהודיות ושכונות ערביות. ערבים לא גרו ב'שכונות ערביות' – אין כאלה – אלא בשכונות הוותיקות ובעיקר באזור המנדטורי, שם יש בנייני רכבת ישנים עם דירות קטנות, באזור שנחשב מבוקש פחות. עם הזמן, משפחות יהודיות שהיו שם יצאו בהדרגה".
ברק עוז | צילום: גלושא צלמים
עזיבת התושבים היהודים הביאה לכך שרחובות שבעבר היו יהודיים כמעט לחלוטין – הם היום רחובות בעלי רוב ערבי גדול ומיעוט יהודי זניח, בעיקר כזה שמוגדר כאוכלוסייה חלשה: קשישים, עולים ומשפחות במצב כלכלי שלא אִפשר להן לעזוב. בשנים האחרונות מתרחש שינוי נוסף: אותם בניינים ישנים בני שתיים או שלוש קומות עוברים התחדשות עירונית, שמשפיעה לרעה על הדמוגרפיה של השכונות הישנות; לבניינים נוספות קומות חדשות עם יחידות דיור שכולן נרכשות על ידי ערבים. התוצאה? "משפחה יהודית ממוצעת לא תרצה לעבור לאזור כזה, רק משפחות אידיאליסטיות שהן חלק מקהילה גדולה", כדברי עוז, המתגורר בעצמו באזור הוותיק של העיר.
בישראל יש תשעה יישובים המוגדרים באופן רשמי על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כמעורבים. ההגדרה מתייחסת ליישוב שיש בו רוב מכריע של תושבים יהודים ומיעוט ניכר של תושבים ערבים. ואולם בגליל אתגר הערים המעורבות חמור במיוחד משום שהרקע הדמוגרפי של האזור שונה מזה של הערים המעורבות במרכז הארץ. בעוד שבמרכז יש ערים גדולות יחסית בעלות רוב יהודי ברור, בגליל האוכלוסייה היהודית מרוכזת פחות וקטנה יותר, והאוכלוסייה הערבית מהווה נתח משמעותי יותר מכלל התושבים בחבל. כתוצאה מכך, שינוי בהרכב האוכלוסייה בעיר עלול להשפיע באופן משמעותי על הדמוגרפיה האזורית כולה ולהביא לאובדן הרוב היהודי. אובדן כזה יוצר סכנה ביטחונית חמורה, כפי שהודגם בעת פרעות שומר החומות בשנת 2021, כאשר אזורים שלמים בגליל היו אסורים לתנועת יהודים, ויישובים היו נצורים.
"לאט לאט הערים המעורבות הופכות מעורבות יותר", אומר אופיר שיק, יו"ר "לב בגליל" וסגן ראש מועצת גליל תחתון. "זה תהליך שהולך וצובר תאוצה, ובנקודת זמן מסוימת הוא עלול להביא לקריסה של הרוב היהודי. לפי הנתונים, בנוף־הגליל יש גידול של 5־6 אחוזים בשנה בשיעור האוכלוסייה הערבית, בעכו הגידול עומד על 1.5 אחוזים בשנה, ובכרמיאל המגמה איטית יותר – 1.3% גידול.יש פה תהליך מעריכי שהולך ומאיץ - בכרמיאל יקרה מה שקרה בעכו, ובעכו יקרה מה שקרה בנוף־הגליל. כי ברגע שמגיעים למסה קריטית, העזיבה של האוכלוסייה היהודית הופכת לבריחה וקצב השינוי מתגבר.
"נוף־הגליל היא העיר שהכי קרובה להפוך לעיר עם רוב ערבי", מציין שיק, "היום יש בה כבר 38% לא־יהודים. כשאתה מסתכל על המדדים הכלכליים, אוכלוסיית העיר הפכה צעירה יותר, המצב הסוציו־אקונומי לא נפגע, יש בנייה ויש גידול. לכאורה הכול טוב, כל עוד אתה מתעלם מההיבט הדמוגרפי. ברוב הרשויות הערביות הגדולות יש קצב צמיחה דמוגרפי מסוים, אבל יש גם שתי רשויות שקצב הצמיחה שלהן נמוך ביחס לשאר הרשויות – נצרת וג'דיידה־מכר. אי אפשר שלא להניח שהן צומחות ביישובים היהודיים השכנים. הדור הצעיר של נצרת עובר לנוף־הגליל, ומג'דיידה־מכר עוברים לעכו. קשה לדבר על הנושא הזה. ראשי הערים בפניקה, והם חוששים שהצפת המצב תאיץ את התהליך, אבל חייבים לפוצץ את הבלון הזה".
פחד משתק
"אנחנו נמצאים בנקודת הכרעה", אומרת ג', תושבת נוף־הגליל וחברת הגרעין התורני בעיר. "השאלה היא אם העיר תישאר יהודית עם תושבים ערבים, או תהפוך לעיר ערבית עם תושבים יהודים. אנחנו מתקרבים למצב של פחות מחמישים אחוז יהודים. כולם יודעים את זה, אבל מנסים לטייח. יש כאן ניסיון להסתיר ולהשתיק, לא רוצים שיגידו בקול רם מה קורה באמת.
"במקומות עבודה מעורבים אני לא יכולה להגיד בקול: באתי לפה מתוך ציונות, מתוך רצון לחזק את הגליל. כולם הולכים על ביצים. המציאות היומיומית משתנה מול העיניים, כולם מרגישים את זה, אבל מעדיפים לא לדבר. בעיר מנסים לשדר שהכול בסדר, אבל בפנים יש פחד גדול. בבניין שלי רוב השכנים רוצים למכור, והקונים שמגיעים אלה רק ערבים. ליהודים קשה לעמוד במחירים. יש מקומות בעיר שאין בהם כמעט יהודים. בקופת חולים, בבתי ספר, בשירותים העירוניים – רוב העובדים והסייעות דוברי ערבית. בבית הספר הממלכתיים יש כבר יותר מ־40 אחוז של תלמידים דוברי ערבית.
"אחרי שומר החומות היה שקט, אבל זה היה שקט מפחיד", מוסיפה ג'. "הערבים פחדו מהיהודים, והיהודים פחדו מהערבים. יחסי האמון נסדקו. אני מסתובבת עם תחושה כבדה בבטן. זו בעיה אמיתית, יש פה תהליך שמתקדם מהר, ויש פחד גדול לדבר עליו. בלי החלטה ברורה ואמיצה, נאבד את העיר. זו מציאות שאנשים לא רוצים להסתכל עליה".
אופיר שיק. | צילום: דורון גולן, ג'יני
"המדינה נתנה העדפה מסוימת לחיילי מילואים, אבל זה רחוק מלהספיק", סבור אופיר שיק. "בפועל, מי שנכנס לשכונות החדשות הן בעיקר משפחות ערביות משפרות־דיור מהיישובים הסמוכים. כך נוצרת שכונה שלפחות שליש מהמשפחות בה הן ערביות. במונחים קהילתיים זו דרמה: הצביון משתנה, והמסר עובר מהר. משפחות יהודיות מבינות לאן זה הולך, מוכרות את הדירה וממשיכות. הכלים הקיימים לא פותרים את הבעיה, אלא רק מאיצים אותה".
לדבריו, הסכמי הגג שנחתמו בין מוסדות המדינה והרשויות המקומיות על מנת להגדיל את היצע הדירות ברחבי הארץ - מעצימים את המגמה: "המדינה לא מבינה את הסיטואציה. 'מחיר למשתכן' הוא כלי שנועד לפתור את המחסור בדיור, לא את הבעיה הדמוגרפית. בפועל, למדינה אין שליטה על מי ניגש להגרלה. זה לא מתמרץ מעבר של משפחות יהודיות צעירות מהמרכז לגליל. אנשים קונים מרחוק דירה להשקעה ולא למגורים, וגם שיטת ההגרלות מנתקת בין הזוכה ובין המקום שבו הוא אמור לגור בו. התוצאה היא שדווקא בשכונות האלה המגמה הדמוגרפית תופסת תאוצה, והן הראשונות שיהפכו לשכונות עם צביון שונה מזה שתוכנן להן".
עוד כתבות בנושא
לפני כשנתיים, מספר שיק, חתמה עכו על הסכם גג לבניית 7,000 יחידות דיור. "השלב הראשון של הפרויקט כבר אוכלס, ובשנה הבאה יאוכלס השלב השני. מניתוח של הרשות עולה ש־45% מהתושבים בשכונה הזו הם ערבים, והצפי הוא שהנתון הזה עוד יעלה", שכן כאשר רוכשים יהודים מגלים שמדובר בשכונה מעורבת, לעיתים קרובות הם ממהרים למכור, דבר שמאיץ כמובן את השינוי הדמוגרפי. נתונים מהשטח מלמדים על נהירה של אוכלוסייה ערבית מהכפרים הסמוכים – לא בגלל אידיאולוגיה לאומנית, אלא בשל מצוקת דיור והיעדר תשתיות.
"כשאני אומר לאנשים באיזה רחוב אני גר", מספר עוז, "הם תמיד שואלים פעם נוספת: 'מה, אתה גר במרכז העיר?'. לא מסתדר להם שיהודי גר באזור מעורב. אלה רחובות שבעבר גרו בהם יהודים, אבל היום בתי הכנסת הישנים באזור כמעט ריקים. במקרה הטוב יש מניין של מבוגרים".
יש בעכו גם שכונות יהודיות חדשות שבדרכן להפוך למעורבות?
"בחלקים אחרים של העיר שמרו בדרך כלל על הסטטוס־קוו בין אזורים ערביים לאזורים יהודיים, וגם כשבנו פרויקטים חדשים, כמעט לא נכנסו משפחות ערביות. אלה היו פרויקטים קטנים, והצליחו לשלוט על השיווק. אבל בשנים האחרונות התחילו לבנות שכונות של אלפי יחידות דיור. למשל בשכונת 'כרם האומנים' בצפון עכו, שנמצאת בתווך בין האזור היהודי לערבי, בנו כ־1,500 יחידות דיור. בפועל נוצרה שכונה שהיא בערך חצי־חצי. הגיעו זוגות צעירים ערבים, אוכלוסייה משכילה יותר. זו הייתה הפעם הראשונה שהוקמה בעכו שכונה מעורבת".
חוק וסדר
סעיף 7 של חוק יסוד הלאום קובע שמדינת ישראל "רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". לאור המתרחש בערי הצפון כדאי לתהות האם החוק הזה, שנחקק לפני פחות משבע שנים, הוא אות מתה, או שמדינת ישראל יכולה עדיין להתעורר ולקדם התיישבות יהודית במקומות שיש בהם סכנה לאובדן הרוב הציוני?
לדברי שיק, "אם רוצים שינוי אמיתי, צריך לדבר גם על כלים שהמערכת נמנעת מהם. אחד מהם הוא יישום סעיף 7 של חוק הלאום. כן, לומר במפורש: שכונה מסוימת היא שכונה יהודית. לנסות פעם אחת ללכת עם החוק הזה עד הסוף, גם במחיר עתירה לבג"ץ. השאלה הזו, האם מותר להקים שכונה יהודית, כמעט לא נבחנה בפועל".
ויש גם כלים פרקטיים יותר: למשל, פטור ממכרז לעולים – תקנה שהייתה קיימת בעבר. לפטור כזה יש ערך ציוני מובהק: הוא עשוי לשרת גלי עלייה חדשים על רקע העלייה באנטישמיות ברחבי העולם, וגם לאפשר פיזור חכם יותר של העולים. פתרון נוסף הוא שיווק יחידות דיור באמצעות עמותות־בת עירוניות, מנגנון שהיה בשימוש בעבר, אבל נפל בגלל בעיות של מִנהל תקין. פתרון שלישי עשוי להיות הרחבת סמכויות מִנהלת הדיור של אנשי הקבע, כך שתכלול גם משרתי מילואים פעילים.
אז המאבק על הערים המעורבות אבוד, או שעדיין אפשר להפוך את המגמה?
שיק: "לפני המלחמה הערכנו שנדרשות כאלפיים משפחות יהודיות שיגיעו לערים המעורבות בגליל כדי לבלום את התהליך. זה לא שינוי שמורגש מייד ברחוב, אבל יש לו אפקט של לחיצה על הברקס. הבעיה היא שבכל שנה יוצאים מהגליל כ־26 אלף יהודים ונכנסים אליו כ־25 אלף בלבד – כלומר, גירעון שנתי של כאלף יהודים. במגזר הערבי, לעומת זאת, ההגירה היא זמנית: כ־6,000־7,000 יוצאים ללימודים ולעבודה, וחוזרים בהמשך. בלי החלטה לאומית שתיתן מענה לשורש הבעיה, הערים המעורבות בגליל יגיעו מהר מאוד לנקודת אל־חזור".
עוז, שגדל באזור יהודי בעכו, וחזר אל העיר לאחר שנים בעֵלי ובירושלים, מצביע על מה שלדעתו הוא הגורם המשפיע לשינוי המשוואה: "אנשים מדברים על הגדלת מספר המשפחות שיכולות להתקבל ליישוב כפרי בגליל, אבל לא זה מה שבאמת ישפיע על הדמוגרפיה באזור. הערים הן המוקד האמיתי שצריך לטפל בו, והן הולכות ונכבשות. בבניין שלי יש 84 דירות, ובעשר השנים האחרונות כמעט לא נקנתה בו דירה על ידי יהודים חוץ מאיתנו, וזה עוד בניין שיש בו 30־40 אחוז יהודים. בתוך האזור הזה מקודמת עכשיו גם תוכנית פיתוח עירוני, תמ"א 38, אבל בפועל אין כמעט נכונות של יהודים לרכוש שם דירות.
עוד כתבות בנושא
"לפני שבאנו הנה חששנו לגור באזור המעורב, אבל גילינו שזה לגמרי אפשרי. הבשורה הגדולה בעיניי תבוא רק אם נצליח לשכנע את הציבור הישראלי לבוא ולגור בשכונות מעורבות, או אם יקומו גרעינים אידיאולוגיים גדולים".
את המודל הזה של גרעין אידיאולוגי, עוז מכיר מקרוב. הוא אחד מראשי הגרעין בעיר ופועל כדי לחזק את האוכלוסייה היהודית בעכו. "הקהילה שלנו, שמונה כ־20 משפחות המתגוררות במרכז העיר, צמחה מתוך דחיפה של גרעין 'אומץ', הגרעין התורני הוותיק בעיר. בשנים האחרונות הגיעו משפחות צעירות מרחבי הארץ למרכז העיר ולשכונות המעורבות, ונוצר הווי קהילתי חם ותוסס. זה מוביל לחידוש החיים היהודיים במרכז העיר, להחייאת בתי הכנסת וגני השעשועים, לחיזוק העולים והמשפחות היהודיות הוותיקות. זו המשימה של הקהילה שלנו, להישאר ולחזק את המשפחות היהודיות שגרות במרכז העיר".
"אנחנו גרים דווקא שם, בעיר המנדטורית, כדי להיאבק בתהליך שקורה בעיר כבר שלושים שנה. זה מאבק אזרחי, לא מדינתי. המדינה לא באמת יודעת איך להתמודד עם זה. אנחנו עובדים גם על פרויקט של שני בנייני מגורים לציבור דתי, מתוך תקווה ליצור גרעין משמעותי יותר. כשאני הולך בשבת עם ששת הילדים שלי ברחובות העיר, והם משחקים בכדור בעברית ורצים ברחוב – זה כבר יוצר נוכחות. יש לזה אפקט משמעותי, אבל מבחינה דמוגרפית אנחנו עדיין בפער גדול מאוד".