הנוף הפסטורלי המרהיב של עמק יזרעאל כמו מכין עצמו לימי קציר חיטים. שדות צהובים מכאן, תבור ירוק משם, עבודות בכביש ואפילו בניית שכונה חדשה במזרע. ובכל זאת, שלומית שיחור־רייכמן, ראש מועצת עמק יזרעאל, מודאגת. "איבדנו את הרוב היהודי בגליל כבר מזמן", היא אומרת. "בלב הגליל יש פחות מ־15 אחוז יהודים. היישוב שמשית שבתחום המועצה שלנו נבנה לפני שני עשורים, ומאז לא נבנו יישובים חדשים. אנחנו מפסידים בקרב על הגליל, אבל נראה שהמדינה לא מבינה את זה. הבנייה כאן במזרע תקועה, במקומות אחרים אין בכלל אישורים. במקום לעודד פיתוח אנחנו עומדים מול חסמים אינסופיים מצד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ומנהל התכנון. אנחנו 26 רשויות בגליל, 19 מהן רשויות ערביות. נוכח ההבדלים העצומים במחיר הדירות, ביישובים הערביים והמעורבים ממשיכים לשפר דיור, בעוד משפחה יהודית צעירה לא יכולה להתיישב כאן גם עם כל המענקים וההטבות למילואימניקים.
"גובה השמאות על הקרקע מטורף, כך שגם כשאפשר יהיה לאכלס כאן יישובים, לא יגיעו לפה זוגות צעירים עם ילד ראשון אלא מבוגרים אמידים שיכולים להרשות לעצמם. עתיד ההתיישבות תלוי במשפחות צעירות שמפתחות את המקום, אחרת המקום הופך לבית אבות ואין לו עתיד. עיני לא צרה ברשויות הערביות, אבל אני מבקשת שמדינת ישראל תבין את המציאות ותאפשר לנו לגדול – אם בהקמת יישובים חדשים ואם בעיבוי קיימים – בלי לעבור את מסלול הוויה דולורוזה הנוכחי. אני מתכננת שני יישובים חדשים כבר בקדנציה הנוכחית, ולא ייתכן שבנייה תגיע כל עשרים שנה".
"אנחנו המועצה היחידה בארץ עם רוב נשי בהנהלה הנבחרת". שלומית שיחור־רייכמן | צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני
בשבוע שעבר הגיב בגיליון זה ינקי קוינט, מנהל רמ"י, על טענות שהעלו ראשי מועצות בגליל, בהם שיחור־רייכמן, במהלך ועידת ההתיישבות של מקור ראשון שהתקיימה לפני שבועות אחדים בעפרה. לטענתם, ההטבות שקידמו שרים בממשלה תוך הכרה בגליל כאזור עדיפות לאומית, מתמסמסות נוכח מחירי הקרקע הגבוהים. כמו כן, התיקונים הממשלתיים לאיזון ועדות הקבלה ביישובים שנועדו לשמור על צביונם, נרמסים גם הם בתיקון של מועצת מקרקעי ישראל, שנותן לרמ"י קדימות לקבוע מי זוכה במכרז, ובכך שוחק דרמטית את כוחן של ועדות הקבלה. "יש בגליל אלפי מגרשים שאפשר לקלוט בהם זוגות צעירים ואוכלוסייה יהודית צעירה", טען כאן קוינט בשבוע שעבר. "הוויכוח הוא שאנחנו רוצים לפתוח את הקליטה לכולם, והמועצות והיישובים רוצים רק לבנים שלהם".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
"רמ"י רואה בהתיישבות פוטנציאל כלכלי, כלומר נדל"ן וכסף", מגיבה שיחור־רייכמן לדברים. "אבל התיישבות היא קודם כול ציונות והבנה שיש צורך ביישובים רב־דוריים חזקים. כל קהילה חייבת שתהיה בה מערכת חינוך לגיל הרך, מכולת ומרפאה. היא לא יכולה להיות יישוב מזדקן. בתפקידי הקודם, כרשמת האגודות השיתופיות, הצגתי לשרי הפנים והכלכלה מחקר סטטיסטי על ועדות קבלה ביישובים, שמוכיח שהן מקבלות יותר מתשעים אחוז מהפונים, בלי הדרה על בסיס דת, עדה וכדומה. הסינון נועד לדאוג לדבר אחד: שלא יגיעו תושבים שלא מבינים את המשמעות של חיי קהילה ולא מסוגלים לחיות בקהילה. מדובר בפחד מוצדק ביותר, הרי ראינו בצורה ברורה שקהילות קורסות כשיש בתוכן גורמים שבאים ומחרבים אותן. ברגע שההתיישבות בנויה בעיקר על מכרזים, התושבים הם מי שיש לו יותר כסף, לא בנים ממשיכים ולא צעירים שבונים חוסן לקהילה.
"כל קהילה שונה מקהילה שכנה, ואני בעד הייחודיות הזו, במסגרת החוק כמובן. יש לי בהושעיה 104 משפחות צעירות עם ילדים שגרות בקרוונים כבר שנים ומחזיקות את היישוב. כולם שם משרתים במילואים יותר מ־300 ו־400 ימים בשנה וחצי האחרונות. זה יישוב דתי שלא מאפשרים לו לקיים ועדת קבלה. צריך להבין, רב־דוריות זה המפתח לחוסן קהילתי. לאו דווקא סבא וסבתא ונכדים, אלא התיישבות רב־גילאית. אבל רמ"י לא מבינים את החשיבות הזו של התיישבות מתוך עומק ושורשיות, ומעודדים למעשה רק משפרי דיור. בינתיים אנחנו מפסידים בקרב על הגליל".
כך עושים התיישבות
עו"ד שלומית שיחור־רייכמן (52) נולדה בחיפה לזוג ניצולי שואה וגדלה ברמת־גן. היא למדה משפטים כעתודאית ושירתה בפרקליטות הצבאית, ובמסגרתה שימשה בין השאר תובעת צבאית בפיקוד הדרום ובזרוע היבשה, ומדריכה ראשית בבית הספר למשפט צבאי. בשנים 2003–2006 כיהנה כפרקליטת איו"ש ואוגדת עזה. בתפקידה האחרון שימשה ראש ענף נהלים ופקודות באגף תכנון ובניין כוח רב־זרועי. במהלך שירותה הצבאי הכירה את עו"ד הרן רייכמן ממחלקת הבג"צים, "ובכל פעם שהגישו נגדי בג"ץ, כפרקליטת איו"ש, הוא היה מגן עליי או אומר לי 'שחררי', ואז היינו רבים כי לא הייתי משחררת". השניים נישאו ולהם שתי בנות.
מהצבא השתחררה בגיל 34, ואז פתחה משרד עריכת דין שהתמחה בירושות, צוואות ומקרקעין. היא עבדה עם מגוון יישובים ונחשפה לעולם האגודות השיתופיות. "אבי נפטר לפני 40 שנה, אימי לפני 13 שנים, כך שהצד של הרן הוא למעשה המשפחה המורחבת היחידה שלנו", היא מספרת. "לאורך השירות הצבאי שלי עברנו דירות בהתאם לתפקיד, אבל כשבתי הבכורה נולדה אחרי תשע שנים ואינספור טיפולי פוריות, בחרנו לגור לצד המשפחה בתמרת, היישוב שבו הוא גדל. התאהבתי בגליל מיד, מה גם שהתפקיד שלי באיו"ש הבהיר לי את המורכבות שאנחנו חיים בה ואת החשיבות של ההתיישבות".
מהר מאוד היא התנדבה להיות חברה בוועד היישוב, הפכה ליו"ר ושימשה גם חברת מליאה והנהלת המועצה האזורית עמק יזרעאל. בהמשך ניהלה את הוועד המקומי של נופית במועצה האזורית זבולון, ואת האגודה השיתופית והוועד המקומי של היישוב שמשית שבעמק יזרעאל. "אהבתי את זה, נכנסתי לזה והמשכתי לראשות המועצה האזורית, במטרה ברורה: באתי לעשות התיישבות".
לפני שנה וחודשיים נבחרה לראשות המועצה. "זה היה קמפיין קשוח מול ארבעה גברים", מתארת האישה היחידה מבין 26 ראשי הרשויות במחוז הצפון. מתוך 54 מועצות אזוריות בישראל היא אחת משש נשים בתפקיד, ואחת מ־16 נשים בתפקיד מתוך 287 ראשי רשויות. "וזה עוד לפני שאנחנו מדברות על יו"ד ועדים מקומיים, מנכ"ליות של תאגידים כלכליים, חברות מליאה והנהלה", היא מציינת. "זה אבסורד. מאז שנכנסתי לתפקיד יש לנו עלייה במספר חברות המליאה ויושבות־ראש ועדים. עבדתי על זה קשה בקמפיין. מהניסיון שלי, נשים באות כשאת פונה אבל הן לא פונות מעצמן להציע את עצמן לתפקיד. אנחנו המועצה היחידה בארץ עם רוב נשי בהנהלה הנבחרת. הקמתי ועדה לשוויון מגדרי במרכז לשלטון אזורי, וכל מסמך שיוצא מפה פונה לשני המינים, לא בהערת אגב בסיומו אלא בגוף המודעה. הרי כשאת מפרסמת 'דרוש פקח תעשייה' איזו אישה תגיב על המודעה? אבל אם כתוב 'דרושה פקחית תעשייה', נשים יגיבו".
בראשית כהונתה היא הגיעה עם צוות המועצה שלה למפגש עם צוות המועצה הגדולה בישראל – המועצה האזורית מטה בנימין – כדי ללמוד איך עושים התיישבות. "התיישבות היא ציונות לא רק ביו"ש", היא אומרת. "נכון, רשמית אנחנו לא בקו עימות, אבל אנחנו במצב רגיש. ביהודה ושומרון עשו עבודת התיישבות מפוארת, ואותה עבודה נדרשת היום בגליל. ההבנה שעושים פה בגליל התיישבות וציונות הביאה אותי לכאן לפני 17 שנים, ואנחנו ויו"ש חווים דברים דומים מאוד מבחינת הקהילתיות, החוסן ועוד. לצערי המדינה לא רואה את זה ולא מבינה את חשיבות העניין. יש לנו פה אוכלוסייה מדהימה ומדינה שלא סופרת אותה – בתקציבים, בחינוך, בתשתיות ובביטחון".
"ספר לבן" מעודכן
מצוקת הביטחון הורגשה היטב כשטילי חיזבאללה כוונו לבסיס חיל האוויר רמת־דוד שבתחום המועצה, ואיימו על 13 היישובים הצמודים לו. "יותר מ־500 טילים נורו לכיווננו, יותר מחמישים נפלו כאן, ולאחרונה גם החות'ים מכוונים אלינו", אומרת שיחור־רייכמן. "יש לנו כאן תיכונים, בתי ספר יסודיים וגנים, ותשעים אחוז מהם לא ממוגנים. יש עוד מקום כזה בארץ? נכון, אנחנו לא בגליל העליון, ויש אזורים שנפגעו הרבה יותר במלחמה. לשמחתי אנחנו עמק שקולט מפוני מלחמה, ועדיין שמירת החוסן קריטית".
ברגע שפיקוד העורף אישר למועצה לפתוח מחדש את מוסדות החינוך, ראש המועצה דאגה שיעמדו אוטובוסים לרשות התלמידים ברחבי האזור. "כמו אחרי הקורונה, גם עכשיו אנחנו חייבים לשמור פה על שגרה, והפעם חשוב גם להראות לאויבים שלנו שהם לא מצליחים להפריע. זו שליחות וציונות לשמה, שכל ראשי הרשויות בסביבה שותפים לה. מדובר באמון גדול מאוד שההורים נותנים בנו ובמערכת החינוך כשהם שולחים את הילדים שלהם למרחבים בלי מיגון".
היעדר מרחבים מוגנים הוא רק חלק מהבעיה במוסדות החינוך שקנו לעצמם שם וקיבלו פרסים שונים, ומגדילים את הביקוש למגורים באזור – ביקוש שכאמור אין לו היצע תואם. "יש לי פה בתי ספר בני יותר ממאה שנים", אומרת שיחור־רייכמן. "מבנים שמתפרקים לגמרי – בעיות חשמל, ביוב וצנרת ישנים, חולדות, מה לא. יש 'קול קורא' של המדינה לשיפוץ מבנים עתיקים משנות השמונים. את מבינה? אני משפצת מבנים חדשים משנות השמונים, ולבתי הספר הישנים אין מענה. אנחנו תקועים בגלל בירוקרטיה איומה ומשפטיזציה אינסופית. ראיתי את זה היטב סביב נושא הקמת שדה התעופה. בנגב מתחננים לשדה תעופה, אבל התעקשו לנסות לבנות פה. בדיקת התשתיות כללה הכול חוץ מדבר אחד קטן: התושבים. רצו לפנות את בתי הזיקוק בחיפה, ובצדק. בכל הכנת התוכניות והבנייה בדקו הכול, שוב – חוץ מאת התושבים. מחפשים מקום עם כביש נגיש וצנרת, ולמי אכפת מי יכול לגור ליד צינורות דלק. במקום לחפש מראש מקום בלי תושבים, מייצרים בעיות ואז מופתעים שיש התנגדות מצד תושבים ומצד משרדי הבריאות והגנת הסביבה.
עמק יזרעאל. | צילום: שאטרסטוק
"בקרב על שדה התעופה ניצחנו. אנחנו דור חדש של ראשי מועצות, וגם הוותיקים עשו סוויץ' בראש ואנחנו כבר לא מוכנים להילחם זה בזה. אנחנו 26 ראשי רשויות עם הבנה עמוקה שאנחנו עושים פה ציונות ושאנחנו גוש אחד של התיישבות בגליל. גיבשנו קואליציה נגד הקמת שדה התעופה פה בשעה שכל מועצה בנגב, כולל אופקים, ערד ובאר־שבע, מתחננות שהשדה יקום אצלן. יותר משמונים חברי כנסת תמכו במאבק שלנו. הבעיה היא שבעשרות השנים האחרונות המרחב הכפרי מחולק לרגולציות שונות אצל יותר מעשרים רגולטורים. משרד הבריאות רואה את הצד שלו, משרד החינוך את שלו, וכך גם האוצר, ההתיישבות, הגנת הסביבה וכולי. היחידים שרואים את המכלול הם ראשי הערים והמועצות, הם המבוגר האחראי היחיד בשטח. כשראשי המועצות יודעים לעבוד עם הממשלה ועם הרגולציה, הם מביאים תוצאות הרבה יותר טובות לתושבים שלהם. כעורכת דין יש לי כלים, אני יודעת לקרוא ולפרש את כל הסעיפים ולצאת נגד כשצריך. בסיפור של שדה התעופה הגשנו לבג"ץ שלוש עתירות אחרי שרצו להפעיל פה סעיפים של תפיסת מרחב של 518 אלף דונם, בתחום של שלוש רשויות שאי אפשר יהיה להשקיע בבנייה או בחקלאות. הצלחנו למנוע את זה בכלים משפטיים".
את אותה התנהלות היא מזהה בנוגע להתיישבות עצמה. "להתיישבות הכפרית בגליל יש 'ספר לבן' שנקרא לוח 2 ותמ"א 35: הגבלה ל־350 יחידות דיור ביישוב, שאסור לפרוץ אותה. מנהל התכנון לא רוצה התיישבות כפרית במדינת ישראל. זה גוף סמך של משרד הפנים שרוצה עיור, לא כפרים. לדוגמה, הם עובדים מעל הראש של ראשי הרשויות, ומפצלים אותנו במנהל התכנון לארבעה מחוזות. אנחנו עמק אחד. לא מספיק שאנחנו צריכים לעבוד מול כמה תחנות משטרה ומחוזות, עכשיו גם צריך להתנהל מול ארבעה מחוזות שונים במנהל התכנון".
לכישלון אבות רבים
בשבע השנים האחרונות חל צמצום גדול במספר הילדים במועצה, אומרת שיחור־רייכמן, כך שמ־900 ילדים בשכבה בעבר, כיום יש כ־400. "זה אומר שאני סוגרת גנים וכיתות", היא מסבירה, ודאגתה הכנה להתיישבות בגליל ניכרת היטב. "אנשים מגיעים לפה בגלל החינוך המצוין בעמק, אבל אם אין להם איפה לגור אין להם איך ללמוד פה. כאמור, התשתיות מתפרקות. אין לנו מגרש כדורגל אחד בעמק, למעט מגרש של ויצ"ו שמשמש את צורכיהם החשובים. מגרשי הכדורסל המעטים זקוקים לשיפוץ עומק. במשרד החינוך אמרו לי שיותר פשוט וזול לבנות מחדש בתי ספר מאשר לשפץ את הקיימים. אנחנו בונים חטיבת ביניים בנהלל, ובינתיים הילדים לומדים בקרוונים בלי מיגון ובלי מקום לשחק בו, בעיקר בחורף. אנחנו משקיעים רבות באוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים, וזה דורש בניית כיתות תקשורת ופיתוחים נוספים. לראשונה עומדת להיפתח גם כיתת מחוננים – למעשה שתיים, נוכח הביקוש וההצלחה במבדקים. זה אירוע אזורי, לא רק של המועצה שלנו".
שיחור־רייכמן מברכת על כך שמסורת הורדת הידיים בין הרשויות חלפה מהעולם. "בנינו שיתופי פעולה יפים מאוד, מתוך הבנה שהעמק הוא של כולם. אלה דברים שבאים לידי ביטוי בכל תחום, למשל בהנחות הדדיות באירועי תרבות וספורט שמתקיימים במועצות שכנות".
מצוקה אחרת בעמק, שהיא למעשה מצוקה ישראלית כללית, נוגעת לתחום החקלאות, שלדברי שיחור־רייכמן, מנהל התכנון פוגע בו בעקביות. "יש לנו 350 אלף דונם חקלאי בעמק, הכול מעובד עד הדונם האחרון. אבל כל הזמן מנהל התכנון נוגס ומנסה לקחת עוד חלק ועוד אחד לטובת בנייה. ומה עם ביטחון מזון? אנחנו הרי חייבים להסתדר לבד. 20 אחוז מצריכת החלב בישראל באה מהעמק, כך גם 12 אחוז מהתבואה. הגיל הממוצע של חקלאי ישראלי הוא 67, ואין כמעט דור המשך. לא קל להיות חקלאים במדינה. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כמועצה כדי להקל את החיים של החקלאים והחקלאיות, חושבים כל הזמן איך לעזור להם, אבל המדינה לא יכולה להמשיך להפריע לזה. יש הרי פתרון קל למצוקת החקלאים: סבסוד מחיר המים, כמו בארה"ב. בסופו של דבר זו לא בעיה להוריד את מחירי הירקות, הפירות והבשר כך שיהיו נמוכים מהייבוא מטורקיה או מפולין, צריך רק להוריד את מחירי המים".
במהלך הוועידה שיבחת את השרה להתיישבות אורית סטרוק, ואמרת שהיא עושה כמיטב יכולתה אבל יכולתה מוגבלת.
"אנחנו ניצבים בפני אתגר קשוח של ריבוי רגולטורים ומשרדי ממשלה שעוסקים בפיתוח הגליל וההתיישבות. זה לא שלשרת ההתיישבות יש את כל הסמכויות, רובן אצל רמ"י; יש שר הנגב והגליל ויש רמ"י ומשרד הבינוי והשיכון ומנהל התכנון, משרדי החקלאות, הגנת הסביבה והבריאות. אין ראייה רוחבית בממשלה. השאיפה שלי היא שתהיה רשות אחת, משרד אחד שכולל את הכול מא' עד ת'. משרד שמדבר את השפה. אם הממשלה רוצה לקדם התיישבות היא מוכרחה לרכז את כל הסמכויות בידי שרה אחת או שר אחד. זה פשוט וקל. האתגר הנוסף שלנו הוא פקידות שמשרתת אג'נדות שמתנגדות למרחב כפרי ופניהן לעיור, כי זה כלכלי להן יותר. הם רואים כסף ולא קהילות, ולא מבינים למה האנשים האלה תופסים שטח. 7 באוקטובר הזכיר לנו שהמדינה הושיבה קיבוצים ומושבים על הגבול כעיקרון מנחה, כהגנה על המדינה. אני קוראת לממשלה שלי, למדינה שלי, להתעורר".
קשה להתעלם מהעוצמות של שלומית, מההיכרות הבלתי־אמצעית שלה עם אתגרי השטח, וההבנה המקיפה שתפקידיה הקודמים העניקו לה לקראת משרתה הנוכחית. כמתבקש, אני שואלת אם נזכה לראות אותה בבחירות ארציות. היא מחייכת. "הבטחתי לקהל שלי שאני לא עושה יותר משתי קדנציות. אני חושבת שלא נכון להישאר בכיסא יותר מעשור. דברים שלא אצליח לעשות בעשור אחד לא אצליח כנראה בהמשך, וטובים ממני יצטרכו לבוא ולעשות אחריי".
אז ניפגש במרוץ הארצי בעוד שמונה שנים וחצי?
"יש לי עוד הרבה אתגרים לפתור פה, רק התחלנו".
"בנגב מתחננים לשדה תעופה, אבל התעקשו לנסות לבנות פה. בדיקת התשתיות כללה הכול חוץ מ
"המרחב הכפרי מחולק ליותר מעשרים רגולטורים. משרד הבריאות רואה את הצד שלו, ומשרד החינוך את שלו, וכך גם האוצר, וההתיישבות, והגנת הסביבה וכולי. היחידים שרואים את המכלול הם ראשי המועצות"
"אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי להקל על החקלאים, אבל המדינה לא יכולה להמשיך להפריע לזה. יש הרי פתרון קל למצוקת החקלאים: סבסוד מחיר המים"