מוקדם יותר השנה כתבתי פה על המאבק המשפטי שניהלו תושבי טורעאן נגד הקמת שיבולת – יישוב יהודי חדש בגליל. בשבוע שעבר דחה שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין בקשה לעיכוב ביצוע שהגישו תושבי טורעאן במסגרת ערעור על פסק דין מחוזי. ההחלטה הזו, שהתקבלה בשקט יחסי, סוללת למעשה את הדרך להקמת שיבולת. הקמת יישוב יהודי חדש בגליל היא אירוע שכמעט ולא קורה, ולכן שווה להתעכב עליו.

בשנת 1945 רשמו פקידי המנדט הבריטי מספר חלקות כקרקעות בבעלות "הנציב העליון כנאמן עבור כפר טורעאן", אף שהחלקות הללו מרוחקות כחמישה קילומטרים מטורעאן. במשך יותר משלושים שנה נשאר הרישום על כנו, עד שבשנת 1977, במסגרת הליך של עדכון הרישום, שונתה הבעלות והקרקעות נרשמו על שם מדינת ישראל בלבד, תוך השמטת אזכור הזיקה לכפר. תושבי טורעאן, שלא גילו שום עניין בקרקעות הללו, פנו לבית המשפט באיחור של חמישים שנה, כשגילו שהוגשה תב"ע להקמת יישוב יהודי במקום. הם טענו שמדובר בטעות שיש לתקנה ולהשיב את הרישום המקורי, תוך ציון המדינה כנאמן עבור הכפר.

בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את תביעתם. השופט אשר זגורי קבע כי התביעה התיישנה, שכן עברה תקופה ארוכה מאז רישום הקרקע בשנת 1977. גם אם הייתה טעות לשיטתם, הרי שלא ניתן לפתוח מחדש רישומים מן העבר הרחוק. התובעים לא פעלו בזמן, ולכן אין בסיס לתביעה שהוגשה בשיהוי ניכר. ברמה המהותית, הצהרת כוונות כללית של שלטונות המנדט איננה מחייבת את מדינת ישראל. לא מדובר כאן על זכות קניינית של תושבי טורעאן, אלא לכל היותר על הצהרה כללית של השלטונות הבריטיים, שאין לה שום תוקף מחייב עבור מדינת ישראל.

בערעור שהוגש לבית המשפט העליון ביקשו המערערים לעכב את הקמת שיבולת עד להכרעה סופית בערעור. השופט שטיין כתב בהחלטתו כי ככלל, על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח סיכוי ממשי להצלחת הערעור, ו"מאזן נוחות" הנוטה לטובתו – כלומר, שהנזק שייגרם עם קבלת הבקשה לעיכוב הביצוע, קטן מהנזק שיגרם עם דחיית הבקשה. אלא שבמקרה זה לא התקיימו תנאים אלה.

שטיין קבע כי שיהוי של כמעט חמישים שנה פוגע פגיעה מהותית בסיכויי הערעור, ומצדיק את דחיית הסעד הזמני. עוד הוסיף השופט כי גם מבחינת מאזן הנוחות, הוא לא שוכנע שיש מקום לעיכוב. תוכניות המדינה מתקדמות זה זמן רב, ובקידום היישוב הושקעו כספים רבים. לעומת זאת, הטענות של תושבי טורעאן הועלו באופן כללי, ללא תשתית ראייתית מספקת. כמו כן, יש גורמים נוספים שהתקשרו עם המדינה ביחס לקרקעות אלה, ולא ניתן לפגוע בזכויותיהם מבלי שישמיעו את קולם. שטיין הבהיר כי גם אם יתברר בעתיד שהתביעה מוצדקת, ניתן יהיה לפצות את המערערים באמצעים חלופיים כגון הקצאת קרקעות אחרות. הבקשה נדחתה אפוא ללא צו להוצאות.

פסק דינו של שטיין לא עסק רק בסכסוך קנייני טכני, אלא בשאלה מהותית הנוגעת לזהותה של המדינה ולפריסתה ההתיישבותית. בפועל מדובר בפסיקה שמאפשרת לראשונה זה שנים רבות להקים יישוב יהודי חדש באזור הגליל, במסגרת התחדשות התכנון הלאומי. בעידן שבו מאבקי קרקעות בצפון הארץ מלווים באתגרים פוליטיים וחברתיים לא פשוטים, השופט שטיין קבע תקדים משמעותי שמאזן בין ערכי הקניין ובין האינטרס הציבורי בקידום התיישבות יהודית בגליל.

יו״ר תנועת לב בגליל, אופיר שיק, בירך על ההחלטה ואמר: ״זהו יום היסטורי לצפון ולעם ישראל. אחרי עשרות שנים שבהן לא הוקם בגליל אף יישוב יהודי חדש, נפתח עידן חדש של שיבת ההתיישבות היהודית לגליל״.