לפני שלושה חודשים קיבלתי שיחת טלפון ממספר שאני לא מכיר. למספרים שאני לא מכיר אני עונה פעם כן ופעם לא. האינסטינקט שלי הוא לא לענות בכלל, אבל אחרי שהפסדתי שתי הזדמנויות כלכליות גדולות החלטתי באנוכיותי לתמרן בין הלא מזוהים. לפעמים זה משהו טוב, לפעמים זה המרכז להחזרי מס שמתקשר לעדכן אותי שמגיע לי איזה חמישים אלף שקל חזרה אם רק אסכים להיעקץ קודם. אז הטלפון צלצל וניסיתי להיזכר אם אני ב"כן" או ב"לא". לא זכרתי, והחלטתי שכן. זאת הייתה "שרהל'ה נאור, אמא של מתן, יש לך כמה דקות?".

כשאמא מציגה את עצמה בשיחה כאמא, היא כנראה רוצה להגיד לי משהו חשוב. אחרי חמישים דקות של שיחה הסתכלתי לשמיים ואמרתי לו תודה על שדחף אותי לענות. הבטחתי לה ולבעלה עופר שאני מגיע לפקוד אותם איך שאני חוזר מאיביזה. חזרתי מאיביזה, שכחתי, עברו שלושה חודשים, שוב הטלפון צלצל. תחושת האשמה כשעניתי ושוב הייתה שם שרהל'ה הייתה גדולה, אבל היא אמרה שזה בסדר ואני בטח עסוק מאוד. אמרתי לה שאני מתנצל מעומק הלב, והחיים ניצחו את הזיכרון, ושביום ראשון אני קופץ אליהם לשדי־חמד מיד אחרי הרדיו.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בשדי־חמד. עדיין מרגשת אותי מאוד הפעם הראשונה שלי בכל יישוב שעדיין לא הייתי בו. התקשרתי לשרהל'ה מהכניסה, והיא הדריכה אותי איך להגיע לבית שלהם. בכניסה לבית ראיתי את התמונה של מתן. זכרתי אותו עוד מהביקור שלי במתחם הנובה. יש דמויות שנחקקות לך במוח, והוא אחד כזה. בתמונה המפורסמת שלו הוא בלי חולצה ועם שיער ארוך, "של טרזן", כמו ששרהל'ה אומרת.

מתן ליאור היה הרבה דברים. לוחם, חוקר מוח שחקר השפעות של פטריות הזיה ואפשרויות טיפול בהן, חבר טוב, אחלה גבר בכללי, ואחראי ההגברה של הנובה. ברגע שהחלו לעוף טילים, הלוחם שבו נדרך. הוא זינק אל הבמה והתחיל לצרוח לכל המבלים שייסעו הביתה מהר, מיד, עכשיו. לא לשכב על האדמה, לא לחכות שיירגע, צאו מיציאות החירום וסעו הביתה. גם חברה של מתן הייתה איתו. הוא רץ, מצא אותה, זרק אותה לרכב ושלח אותה החוצה. היא התחננה שיעלה איתה, אבל הוא ידע שצריך אותו בנובה.

בזו אחר זו הוא אסף קבוצות של עשרה וחמישה עשר, והביא אותן לנחל גרר הסמוך. הוא הוריד את האנשים לערוץ כדי שיתחבאו ויברחו, וחזר לקחת עוד קבוצה. איש של סאונד שפשוט לא היה יכול לאטום אוזניים מול כל הצעירים שזקוקים עכשיו לאיזה טרזן.

בשיא אנושיותו

בבית של משפחת ליאור יש פינה ענקית לזכר מתן, עם ציורי שמן מרהיבים, תמונות מבית הספר ומהמסלול בצבא, תעודות אקדמיות וטקסט קורע לב שכתב סבא שלו ומופיע כעת על המצבה. לא יודע איך להסביר את זה, אבל זאת פינה שקיימת בגלל מוות ואיכשהו יש בה הרבה חיים.

הם זוג מיוחד, שרהל'ה ועופר. היא מטפלת בפסיכודרמה והוא איש קבע לשעבר שהיה אחראי בעבר על מיגון כל כיתות הכוננות בארץ, כולל בייישובי העוטף. בסלון לא נעים לי לנשנש: לא באתי לאכול ענבים אלא באתי לדבר על מתן. אבל בתוך שתי דקות בערך הקרח נשבר ועליו נמזג הזירו. שרהל'ה מתרגשת לספר לי שמתן עומד לקבל בקרוב את אות הגבורה מהנשיא. אני שואל אותה אם זה משנה לה בכלל, והיא אומרת שבטח. יש הבדל בין זה שהיא מסתובבת בארץ ובעולם ומספרת על הגבורה של בנה, ובין הכרה של המדינה בגבורה שלו. והיא אוהבת את המדינה, שרהל'ה, מאוד.

העיניים של עופר קצת יותר עצובות. הרבה כאב יש שם, והוא מנסה להסתיר אותו עם חביבות מתפרצת. הוא אומר שבחג סוכות לפני המלחמה, באמצע שיחה עם מתן על משמעות החיים, הוא אמר להם שכשימות הוא לא רוצה שיתאבלו עליו, רק שישמחו ויזכרו וימשיכו לחיות את חייהם, ויחיו בטוב. אני לא יודע אם אנשים מרגישים שמשהו עומד לקרות להם, אבל כנראה מלמעלה דאגו שעופר ושרהל'ה לפחות יזכו לשמוע את מתן מדבר על החיים אחריו.

אנחנו צופים בסרט ביוטיוב, חצי שעה מזוקקת על האיש והאירוע. סיפור הגבורה של מתן לא מופיע בעצמו בסרט, דבר לא צולם, אבל עדים רבים העידו על כך בפני הוועדה ואישרו שהוא היה גיבור. אבל גם חברים של מתן גיבורים. בבוקר 7 באוקטובר הם ידעו שמתן שם, ומיהרו להגיע אל בית משפחת ליאור. הם הרימו חמ"ל ובשלב מסוים החליטו לרדת לשטח. עופר מספר שפחד לתת להם לצאת אל בנו, רק המחשבה שמישהו מהם יחזור בארון טלטלה אותו. אבל כשהבין שהם נוסעים, לקח את האקדח שלו ויצא איתם דרומה. ב־8 באוקטובר הם סרקו בשטח, חיפשו, נתקלו במחבלים. הם לא מצאו את מתן.

כמה היו קרובים לגופתו, בדיעבד? עופר אומר שהם היו קרובים מאוד. באחת הנגלות שלו לעבר החיים, עם קבוצה שאסף, מתן עצר רכב הסעות שכבר היה עמוס באנשים. הנהג אמר לו שאין מקום לעוד 15 איש, מתן אמר שיש. היה. אבל אז מחבלים התחילו לרדוף אחריהם, והמבלים יצאו מרכב ההסעות והחלו להימלט. רובם ניצלו. אבל את מתן מצאו מת, רוכן מעל בחורה כדי לנסות להגן עליה.

אנחנו יושבים בערך שעתיים ואני שואל על הכול: על מתן, על סבא ג'ש שנפטר בינתיים, על החיים בתל־עדשים כשעופר היה צעיר ועל הקשר עם רפול שסייע לעופר לחזור לצבא מחו"ל היישר לפיקוד על נערי רפול. איך זכיתי להכיר אנשים כאלה. איזה מזל שעניתי לשיחה של שרהל'ה. וכמה שרהל'ות ועופרים אני לא מכיר, הורים לגיבורים שמצאו את מותם בשיא אנושיותם.

כל כך הרבה אנשים איבדנו ב־7 באוקטובר. הכמות מקהה את האובדן, כי מרוב פרצופים אין לנו פרצופים. אבל למתן ליאור היו פרצוף ושיער ועוז ורוח. תודה מתן, על מה שעשית, על איך שתפקדת, ועל ההורים שהשארת. הם אוהבים אותך וגאים בך מאוד, ואני מודה לך על שבזכות גבורתך זכיתי להכיר את הערוגה שגידלה אותך. מתן ליאור, גיבור.