במשך כשעה וחצי שנדמו כנצח, החזיק נג'יב – אז סמל, היום סגן - את עמדת השמירה הדרומית של בסיס האימונים החטיבתי בזיקים. רוב הזמן היה לבדו. חבריו לסגל הפיקוד של פלוגת הטירונים תבור רצו לאורך הגדר ההיקפית, בין העמדות, עיבו את נקודות השמירה ופינו את הפצועים מחילופי האש, והוא נותר יציב אל מול המחבלים שניסו להתקרב לגדר המחנה בכסות הצמחייה העבותה וירו בכל אמצעי הלחימה הרבים שברשותם. המחבלים החזיקו ברובי קלצ'ניקוב, במטולי אר־פי־ג'י, ברימוני רסס וברובי צלפים. מפקד כיתת הטירונים נג'יב, מנגד, היה מצויד בנשק אישי, בקסדה ובווסט לחימה ללא מיגון.
הקרב נמשך ונמשך. המחבלים התישו את החיילים בבוקר שמחת תורה ההוא לפני שנתיים, אך לא הצליחו לממש את תוכניתם ולחדור לבסיס במספרים גדולים. במשך 90 דקות הקרב, אומר נג'יב, הוא חשב על המשפחה שלו ועל חבריו. "חשבתי איך המשפחה תגיב אם אפגע, כי כלל לא הייתי בטוח שאצא בחיים", הוא משחזר. "חשבתי על האנשים בבסיס. ורציתי להרוג כמה שיותר מחבלים. לא חשבתי על עצמי ועל הפציעה שלי. רק רציתי להישאר בעמדה ולא לעזוב. אמרתי לעצמי שלא אעזוב את המקום גם אם אפצע קשה מאוד. כל עוד אני יכול להמשיך לאחוז בנשק – אני נשאר. וזה מה שהיה. יריתי שמונה מחסניות, את חלקן לקחתי מפצועים ומהרוגים, כי הייתי חייב לתת מכות אש חזקות. בסוף הנשק הושבת בגלל כמות הירי ולא עבד יותר".
"בסוף הנשק הושבת בגלל כמות הירי". הקרבות סמוך לזיקים ב־7 באוקטובר | צילום: Ilia Yefimovich - גטי אימג'ס
במהלך שיחתנו בבסיס זיקים בחודש שעבר, הוא וחייליו תפסו כוננות חילוץ לכוחות צה"ל הנמצאים ברצועת עזה. הוא לקח אותנו לסיור בין העמדות, הצביע על הפגיעות הרבות שנותרו בבטון האפור, הסביר מה נוצר מירי של קלאצ'ניקוב ומה מאר־פי־ג'י, ואיפה התמקמו הצלפים ששלטו על שטח ההשמדה בין העמדות. בעמדות נתלו סטיקרים עם תמונותיהם של הנופלים, משפטים שאמרו וגם דפי הסבר על הקרב לכל חייל שיגיע ויבקש ללמוד על מה שהתחולל כאן לפני שנתיים.
עוד כתבות בנושא
"הבנתי שצריך לקחת פיקוד", אומר נג'יב. "כשמפקד הפלוגה נופל הסגנית לוקחת פיקוד, וכשהיא נהרגת המ"מ מחליף אותה. אני לא נרתע, נלחמתי שם בעמדה, היה לי פרק זמן ארוך שהייתי לבד, ואין מה לעשות, צריך להבין שלפעמים אתה לבד וחייב להילחם עד טיפת הדם האחרונה, עד הכדור האחרון".
כל המפקדים לעמדות
הפלוגה של נג'יב נבחרה להישאר בבסיס בחג האחרון לפני החזרה לשגרת האימונים בתום תשרי. היו שם כ־90 טירונים שהתגייסו חמישה שבועות קודם לכן, 21 אנשי סגל, 30 חיילי מפקדה ועשרת בני משפחת אלון - הרב עומרי אלון, רעייתו מיכל ושמונת ילדיהם. המשפחה התנדבה לבלות את החג בבסיס ולהעניק לחיילים מעט תחושת בית וחגיגיות עם שיעורי תורה.
ב־6:29 בבוקר קמו כולם לאזעקות צבע אדום. הבסיס נמצא פחות מקילומטר וחצי מגדר המערכת בצפון רצועת עזה, והמפקדים היו מתורגלים היטב: הם שלחו מיד את כל החיילים והחיילות למיגוניות הסמוכות למגורים. אבל כשמפקד הפלוגה רב־סרן אדיר עבודי התחיל לקבל בטלגרם סרטונים והודעות שתיעדו את המתקפה, הוא הבין שזה אירוע חריג. בעקבות זאת הוא קיבל החלטה דרמטית: כל הטירונים ששמרו בעמדות ההיקפיות יוחלפו בידי מפקדים וילכו מיד למיגוניות.
"קפצתי לעמדה הדרומית והחלפתי את הטירונית שהייתה פה", אומר נג'יב. המפקד שבא איתו ליווה את החיילת בחזרה למיגונית והמשיך לעמדת הש"ג, ונג'יב נשאר לבד. "בשעה 7:20 התחלתי לשמוע את קריאות המחבלים, 'אללה אכבר'. דרכתי את הנשק והכנסתי כדור לקנה. נפל לי האסימון שאם אני נפצע אז לא יהיה בעמדה אף אחד שימנע מהמחבלים לעבור. אז שלחתי הודעה בקבוצה של הסגל וביקשתי תגבור". מערכת הקשר של הבסיס נפגעה בעקבות נפילת רסיסי רקטות, והתקשורת בין החיילים התבססה על תכתובות בוואטסאפ.
שתי דקות לאחר מכן הצטרף אליו מפקד בעמדה. "גם המ"פ עבודי והסמ"פ אור מוזס עברו פה. היא אמרה לי 'כפרה עלייך, היום תהרוג מחבל'. זה עשה לי סוויץ' בראש והבנתי שזה באמת יכול לקרות, כי את הקולות שלהם כבר שמענו, וזה גרם לחושים שלי להתחדד. שמענו את הכריזה ממחנה יפתח הסמוך שיש מחבלים בדרך אליהם, וזה הגביר אצלנו עירנות. התחלנו לעבות את העמדות והוספנו מפקדים לעמדות שלא היו מאוישות. ב־7:28 הסתכלתי לכיוון השיחים שמעבר לגדר, פתחתי זיג וראיתי דמות, עם ציוד לחימה מלא ו־אר־פי־ג'י על הגב".
כשהמחבלים הגיעו למרחק כמה עשרות מטרים מהגדר הם פתחו במכת אש, כולל השלכת רימונים, ירי מנשק קל ושיגור אר־פי־ג'י. סמל נג'יב נפצע בידו. "חטפתי כדור ביד שמאל. כמו מכה של פטיש על היד", הוא מתאר. "ראיתי כניסה ודימום וכמה חורים בחולצה מרסיסים, והבנתי שנפצעתי. כמו באימונים, שלפתי חוסם עורקים באינסטינקט והתחלתי להניח על היד, אבל עוד לפני ששמתי אותו עד הסוף הדימום נעצר וראיתי שהכדור פשוט נתקע ביד. הורדתי את הח"ע, ראיתי שאין דימום, עשיתי שני סיבובים וניעורים של היד כדי לראות שהיא מתפקדת והחלטתי להמשיך בלחימה, למרות שהיא לא הייתה מאה אחוז.
"המ"פ עבודי הגיע לעמדה ומיד חטף כדור בקסדה. הקסדה התנפצה אבל לא נחדרה, ורסיס עף לו לצוואר. הוא שאל אותי אם הכול בסדר אצלו. נתתי לו צ'פחה על הכתף ואמרתי לו 'עבודי, אתה תחיה, זה רק רסיס'. זה לא השפיע לנו על הלחימה. שנינו הסתכלנו זה על זה והבנו שלא משנה מה קורה, אנחנו פה עד הסוף".
סגן נג'יב | צילום: לירון מולדובן
נג'יב מצביע על כביש שנסלל סמוך לבסיס ולידו שטח פתוח לחניית משוריינים. "השטח שמעבר לגדר היה אז סבך ושיחים", הוא אומר, "לא היה לנו שדה ראייה, הם הצליחו להגיע עד לגדר ולהתקרב אלינו. כשהיו במרחק עשרים מטר מאיתנו זיהינו אותם פתאום, והייתה לנו זווית ירי וחיסלנו שניים מהם. בשלב מסוים עבודי לקח צעד אחורה כדי לנהל את הלחימה של כל הבסיס כי הוא היה המפקד הבכיר. וכל הזמן היו חילופי אש בכל העמדות".
כמה מפקדים שניסו להגיע לעמדה שלו נפגעו מירי שני מחבלים עם רובי צלפים שהתמקמו על גבעה שולטת, 400 מטרים דרומית להם. "אחת המפקדות צעקה לי שעבודי נהרג והבנתי שזה כבר אירוע אחר, לא תקרית עם פצועים. אחר כך הגיע הדיווח שאור מוזס, הסגנית שלו, נהרגה גם היא, ושמפקדים אחרים נפצעו". לפי התחקיר, רס"ן עבודי זיהה את הצלפים על הגבעה, ירה לעברם ופצע אחד מהם קשה, אבל האחר פגע בו והרג אותו. מוזס הספיקה להחליף אותו לכמה דקות בפיקוד על הקרב אך נהרגה סמוך אליו מאש הצלף.
עוד כתבות בנושא
"המפקד שהיה איתי בעמדה חטף כדור בלסת ובכתף תוך כדי מכת אש של המחבלים, נפצע קשה ונוטרל עד סוף הקרב", אומר נג'יב. "הורדתי ממנו את הקסדה והווסט, ודאגתי שישב וישמור על הכרה ולא ייחנק מהדם שלו. אחת לכמה דקות, בין מכות אש, דיברתי איתו, הסברתי לו את המצב והבטחתי לו שאוציא אותו מכאן. זאת המחשבה שעברה לי בראש לאורך הקרב.
"אחרי יותר משעה חטפתי מכה חזקה בקסדה וראיתי שחור. כדור מדויק פגע בי אבל לא חדר. זה גרם לי להבין שממש מכוונים על העמדה שלנו, עם ירי מדויק שילך ויחמיר. כבר שבעה פצמ"רים נפלו במרחב העמדה, הייתה אש צלפים, מחבלים הסתערו רגלית, ירו וזרקו רימוני רסס. אז החלטנו לפנות את המפקד הפצוע שהיה איתי בעמדה, וגם אני לקחתי צעד אחורה כי העמדה כבר הייתה חשופה לחלוטין למחבלים וחששתי שינסו לירות עליה שוב אר־פי־ג'י". תוך כדי היציאה מהעמדה כדור נוסף פגע בו בחזה, עבר דרך כל המחסניות בווסט ונעצר לפני שחדר לגופו. הוא גילה את זה רק אחרי שהשתחרר מבית החולים, וגילה את החור שסימן את נתיב הקליע בתוך הווסט.
איפוס כוונות
בש"ג המערבי, לכיוון הים, הכניסו חיילי הבסיס עשרות אזרחים שנמלטו מחוף זיקים הסמוך, ומגיני העמדה הדפו את האויב במשך זמן רב. לא רחוק משם, בעמדת ש"ג מטווחים, התחולל קרב קשה. שני מפקדי המחלקות אדר בן־סימון וינאי קמינקא, עם המפקדת עדן אלון לוי ונהג החפ"ק עומרי ניב פיירשטיין, ניהלו חילופי אש מול המחבלים במשך יותר מחמישים דקות. בשעה 8:13 אבד הקשר עם העמדה, לאחר שנפגעה מיידוי רימונים ומירי אר־פי־ג'י. ארבעת הלוחמים נהרגו. מיד לאחר מכן פלשו שני מחבלים לתוך הבסיס דרך העמדה הפרוצה, והתפצלו. אחד מהם נכנס למתחם פלוגת הטירונים, ירה בחייל נריה אהרון נגארי והרג אותו, ופצע טירון נוסף ואת מיכל אלון, אשת הרב, אחות שטיפלה באחת הפצועות. טירון אחר זינק על המחבל בידיים חשופות ונאבק בו בעוד המחבל דוקר אותו. חייל נוסף דרך את נשקו וחיסל את המחבל בחמישה כדורים.
שרשרת הפיקוד בבסיס נותקה לחלוטין בשלב הזה, אחרי שמפקד הפלוגה וסגניתו, מפקדי מחלקות ומפקדי כיתות נהרגו בקרב. "היו 21 אנשי סגל וכולם היו בחוץ ונלחמו. חלקם לקחו רובים מהטירונים שנכנסו למיגונית. לא היה אפילו אחד שהתחבא", אומר נג'יב. בשעה 9:00 הגיעה התגבורת הראשונה מבחוץ – מפקד חטיבת החילוץ וההדרכה באותם הימים, סמג"ד בחטיבה, מפקד האימון המתקדם, וקצין צנחנים צעיר - מפקד הטירונים סג"ם ראובן, שרץ לאורך קילומטרים רבים ותפס טרמפים כדי להגיע מבית הוריו בקריית־מלאכי עד לשדה הקרב בזיקים.
"הגענו לכניסה לבסיס, כרענו ברך, התחלקנו לצמדי ברזל ולקחנו ציוד מחיילים שפגשנו בדרך", אומר סא"ל א', שהיה סמג"ד ב־7 באוקטובר וכיום הוא מפקד גדוד רם (668) בחטיבת החילוץ וההדרכה. "המשכנו לנקודות ההיתקלות שהחמ"ל הפנה אותנו אליהן. קיבלנו דיווח על רימון שנזרק לאחת המיגוניות. בראש שלי ראיתי חמישים חיילים במיגונית ורימון שנזרק פנימה. החלטנו להתקדם לאזור הזה.
"רצינו ללכת למקום המגע האחרון עם האויב, אבל המח"ט קבע שהולכים אל החיילים. בדיעבד זאת הייתה ההחלטה הכי טובה שיכולנו לקבל, כי ברגע שהגענו למיגונית של הבנות נתקלנו במחבל שניסה לאגף אותנו, חיסלנו אותו, ואז זיהינו מחבלים מחוץ לבסיס והתחלקנו לשתי חוליות – אחת ללחימה מול המחבלים והשנייה לפינוי הפצועים".
הוא הבין שהמפקדים שהיו ממונים על הבא"ח במהלך החג כבר אינם בין החיים. "שמתי לב שאור מוזס הפסיקה לענות", אומר סא"ל א'. "הבנתי שיש הרוגים, ולא ידעתי מי מהסגל נהרג ומי נפצע, אבל הבנתי שהפיקוד לא קיים יותר, כי החיילים אמרו לנו במיגונית שכל המפקדים יצאו להילחם בעמדות והם נשארו לבד. אלה חיילים שהיו רק חודש וחצי בצבא. חלקם היו בהלם קרב, ממש פחדו על החיים שלהם. חלקם לקחו נשק ותפקדו, שני חיילים חיסלו מחבל - אחד מהם שהתאבק איתו בידיים והאחר שחיסל אותו. אבל ככלל התמונה היא יותר משישה פצועים אצלי בידיים, פצועים קשה, ומראות לא פשוטים.
אל"מ שלומי בן־יאיר | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
"חילקנו בינינו את הגזרות, תפסנו פיקוד, התחלנו לעשות משימות. אני קיבלתי את ההכנה לפינוי: שהחיילים ילבשו מדים ושייקחו את כלי הנשק שלהם. זה תהליך שלקח המון זמן, כי היה קשה להבין מי נמצא איפה. ממש לקחתי חיילים בהתנדבות, 'מי מוכן לבוא לעזור לי'. יש חיילים שבאו לעזור לי לצאת מהמיגונית ולפנות פצועים וגופות, והקיאו מלחץ. יש כמה שכן תפקדו ועזרו לנו. הם הבינו שכל המפקדים יצאו להילחם ורובם נפצעו או נהרגו".
איך אתה גורם לחייל שנמצא רק חודש וחצי בצבא לצאת מהמיגונית למשימה כזאת?
"לפעמים אפילו קצת באלימות, עם סטירה פיזית", הוא מודה. "אבל בתכלס, תפסתי חייל בכתפיים, הסתכלתי עליו בעיניים ואמרתי לו: אני איתך. זה עזר, הוא התאפס על עצמו".
הם פינו מהבסיס את האזרחים - משפחת הרב והאזרחים שנמלטו מהחוף - ורק אז את החיילים הפצועים וההרוגים. "השלב הבא היה לנסות להחזיר את ההגנה: חילקנו חיילים לחוליות והעמדנו אותם בעמדות הגנה, בעמדות שמירה, כי הבנו שיש עוד מחבלים במרחב. בלילה הגיעה פלוגה מקורס מפקדים שהחליפה את החיילים, והתייצבה על הגנה מסודרת שהחזיקה את הבסיס", מסביר א'. לפי תחקיר הקרב, כ־15 מחבלים הגיעו לאזור ביממות הבאות וחוסלו או נעצרו.
עוד כתבות בנושא
במקביל להגעת אנשי הסגל הבכירים לבסיס, הצטרף ללחימה גם כוח מיחידת מגלן. החיילים החלו בסריקות נרחבות אחר מחבלים. אחרי ארבע שעות הגיע מסוק של יחידה 669 שפינה שלושה פצועים דחופים, ובהם נג'יב, לבית החולים אסותא באשדוד. נג'יב כלל לא עדכן את הוריו על הקרבות עד שהגיע לבית החולים. "בשעה מוקדמת של הקרב עמדתי לשלוח לאבא שלי הקלטה שאני בסדר, למרות שלא ידעתי אם אצא מהעמדה בחיים", הוא מספר. "איך שבאתי לשלוח לו – הייתה מכת אש מהמחבלים. מיד מחקתי את ההקלטה והשבתי באש. רק כשהגעתי לבית החולים דיברתי איתם, אמרתי להם שאני בסדר. הם לא ידעו מה קורה איתי, כי הגיעו אליהם הרבה שמועות על המצב שלי - קודם חטוף, אחרי זה פצוע קשה. בסוף דיברתי איתם, אמרתי להם שהכול בסדר ועדכנתי אותם. אבל לא הסכמתי שהמשפחה תבוא לבקר אותי בבית החולים. רבתי עם ההורים שלי כדי שלא יגיעו. הבנתי את תמונת המצב בדרום, ואמרתי להם חד־משמעית: 'אתם לא מגיעים. זה סתם סיכון. תהיו בבית, אני אחזור מתישהו ואהיה בסדר'".
עד הכומתה
בקרב, שהחל ב־7:30 והסתיים לפני השעה 10:00, נהרגו שבעה חיילים: המ"פ רס"ן אדיר מאיר עבודי, הסמ"פ סרן אור מוזס, המ"מים סגן אדר בן־סימון וסגן ינאי קמינקא, מ"כית הטירונים סמ"ר עדן אלון לוי, הלוחם ונהג החפ"ק סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין, והטירון טוראי נריה אהרון נגארי. מלבד זאת נפצעו שבעה מפקדים, שני טירונים ואזרחית. התחקיר קבע שבסיס האימונים החטיבתי זיקים לא נכבש "בזכות הלחימה הנחושה של סגל המפקדים ולוחמי פלוגת תבור. החלטת מפקד הפלוגה רס"ן עבודי ז"ל להחליף חיילים בעמדות ולעבות במפקדים, לצד ניהול הקרב ותפיסת הפיקוד על ידי סגנית מפקדת הפלוגה, לאחר נפילתו, יצרו את התנאים לעמוד בפני המתקפה... כל המחבלים שחדרו לבא"ח חוסלו". צוות התחקור ציין לחיוב את גבורתם של המפקדים והחיילים, וקבע ש"ערכים של דבקות במשימה וחתירה לניצחון, אחריות, דוגמה אישית ורעות באו לידי ביטוי באופן מובהק לאורך הלחימה". הכנסת האזרחים שנמלטו מהחוף אל הבא"ח הצילה חיים.
פלוגת תבור, שהסגל הפיקודי שלה ספג פגיעה קשה, הייתה צריכה להמשיך בהכשרה. א' מונה למפקד הפלוגה, חידש את הצוות במתנדבים שרצו למלא את מקום חבריהם הנופלים, וההכשרה עברה לבסיס פיקוד העורף ברמלה, משם לבסיס ניצנים ולבסוף לבסיס נבי מוסא. "עשינו הכול בהמון רגישות עם המון שיחות, הקשבה, טיפול ממוקד במי שצריך", הוא אומר. "קיימנו שיחות רבות עם ההורים. המלצתי בשלב מסוים שהחיילים יתחילו לעלות לעמדות שמירה כדי להחזיר להם קצת שגרה. התלבטנו אחרי חודש אם להוציא אותם הביתה, כי חששנו שהם לא יחזרו. התבדינו. הם העדיפו לחזור אלינו כי פה מבינים אותם, יש להם חברים שחוו את אותה החוויה. הם סיימו את ההכשרה בשלושה ימים של סדנה בעין־גדי עם מטפלים קבוצתיים. מסע הכומתה היה באזור ירושלים. את המסע הם עשו עם דגלים של החברים שנפלו והמשפחות השכולות הצטרפו בקילומטר האחרון. יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה".
סמל נג'יב לא השתתף בהמשך ההכשרה: הוא נדרש לשיקום והחלמה במשך שלושת החודשים הבאים, ובמהלכם טיפל בידו הפגועה וחיזק אותה. "עדיין יש לי שם פגיעה עצבית", הוא מספר. "היא מתעייפת מהר יותר, אבל אני יכול לעשות הכול. אני עובר בוחן בר־אור. כשחזרתי מהשיקום לא היה לי תפקיד, ובשיחה עם המג"ד אמרתי לו שאני משתחרר מצה"ל או שיוציאו אותי לקורס קצינים. הם עשו כל מה שאפשר כדי שאשאר במערכת, וקיבלתי אישור לצאת לקורס".
למה רצית לצאת לקורס ולהאריך את השירות?
"כשהייתי פה בעמדה למדתי מה בן אדם אחד יכול לעשות. הרגשתי שבכך אני מנציח את החברים שנפלו ויכול להזכיר אותם בכל הזדמנות, ולהראות להורים השכולים שהילדים שלהם לא נפלו לשווא. יש מי שממשיך את הדרך שלהם, וסוחב את השם שלהם תמיד, ויביא אותו לכל החיילים". מאז הוא הספיק להיות מפקד מחלקת טירונים וכיום הוא כאמור סגן, סמ"פ בגדוד. ביום העצמאות שעבר נבחר למצטיין נשיא המדינה. "עשיתי את התפקיד שלי בסך הכול", הוא מצטנע כאחרון הגיבורים. "זה מה שמצופה מכל מפקד בצבא. לא משנה באיזה תפקיד. הזמנו את המשפחה של הנשיא להתארח אצלנו ולאכול עלי גפן ממולאים".
כמפקד, איך אתה מעביר את המסרים שלך לחיילים?
"קודם כול – במה שאני אעשה. אני אלחם שוב ושוב, ותמיד אהיה ראשון, בכל תפקיד. אם החיילים יראו את המפקדים שלהם הולכים קדימה, אז הם ילכו גם. זה מה שהיה פה ב־7 באוקטובר".
גם א' המג"ד תוהה איך מחנכים חיילים לנהוג כמפקדי הטירונים בבא"ח – "לרוץ קדימה, להחליף חיילים בעמדות, להילחם בידיעה שהם כנראה ייפלו או לא יחזרו. אין תשובת קסם לזה. בעיניי זאת שליחות והבנת האחריות. המשפט המוכר של דוד בן־גוריון, 'תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך', נכון פה כל כך - האימהות בהחלט הפקידו את בניהן בידי המפקדים הכי ראויים לכך".
בין היישובים לגדר
שבעה חיילים נפלו בקרב במחנה זיקים. בזכות גבורתם העילאית של המפקדים והחיילים, המחנה לא נפל. אבל "תחקיר הקרב הזה הלך לאיבוד בין כל התחקירים", לדעתו של אל"מ שלומי בן־יאיר, שהיה קצין אג"ם של פיקוד העורף ב־7 באוקטובר וכיום הוא מפקד חטיבת החילוץ וההדרכה. "החבר'ה הצילו שם את החיילים שלהם וגם את החברים. לא כולם מבינים עד הסוף מה זה להילחם בעמדה בלי תגבורת, ולנצח. הייתה פה חבורה של מפקדים וחיילים שהבינו מהר את האירוע. מ"פ, סמ"פ וקצינים נוספים זיהו שאלה לא סתם אזעקות, העלו מפקדים לעמדות כי הטירונים פחות מיומנים בנשק, ובכל עמדה היו שניים־שלושה חיילים עוד לפני שהבינו שהמחבלים מגיעים.
"כשהקרב התחיל, המפקדים רצו ממקום למקום על פי קריאות מהעמדות. הם הבינו שהם מוקפים ועדיין רצו אל המחבלים. המ"פ עבודי ניהל את האש עד שהוא נהרג, הסמ"פ ניסתה לחלץ את הרס"פ ונהרגה גם היא. שני מפקדי מחלקות נלחמו באחת העמדות מול מחלקת נוח'בה עד שתקפו אותם באר־פי־ג'י והעמדה רוסקה.
"החטיבה שלנו עוסקת בהצלת חיים. רמת הלוחמה שונה משל כפיר וגולני, ואנחנו לא רובאי 08, אבל יש לנו הכשרה מספקת לאיו"ש ואנחנו נחשבים למסייעים בתמרון - בעזה ובלבנון חילצנו לא מעט חיילים. אנחנו שונים באופי הלחימה, בקטלניות שלנו. אבל אחד הדברים המרכזיים שלמדנו הוא שאנחנו לא צריכים להיות שונים. אז היום אנחנו בתהליך נרחב של שיפור הקטלניות, עם הכשרה ללחימה עם טילי לאו, רימונים, מא"גים ונגב, בנייה של לש"בייה ומאמני ירי, תשתיות חדשות. אלה דברים שהתבטאו פחות ביחידות כמו שלנו, אבל היום זה אחד הלקחים החזקים מהלחימה. אם היינו עם היכולות האלה בעמדות, אני חושב שהיינו מסוגלים לנצח בקרב הזה מהר יותר".
בחטיבת החילוץ וההדרכה יש כיום חמישה גדודים, והיא כוח היבשה הגדול ביותר שאינו כוח מתמרן. "זכינו להיות אחת משתי חטיבות שהקימו גדוד חדש תוך כדי המלחמה", אומר המח"ט בן־יאיר. "זאת זכות מטורפת. אחרי כיבוש הכותל המוטיבציה לגיוס לצנחנים עלתה, וכך אצלנו – במבצע עם כלביא ראו אותנו בטלוויזיה מסתובבים בזירות נפילה ומוציאים אנשים מההריסות, והמוטיבציה להגיע אלינו גברה".
מפקד הבא"ח סא"ל ד' היה בביתו בשדרות באותו היום, אך הגיע לבסיס רק בשעת צהריים. לאחר מכן ניהל בעצמו חלק ניכר מתחקיר הקרב בבסיס. בן־יאיר מגבה את ההחלטה של ד' לתחקר את הקרב בעצמו: "הוא הוביל רק חלק מסוים מהתחקיר ולא את התמונה הרחבה יותר שבדקה גם אותו", אומר בן־יאיר. "על התפקוד האישי שלו באותו היום הוא עבר תחקיר מלא אצל אלוף פיקוד העורף דאז רפי מילוא. זה אירוע מורכב". ד', שננזף בשורה קצרה בתחקיר, היה לבד בביתו בשדרות באותו החג, עם שניים מילדיו; אשתו, שילדה רק שלושה שבועות קודם לכן, הייתה במקום נפרד, בבית הוריה בעיר. במשך כמה שעות הוא עקב מהממ"ד בביתו אחר ההודעות בקבוצת הוואטסאפ של מפקדי הבסיס, עד שאשתו חזרה לביתם בכלי רכב ממוגנים והוא הצליח לצאת ולהגיע לבסיס בשלב הטיהור. "הוא ניסה להשאיר את הילדים אצל השכנים, אבל כשירד למטה מחבלים ירו על הכניסה למבנה", אומר בן־יאיר. "אני חושב שהוא עשה כל מה שהיה יכול לעשות".
מה בכלל עושה בסיס עם מאות טירונים בגבול עזה? זה דבר שחושבים לשנות?
"קודם כול, הם הגנו על עצמם טוב יותר מהבסיסים האחרים שהותקפו ב־7 באוקטובר, למרות שהיו שבעה הרוגים. הם ניצחו את המחבלים. האם צריך לחזק שם חלק מתשתיות ההגנה? ברור, ועובדים עכשיו קשה כדי לעשות את זה. אבל הבסיס יכול להיות בכל מקום במדינת ישראל. יש בסיסי הדרכה קרוב לגבול. אפשר לשאול את זה גם על חטמ"ר הבקעה, שהבסיס שלה קרוב לגבול ירדן, וזה נכון גם לעזה וללבנון. היכן שיש יישובים, חיילים יכולים וצריכים להיות. בצפון הרצועה יש יישובים במרחק קטן יותר מהגדר. כשהייתי מפקד הבסיס תרגלתי בכל יום שישי תרחישי מתקפה. תמיד הייתה תחושה של קרבה לגדר, ותמיד הייתה הבנה שיכול להיות שיקרה פה משהו. אני חושב שאנחנו צריכים להישאר שם. יש חשיבה על היכולת להגן על עצמנו, על קטלניות, ולכן אנחנו הופכים את החטיבה להרבה יותר קטלנית ומשדרגים את העמדות שם. כל הצבא לומד וגם אנחנו".
עוד כתבות בנושא
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il