מצד שני | חיים גולדברג, פלאש 90

צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

עם חתימת העסקה להשבת החטופים בתמורה לשחרור מחבלים, מקדם ארגון "חוננו" יוזמה להעניק חנינה לאסירים יהודים שביצעו פשעים לאומניים. בניגוד לאנשי חמאס, אומרים היוזמים, הם לא ישובו לטרור

תוכן השמע עדיין בהכנה...

"מתווה הנשיאים השלישי" – זה השם שנתנו בארגון "חוננו" ליוזמה שהם מקדמים למען מתן חנינה לכ־30 אסירים יהודים שביצעו פשעים חמורים על רקע לאומני. מדובר ביוזמה שקודמה מתחת לרדאר זה זמן, ובשבוע שעבר קיבלה פומבי בכמה דיווחים תקשורתיים, בין השאר בעניין האפשרות שתוענק חנינה לאסיר העולם עמי פופר, שהורשע ברצח 7 פועלים ערבים בשנת 1990 בראשון־לציון. מנכ"ל הארגון שמואל מידד (זנגי) מדגיש כי הפרסום לא הגיע מכיוונו: "מאיתנו זה לא יצא. אנחנו רוצים להשיג את המטרה, והעדפנו שהיוזמה הזו לא תפורסם. אני לא יודע מי כן הפריח את 'בלון הניסוי' הזה, אבל מאיתנו זה לא יצא.

"ההיגיון מאחורי היוזמה הזו פשוט. לא יכול להיות שמחבלים טרוריסטים משתחררים בעסקאות כאלה מפעם לפעם ואסירינו הלאומיים שביצעו מעשי תגובה לטרור, נשארים בכלא לרצות את עונשם עד תום. זה ממש לא הוגן. לא יכול להיות שאלה שפתחו במעגל הטרור, שגם תמיד חוזרים למעגל הטרור, הם אלה שמשתחררים, ודווקא האסירים הלאומיים היהודים צריכים לרצות את עונשם עד תומו".

שמואל מידד | חיים גולדברג, פלאש 90

שמואל מידד | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

את יוזמת החנינה, שקודמה במגעים שקטים עם נשיא המדינה ועם שר המשפטים בתקופה האחרונה, מבססים בחוננו בעיקר על שני תקדימים. הראשון הוא החנינות שהעניק אביו של הנשיא הנוכחי, הנשיא השישי חיים הרצוג ז"ל, לאסירי המחתרת היהודית לאחר עסקת ג'יבריל, שבמסגרתה שוחררו יותר מאלף מחבלים תמורת שחרורם של שלושה חיילי צה"ל. התקדים השני, שעליו מספר מידד לאחר שהיה מעורב במגעים לקראתו בשלהי שנות ה־90, נעשה בידי הנשיא דאז עזר ויצמן, ובמסגרתו שוחררו או קוצר עונשם של 14 אסירים יהודים. בהם היו גם האחים איתן ויהוידע קהלני, שהורשעו בניסיון רצח של ערבי, דניאל מורלי שהורשע ברצח ערבי, ויורם שקולניק, שעונשו נקצב כך ששוחרר לבסוף מהכלא כשנה מאוחר יותר.

"לפני שנים נפגשתי עם הנשיא דאז עזר ויצמן, וביקשתי ממנו לשחרר אסירים יהודיים בעקבות שחרור של מחבלים ערבים שאמור היה להתבצע אז", מספר מידד. "ויצמן דיבר איתי על הא ועל דא, הוא אהב לקשקש הרבה, ובסוף הוא הראה לי את כף היד שלו, הפך אותה, ואמר לי 'אני רואה שכל מה שאני חושב ככה, אתה חושב ככה, הפוך בדיוק. דבר אחד אני מסכים, שכנעת אותי שאם אני משחרר ערבים אני אשחרר גם יהודים'. עניתי לו 'גם בזה אנחנו לא חושבים אותו דבר. אני אומר לך תשחרר יהודים ואל תשחרר ערבים'. הוא אמר 'אתה לא מבין איך זה עובד', ואני עניתי 'בוא נראה מה באמת תעשה'. בסופו של דבר השגנו גם את התמיכה של שר המשפטים דאז צחי הנגבי, ושלושה חודשים אחר כך ויצמן נתן שורה של חנינות וקיצר את העונשים באופן משמעותי מאוד, כך שכולם השתחררו בתוך שנה לכל היותר מלבד עמי פופר, וגם עונשו נקצב אז משבעה מאסרי עולם לארבעים שנות מאסר. מה שהיה עם ויצמן מצטרף לחנינה שנתן הנשיא הרצוג האב, ואני מקווה שהבן יחזור על מה שאבא שלו עשה".

חיים הרצוג, עזר ויצמן, יצחק הרצוג | סער יעקב - לע"מ, אבישג שאר-ישוב

חיים הרצוג, עזר ויצמן, יצחק הרצוג | צילום: סער יעקב - לע"מ, אבישג שאר-ישוב

היוזמה שלכם יוצרת סימטרייה משונה, לשחרר רוצחים יהודים בגלל ששחררנו רוצחים ערבים. אין פה הוספת חטא על פשע?

"אז מה כן הגיוני, לשחרר רק רוצחים שרצחו יהודים? זה אבסורד. הפשע הוא לשחרר מחבלים, ועל זה אין חולק. גם אם אתה בעד עסקה ויש אלף סיבות למה נכון לשחרר את אותם מחבלים, אין חולק על כך שזה פשע לשחרר לחופשי מחבלים שעלולים לשוב לטרור. אם אתה לא משחרר במקביל את אותו קומץ קטן של יהודים שהגיבו על מעשי טרור, זו באמת הוספת חטא על פשע".

הניסיון מלמד שאיש מהאסירים היהודים ששוחררו בעבר מהכלא לא חזר לסורו, מדגיש מידד, וכולם מקיימים אורח חיים נורמטיבי. "אני מכיר כמעט את כולם באופן אישי, כולם אזרחים שומרי חוק, בניגוד מוחלט למחבלים המשוחררים שרובם שבים לעסוק בטרור".

איך מסבירים את הפער הזה?

"זה פשוט מאוד. מדובר באנשים שיש להם אישה וילדים, ואם הם לא נשואים יש להם הורים, וכל הסביבה הזו - בניגוד למה שקורה אצל הערבים - לא תומכת במעשה שהם עשו, בדיוק להפך. הסביבה היא ממלכתית, מאמינה בכך שהצבא הוא שצריך להגן על חיי יהודים, לא אזרחים פרטיים. אז אותם אנשים, שאולי ברגע מסוים 'השתחרר להם הבורג' כמו שאומרים, ברגע שהם משתחררים ברור להם שהם לא יכולים לחזור לזה והם מחפשים חיים שקטים. אצל הערבים כל הסביבה תומכת בהם, מתייחסת למעשים שלהם כאל מעשים נאצלים, ולכן יש להם תמריץ לשוב לטרור. אצל היהודים זה לא קיים. למעשה, אלה לא אנשים שיזמו מעשה טרור אלא הגיבו על טרור. הם לא רצו להרוג כמה שיותר ערבים, אלא היה פיגוע והם יצאו להגיב. לכן להם פשוט שלא חוזרים לזה, אף פעם".

פונים למקום השפוי

אורלי אלמקייס היא קרובת משפחתם של יוסף חיים בן־דוד ושני אחייניו, אשר הורשעו ברצח הנער הערבי מוחמד אבו־ח'דיר ב־2 ביולי 2014. את הרצח ביצעו השלושה כנקמה על חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואיל יפרח, שגופותיהם נמצאו ימים ספורים קודם לכן. בן־דוד נידון למאסר עולם ועוד 20 שנות מאסר, אחד האחיינים שהיה שותף בפועל לרצח נשפט למאסר עולם, ואילו על האחיין השני שחלקו באירוע היה מצומצם יותר נגזרו 21 שנות מאסר. בני משפחתם של השלושה מנסים להביא לשחרורם כבר כמה שנים, וכעת הם מקווים ששחרור המחבלים הסיטוני במסגרת העסקה מול חמאס יעלה את הסיכוי שגם הם יזכו לחנינה. "החנינה שלהם הייתה צריכה להיעשות מזמן", אומרת אלמקייס. "לצערי זה לא קרה, ועכשיו הגיעה ההזדמנות, עם שחרורם בימים אלה של מחבלים כבדים שדם יהודים על ידיהם. מחבלים שרצחו יהודים לא כי הם הזיקו להם ולא כי פגעו בכבודם, בשמם, בביתם או באדמתם, אלא פשוט משום שהם שונאים יהודים. מחבלים שמאמינים בזה שאם אתה יהודי לא מגיע לך לחיות.

שמואל מידד,  "חוננו": "גם אם אתה בעד עסקה, ברור שזה פשע לשחרר לחופשי מחבלים שעלולים לחזור לסורם. אם אתה לא משחרר במקביל קומץ קטן של יהודים שהגיבו על מעשי טרור - זו הוספת חטא על פשע"

"בזמן כזה שבו משחררים מחבלים שדם של יהודים רבים כל כך על ידיהם, השכל וההיגיון הבריא אומרים שצריך לקרות כאן משהו", מוסיפה אלמקייס. "נכון, בשביל להחזיר את האחים שלנו שבשבי חמאס אנחנו צריכים לשלם מחיר כבד מאוד; אני לא נכנסת לשאלה אם זה מוצדק או לא מוצדק. אבל אם המהלך כבר קרה, לא הגיע הזמן שהאנשים שיושבים למעלה יבינו שאחרי שבר כזה, כל כך הרבה כאב, אובדן של כל כך הרבה חיי אדם בעקבות שבעה באוקטובר, לא הגיע הזמן לעשות משהו גם בשבילנו? לעשות משהו פשוט מאוד, לשחרר את מי שיש הקוראים להם 'מחבלים יהודים' ואני לא מוכנה לכנות אותם ככה. אלה אנשים שעשו עבירת טרור, שהיא באמת לא פשוטה, אבל לא מתוך סתם שנאה, אלא בעקבות משהו. אלה אנשים שהגיבו, במקרה שלנו על רצח שלושת הנערים. הם לא היו עושים דבר כזה מלכתחילה, סתם כך, אם לא היה בסמיכות לאירוע כל כך קשה".

אלמקייס מאמינה שמהלך כזה של חנינה לאסירים יהודים במקביל לשחרור המחבלים חייב להיות חלק מתהליך הריפוי של השסע בציבור הישראלי. "יש פה הזדמנות פז נדירה אחרי כל הפילוג שיש בעם שלנו, לאחות שברים בחברה הישראלית. למען המעשה החשוב והמוצדק של שחרור החטופים אנחנו כחברה משלמים מחיר כבד מאוד. אף אחד לא מבטיח שמחבל שמשוחרר בעסקה הזאת לא יקום וירצח מישהו חס ושלום, ושהפיגוע שהוא יעשה לא יהיה מזעזע יותר. מצד שני, אף יהודי שנאשם ברצח של ערבי ויושב בכלא, שביצע עבירות לאומניות, לא יעשה את זה שוב אחרי שישתחרר. בסופו של דבר, אם תהיה חנינה הם לא יחזרו למעגל הזה שנקרא פשע ואלימות. בדיוק ההפך ממה שברור שיקרה עם המחבלים המתועבים מחמאס. לכן יש פה הזדמנות לעשות מעשה לטובת העם שלנו, ואני קוראת לנשיא ולשר המשפטים לעשות אותו".

אורלי אלמקייס

אורלי אלמקייס | צילום:

את מאמינה שלקריאה שלך יש סיכוי ליפול על אוזניים קשובות?

"אני רוצה להאמין שיש עוד מקום שפוי אצל מקבלי ההחלטות, כי במקרה הספציפי שלנו לא היה שום דבר שפוי. לא בחומרת העונש, לא במידתיות, ובטח לא כשמביאים בחשבון את גילם של המורשעים. אני שמחה בשביל כל אימא שמקבלת את הבן שלה בחזרה, אבל גם כל אימא שהבן שלה הוא אסיר לאומי מחכה שהילד שלה יחזור הביתה. למה שהיא לא תקבל את הבן שלה בחזרה?"

התשובה לכאורה פשוטה, כי הבן שלה הוא אסיר ישראלי שעשה עבירה חמורה מאוד וצריך לרצות את עונשו בלי קשר לשום דבר אחר.

"אני חושבת ששום מחבל רוצח מחמאס לא ריצה את עונשו עד תום. מחבלים שביצעו מעשים נוראים ונגזרו עליהם כמה וכמה מאסרי עולם מצטברים, שוחררו בעסקה הזו. אז דווקא האסירים שלנו חייבים לרצות את עונשם עד תום? מה זה מלמד אותנו, ששווה לרצוח יהודים, כי ממילא נשתחרר בעסקת שחרור מחבלים קרובה. אימא ערבייה שהבן המחבל שלה יושב בכלא לא מזילה דמעה, כי היא יודעת שמשהו יקרה והבן שלה יחזור, והמשהו הזה לא יהיה משהו טוב, זה יהיה עוד דם יהודי שיישפך. אז לאימא של מחבל ערבי שדם יהודים על ידיו יש סיכוי לקבל את הבן שלה בחזרה ודווקא לאימא יהודייה אין סיכוי כזה? איפה הצדק?"

אובדן אמון

כחלק מיוזמת החנינה מבקשים ב"חוננו" לקדם במקביל גם את ביטול ההליכים המשפטיים נגד חמשת לוחמי כוח 100, המואשמים בהתעללות בעצור פלסטיני במסגרת "פרשת שדה תימן". בארגון מאמינים שהתקדימים המשפטיים המאפשרים מתן חנינה גם למי שטרם הורשע בדין, יאפשרו לנשיא לחון גם את הלוחמים הללו. הילה, רעייתו של אחד מחמשת הלוחמים ששמם אסור בפרסום, מדגישה כי בקשת החנינה במקרה של בעלה לא נובעת מהודאה באשמתו, אלא מחוסר אמון במערכת המשפט הצבאית שתעשה עימו צדק.

"אנחנו לא מגיעים ממקום של התנצלות, חרטה והכאה על חטא, בטח לא על מעשים שהוא בכלל לא עשה. הסיבה היחידה שאנחנו חושבים על האפשרות הזו, היא שלאורך כל הדרך לא היה פה משפט צדק. החל ברגע המעצר והחקירה, עבור דרך הדלפות מבושלות של חומרים מתיק החקירה, והעובדה שעד היום לא קיבלנו את כל חומרי החקירה, וכלה בדיונים שבהם השופט ענה במקום החוקר. הייתה לי תקווה שהמערכת תדע לעשות צדק אבל בחלוף הזמן איבדתי אמון במערכת המשפט הצבאית, ואם יש לי אפשרות להציל את בעלי, לא מעניין אותי באיזו דרך, אני אעשה את זה. בקשת החנינה לא מגיעה ממקום של חרטה על המעשים כי לא היו מעשים כאלה, ואם זה יימשך למשפט אנחנו נלך עם העמדה הזו עד הסוף כי זה מה שהיה. אבל אני מודה שכבר אין לי אמון באפשרות שייעשה צדק".

בהקשר זה מציינת הילה את העובדה שחמיה נרצח בפיגוע טרור בשומרון לפני יותר מעשרים שנה. "בעלי הוא בן למשפחה שכולה, אביו נרצח בשנת 2002 בפיגוע. הרוצחים שלו שוחררו בעסקת שליט, חזרו לטרור, נכלאו ושוחררו שוב בעסקת החטופים הקודמת. אז אני מנסה להבין באמת איך יכול להיות שהאויבים שלנו זוכים לרחמים בזמן שיהודים במדינה שלנו נאלצים להיאבק על צדק בסיסי מול מערכת משפט לא הוגנת. מערכת משפט שאמורה להגן עליהם אבל בפועל היא זו שרודפת אותם. לכן מבחינתי כל האפשרויות פתוחות ואנחנו מבקשים את החנינה הזו.

"המטרה שלי היא לא להוכיח לאף אחד שום דבר. אני רוצה את בעלי אדם חופשי. הדבר הזה רודף אותנו כל יום ואני חייבת לעצור אותו לפני שיהיה מאוחר מדי, לעשות צדק עם הלוחמים האלה. צריך שיקום המבוגר האחראי ויגיד 'עד כאן', שיעצור את העוול שנעשה ללוחמים האלה. ואני ממש מקווה שהנשיא ושר המשפטים ירימו את הכפפה ויעשו את הצעד הנכון. שיעצרו את המחול הקפקאי הזה שנפתח בעקבות תלונה מבושלת של מחבל שבכלל לא רצה בהתחלה להתלונן כי לא היה לו על מה. מדובר בלוחמים שגויסו בעקבות 7 באוקטובר, על כל המשתמע מכך, סיכנו את חייהם, וקיבלו כזו סטירת לחי מהמדינה שאותה הם יצאו לשרת, והם רוצים לחזור לשרת גם היום. זה המקום שממנו צריכה לבוא החנינה".

כ"ח בתשרי ה׳תשפ"ו20.10.2025 | 17:00

עודכן ב