משאית הובלות התייצבה בפתח ביתם של דני ושיבון ערב כניסתה של השנה החדשה. שורה של רהיטים וארגזים הורדו ממנה בזה אחר זה – חוזרים למקומם הישן ומוצאים מקומם מחדש בו זמנית, ממש כמו דיירי הבית. כבר כמה ימים ששיבון מסדרת ומנקה יחד עם חברותיה את ביתה המשופץ בקיבוץ נחל־עוז, מעלימה שאריות צבע ואולי גם כמה זיכרונות קשים בני שנתיים בדיוק. אירם, הבן הבכור, עסוק בהקמת פרגולה אצל השכנה מימין; מבקש שניזהר על הראש כשאני יוצאת אל החצר האחורית המשותפת יחד עם דני, שמספר לי על חמ"ל הנוח'בה שהוקם בבית שמעבר למדשאה הקטנטנה. אירם לא יודע שדיברנו ארוכות גם עליו, אבל החיוך שלו מסגיר שהוא מנחש. הרי אי אפשר לספר את חוויות שבעה באוקטובר של דני ושיבון רחמים בלי להתעכב על הדאגה העמוקה לבנם - שמתגורר עם אשתו וילדיו בצד השני של הקיבוץ, והקשר איתו נותק כבר בשעות הבוקר.
כמו רבים מבני נחל־עוז, גם אירם ומשפחתו משוכנים עדיין בשכונת קראווילות בקיבוץ משמר־העמק שבצפון, מתקשים להחזיר את הילדים למקום שבו הכתה התופת. אירם עצמו חזר כבר זמן קצר אחרי הטבח לעבודתו ביישובי העוטף - להקים, לבנות ולתקן בתים ופרגולות. "בכל מוצ"ש הוא מגיע לדרום, וביום חמישי בערב הוא חוזר אל אשתו והילדים", אומר האב דני. "למרות החיבוק העצום שקיבלנו מחברי משמר־העמק, אין מה לעשות, כאן זה הבית. כמובן, מי שאין לו ילדים קטנים, כמונו, קל לו יותר לחזור. אצל הצעירים זה מורכב יותר".
קולות התמרון בעיר עזה נשמעים היטב בנחל־עוז. עמודי עשן עולים מדי פעם מכיוון שג'אעיה הסמוכה. "יש מתח סביב סוגיית השיבה לקיבוץ", מודה דני. "מצד אחד, צריך לשקם את הקיבוץ. לפני חצי שנה התחילו לחזור הוותיקים, ולאט־לאט הגיעו עוד משפחות. אבל במקביל עלה המתח מול אלה שסבורים שאסור לנרמל את המצב ולחזור לכאן כל עוד אין יציבות ביטחונית, וכל עוד עמרי מירן, חבר הקיבוץ, עדיין חטוף בעזה. המדינה עשויה לחשוב שחזרנו לשגרה והכול בסדר.
"אני מכיר את המורכבות הזאת גם מתוך המשפחה שלי. יש כאן אנשים שסבלו מחרדות עוד לפני שבעה באוקטובר, אז אפשר לשפוט אותם? אני אישית הצגתי עמדה שאומרת שאנחנו צריכים להמשיך להילחם לשחרור עמרי ושאר החטופים, ובמקביל לחזור לקיבוץ ולשקמו. מי שאמרה את זה בצורה חדה היא לא אחרת משרונה פוסלושני, שאיבדה את בעלה רן בשבעה באוקטובר. היא שאלה בכנות: 'כמה נחכה, שנה? שנתיים? חמש?'. כשאני אומר את זה - מילא, אבל כששרונה דיברה הקשיבו לה, היא הרי איבדה את היקר מכול. מאז המתח קצת התפוגג. אבל צריך לזכור: מי שיכול, חוזר. מי שלא חוזר, כנראה לא יכול. אחרי מה שעברנו כאן, אסור להיות שיפוטיים".
בימים שחלפו מאז פגישתנו, סודרו הרהיטים והחפצים בבית המשופץ של דני ושיבון, ואילו קלפי המלחמה נטרפו מחדש. מתווה טראמפ הגביר את הציפייה המתוחה לקראת שובו של עמרי מירן – החטוף החי האחרון של הקיבוץ שעוד נותר בעזה - ואם תתממש העסקה, היא תשליך כמובן גם על סוגיית הביטחון בנחל־עוז, וממילא גם על השיבה הביתה. בינתיים, בבית העלמין המשקיף על הקיבוץ מגבעה סמוכה, נערכו השבוע אזכרות לכמה מהחברים שנרצחו בטבח. "בשמחת תורה 23' היינו אמורים לחגוג את חג המשק, שבעים שנה להקמת נחל־עוז", מציין דני, שבעצמו יחגוג בקרוב 71. הוא הגיע לכאן לפני יותר מחמישים שנה, במהלך שירותו הצבאי בנח"ל. "המקימים רצו להתיישב על הגבעה הזאת, אבל משה דיין סירב ואמר להם: 'מה אתם חושבים, שבאתם לבלות? שמנו אתכם כאן כדי להחזיק את הגבול'. וכך הקיבוץ קם צמוד לגדר. לפחות הגבעה נשארה למנוחת עולמים. יש שם אחלה בריזה".
בבית העלמין נמצא גם קברו של רועי רוטברג, רבש"ץ נחל־עוז שנרצח בל"ג בעומר תשט"ז, 1956. "שני רבש"צים איבד הקיבוץ, ושניהם נרצחו בימי חג של המקום", אומר דני. "רועי נרצח ביום שבו אמורות היו להתקיים בנחל־עוז ארבע חתונות יחד, כפי שהיה מקובל אז בקיבוצים, והרבש"ץ אילן פיורנטינו נרצח ביום המשק בשמחת תורה 23'".
צילום: לירון מולדובן
פיצוץ תקין
ההספד המכונן של הרמטכ"ל דיין על רוטברג הונצח בגל־עד עשוי עץ סמוך לגדר הקיבוץ. מילותיו הידועות חרותות שם בהעתק כתב ידו של דיין: "הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל־עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים". שערי עזה הכבדים נישאים היום על כתפי הקיבוצניקים השבים – כחמישים אחוז מהחברים - אך גם על כתפי אלה שנותרו לעת עתה במשמר־העמק.
שלט ענק מתנוסס על הממגורה של הקיבוץ הצפוני: "102 סיבות לומר לכם תודה" - מחווה של האורחים מנחל־עוז לקיבוץ המארח, שחגג אשתקד 102 שנים להקמתו. בביתם הזמני במשמר־העמק, אבישי אדרי ומשפחתו עדיין מנסים להבין את המשמעות של ההתקדמות לעסקה. הגעגוע לנחל־עוז מורגש, ולצידו אפילו שמץ קנאה באלה שכבר שבו הביתה, אבל התרחיש של אזעקות וריצה לממ"ד ההוא - אותו ממ"ד שבילו בו שעות של אימה בלתי נתפסת - מכביד מאוד על הלב.
צילום: ג'יני
מדינת ישראל החליטה בקיץ האחרון להפסיק את התקצוב של פינוי הקיבוץ, מספר אבישי, מה שדורש מהם לשוב הביתה או לממן בעצמם את שהותם מחוץ לנחל־עוז. עתירה שהוגשה לבג"ץ מטעם המפונים נדחתה, והקיבוץ הודיע שיכבד את החלטת בית המשפט, אבל בין החברים לבין עצמם התחושות לא פשוטות. "לטעמי", אומר אבישי בעקבות ההחלטה, "אם יש משהו שלוקה ב'חוסר סבירות קיצוני' זה לכפות על הורים להביא ילדים קטנים למרחק 700 מטר מפצצות של טון ומכדורים תועים".
אבישי (40), יליד קריית־שמונה, גדל בתודעת שליחות לאומית. "משפחה דתית במקור, אבא ממרוקו, אמא מאיראן. הם התכוונו בכלל להשתכן בחיפה", הוא מספר בחיוך, "חיפשו את חליסה והגיעו לחלסה, אבל היו מרוצים וחינכו אותנו להתיישבות ולחיזוק הפריפריה, מתוך הבנת החשיבות של מגורים ליד הגדר. מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לחיות במקום שיש ערך למגורים בו. בתיכון חשבתי שאגור ביו"ש. זה לא קרה, אבל שירתי שם הרבה, כקצין מפקד צוות איסוף קרבי שמתמחה במודיעין ובהסוואה".
עוד כתבות בנושא
אשתו ברית נולדה בארה"ב, עלתה ארצה עם משפחתה בגיל ארבע וגדלה בערד. השניים הכירו לראשונה בבה"ד 1 – היא הגיעה לשם מקרקל, הוא מיחידת מודיעין - אבל החלו לצאת רק אחרי שנפגשו מחדש באוניברסיטת בן־גוריון – הוא היה סטודנט לביולוגיה, היא סטודנטית לעבודה סוציאלית. אבישי היה פעיל מאוד בכפר הסטודנטים של עמותת איילים ליישוב הנגב, הקים מרכז תרבות בטללים ועבד עם ילדים בדווים, בתקווה לחבר אותם לזהות הישראלית לפני שיחברו לגורמים עוינים. "חמאס מצליח להשיג אותנו במאבק על עיצוב הזהות שלהם", הוא אומר בצער. אחרי התואר השני עשה דוקטורט באימונולוגיה ("כן, חגגתי בקורונה, הייתה לנו הרבה עבודה"). ברית, שבעבר הייתה קב"נית בצה"ל, משרתת היום בתפקיד דומה במשטרת ישראל.
במהלך מבצע צוק איתן העבירו בני הזוג פעילויות לחיילים בשטחי כינוס סביב רצועת עזה, וכך התאהבו באזור והפכו לחלק מגל התיישבות של משפחות צעירות בקיבוצים שם. "הבנו שיש משפחות שעוזבות את העוטף וצריך לבוא לחזק", מספר אבישי. ניסינו להקים גרעין התיישבות, אבל זה לא צלח. בסופו של דבר עברנו עצמאית, אבל היו עוד כמה משפחות שהגיעו לנחל־עוז באותו אופן, כמו למשל שכני וחברי הטוב אמיר תיבון. היינו מקבץ משפחות באותו ראש, סביב אותו גיל, והפכנו למעין קהילה בתוך קהילה".
ארבעת ילדיהם נולדו בנחל־עוז – הבנות נגב (9), טבע (7) וחסד (5), והבן צוֹר־שלום (3). "ופתאום הגנים נפתחו מחדש, והשבילים התמלאו חיים". המציאות הביטחונית הייתה נוכחת מאוד, הוא אומר, אבל לא מבהילה. "החשש העיקרי היה ממנהרות חודרות שיגיעו לתוך הקיבוץ, אנחנו הרי סך הכול 700 מטר משג'אעיה. כשהמכשול הוקם, צה"ל הבהיר שאפשר לשכוח מכל החששות. אמרו שאם פרפר חוצה את הגדר – צה"ל יודע על זה. נרגענו מאוד, וזו הייתה טעות".
צילום: ג'יני
חמאס פיתח שיטות להרדים את ציידי הפרפרים. בשנים שקדמו לטבח הוא הפעיל את מה שכונה "יחידות התיזוז הלילי". "מדי לילה בשעה עשר היו פיצוצים אדירים על הגדר, בעוצמה שגרמה לתמונות ליפול מהמדפים", מתאר אבישי. "באופן קבוע הופעלו שם מטענים מאולתרים, עד שנעשינו אדישים לזה. בגוגל יש לתופעה הזאת ארבעה אזכורים בלבד, מה שמעיד על רמת תשומת הלב של ישראל לעניין. במקביל, בלוני התבערה התחלפו בבלוני נפץ. שמענו היטב איך כל פיגוע במרכז הארץ נענה בחגיגות אצלם, והמילה 'עמלייה' – פעולה צבאית – נשמעה בקביעות במסגדים. כל זה לא טופל מעולם. היה 'נוהל יום שישי': הם מפגינים סמוך לגדר, צה"ל מפזר אותם בגז מדמיע שהרוח מעיפה לכיוון שלנו, וזהו. וכמובן, טילים פה ושם. כיפת ברזל לא יעילה כמעט במרחק קצר כל כך. ועם כל זה, היינו בתודעה שאומרת שיש על מי לסמוך, המערכות עובדות, וכל אחד עושה את מה שמצופה ממנו: אנחנו האזרחים מחזיקים מרחב, והצבא והמדינה שומרים עלינו".
הוא נזכר בתסכול בהודעות הקבועות שנשלחו מטעם צוות החירום היישובי (צח"י) בכל פעם שנשמעו קולות נפץ מכיוון הגדר. "היו כותבים לנו: 'הפיצוצים האלו תקינים, אימונים של חמאס'. זו הרי סתירה פנימית! אבל זה היה קו המחשבה שלנו. ראינו אותם מקיימים מצעדים צבאיים, מציגים אמל"ח ברחובות, מקימים מול הקיבוץ מגדלי תצפית, וכמובן עורכים צעדות שיבה קבועות. אבל הביטחון שלנו דווקא התחזק, כי הם מעולם לא הצליחו לחצות את הגדר, ולכן חשבנו שהכול בסדר. כולנו חיינו בתודעה כוזבת. רק שיש הבדל בין אזרח שטועה, ובין מי שהתפקיד שלו להבין את התמונה, ובכל זאת הוא טועה".
"סמכו על הטכנולוגיה יותר מדי", אומר לי דני רחמים כשאנחנו עומדים סמוך לגדר הגובלת בחורבות שג'אעיה. לצידנו עמדת שמירה משנות החמישים, וצלחת קליטה צנועה של מערכת רואה־יורה, שאמורה הייתה להתריע מפני חדירת מחבלים. "בנו פה חומת בטון תת־קרקעית בעומק שישים עד שמונים מטר. כשהבאתי לכאן קבוצות באוטובוסים, המבקרים תמיד הופתעו משני דברים: מהקרבה העצומה לרצועה, ומכך שאין פטרולים לאורך הגבול. עניתי להם את אותה תשובה שקיבלתי מהמפקדים הבכירים: החשש שלנו היה ממנהרות, ואת זה הגדר פתרה. אם מישהו מצליח לחצות את גדר הגבול, הוא כלוא בין שתי גדרות, והסיכוי שלו לעבור הלאה בחיים אפסי. מה שהצבא לא לקח בחשבון זה שאפשר להגיע עם שופל ולהוריד את הגדר בדקה".
עוד כתבות בנושא
צילום: לירון מולדובן
בזכות משחק כדורגל רועש
לחג הסוכות תשפ"ד קדמה תקופה של הסלמה במתיחות סביב הגדר, אך במהלך חול המועד דווח על הבנות שהושגו בין ישראל לחמאס, בתיווכה של קטר. רוב כוחות הצבא ששהו באזור השתחררו לחג, או הועברו לגזרות אחרות. "גורמים בכירים אמרו לנו שיש הסדר של כניסת פועלים מעזה והעברת כסף. ברגע אחד נהיה שקט בקיבוץ, ונכנסנו לשאננות עמוקה עוד יותר מהרגיל", מתאר אבישי. "בחג ראשון ההורים שלי התארחו אצלנו, והתפללנו בבית הכנסת של המכינה בקיבוץ, יחד עם עוד הורים דתיים של חברי נחל־עוז. רן פוסלושני ז"ל בא להשלים לנו מניין. בחול המועד, בחסות השקט, עשינו פיקניק עם משפחת תיבון בשדה הכותנה של הקיבוץ, 300 מטר מהגדר. אמיר שאל אותי 'אתה חושב שהם רואים אותנו?', ועניתי לו שהכותנה מסתירה. לא הבנתי אז שזו תשובה מדויקת מדי: כל מה שהפריד בינינו ובינם היה שדה כותנה. חשבנו שיש בינינו קיר פלדה שאי אפשר לחצות, אבל בזמן המתקפה הם לא פגשו חייל אחד בדרך.
"בשישה באוקטובר ביקרנו חברים דתיים במושב זמרת, והתווכחנו על הרפורמה. אצלנו בקיבוץ עשו חזרות להופעות של חג המשק, שגם ברית והבנות היו אמורות להשתתף בהן. בשעת ערב יצאתי לטיול עם הכלבה צ'דר, בשבילים שכעבור שעות בודדות הפכו לטירוף מוחלט".
צילום: ג'יני
למרות דילול הכוחות, 11 לוחמי ימ"ס (יחידת המסתערבים של מג"ב) נשארו בנחל־עוז לשמחת תורה. בצהרי שישה באוקטובר הם יצאו ממתחם המגורים ופתחו במשחק כדורגל קולני במגרש המטופח שמעבר לכביש. אחת מחברות הקיבוץ התקשרה לרבש"ץ אילן פיורנטינו והתלוננה שהם מפריעים לילדים לישון. "לאילן לא היה מספר של אף אחד מאנשי הימ"ס", מספר דני כשאנחנו חוצים את מבנה המגורים של הלוחמים, שנשרף כליל. "כוח צה"ל התנהל פה בנפרד מכיתת הכוננות, אפילו לא ידענו שהם כאן". הרבש"ץ השיג את מספר הטלפון של מפקד הכוח, יעקב קרסנינסקי, אבל אז אשתו שרון אמרה לו: "עזוב אותם, חיילים, שייהנו קצת". אילן הסכים איתה ובחר שלא להתקשר אל קרסנינסקי. האפיזודה הזאת הפכה למשמעותית למחרת: זמן קצר לפני שנהרג, הספיק אילן להיעזר במספר הטלפון הזה כדי להקפיץ כוח ימ"ס לשכונת שדות בקיבוץ.
מתקפת הפתע על נחל־עוז נפתחה בכמה מוקדים במקביל. אחד מהם היה במכון החליבה החדש, שממוגן כולו כדי שהחליבה תימשך גם בזמן ירי רקטות. באותו בוקר עסקו במלאכה סטודנט מטנזניה ועובד מתאילנד; שניהם נרצחו באכזריות על ידי כוח הנוח'בה הראשון שחדר לקיבוץ. גופת הסטודנט עדיין מוחזקת בעזה. "המחבלים שרפו את לוח הפיקוד באמצע חליבה, והפרות נשארו תקועות כך כמה ימים עד שהצליחו לחלץ אותן", אומר דני.
המחבלים שתקפו את המחלבה המשיכו משם למגורים של לוחמי הימ"ס, ובמקום התפתח קרב. כשפיורנטינו התקשר לרס"ל קרסנינסקי וביקש שיגיע במהירות לשכונת שדות משום שעשרות מחבלים חדרו אליה, השיב לו מפקד הכוח שהם עצמם נמצאים תחת מתקפה דומה. בכל זאת הוא לקח איתו כמה לוחמים וחתר לכיוון השכונה.
פיורנטינו קיבל בינתיים טלפון מיסמין זוהר, תושבת הקיבוץ, שסיפרה שבנה אריאל בן ה־13 יצא לריצה ועדיין לא חזר. "אילן מצא אותו באחת המיגוניות", מספר דני. "הוא הביא אותו לשרון, אשתו, אמר לה 'יש לך עכשיו עוד בן', ויצא". הוריו ושתי אחיותיו של אריאל נרצחו בממ"ד בביתם, והוא היחיד ששרד מכל המשפחה. גם אילן פיורנטינו היה כאמור בין חללי אותו יום; מחבלי נוח'בה, שככל הנראה ידעו בדיוק היכן גר רבש"ץ הקיבוץ, רצחו אותו בדשא שבין ביתו לבית תיבון, ממש מול ביתה של משפחת אדרי.
"כשהתעוררתי בשש וחצי מההתרעות, ברית כבר הייתה ערה עם צוֹר, שהיה אז תינוק", מספר אבישי. "נכנסנו לממ"ד, שהוא חדר הילדים, יחד עם אורח ששהה אצלנו. אחרי זמן קצר נפל החשמל, ואנחנו יושבים בחושך ומדברים, כמו בכל סבב, על איך מתארגנים עכשיו עם הילדים ועפים מהקיבוץ כמה שיותר מהר. לקח לנו עשר דקות להבין שמשהו פה לא נורמלי. טסתי החוצה לסגור דלתות, וקיוויתי שלא תהיה חדירה. באותו שלב עוד התייחסתי למושג הזה כאילו מדובר בחוליה של ארבעה מחבלים. בפועל, רק בשכונה שלנו היו יותר ממאה".
הפסקת החשמל לא אפשרה את הגפת התריסים החשמליים של הבית. אבישי יצא מהממ"ד לקחת טיטולים, מגבונים ומים, וגם נעל את הבית, רק ליתר ביטחון. הוא עדיין חשב שהסכנה האמיתית היא פגיעת רקטה. "בשבע ועשר דקות אנחנו שומעים קריאות בערבית, אנשים צועקים שמות ויורים. זו כנראה ההיתקלות שבה אילן נרצח", מתאר אבישי. "מאותו רגע מתנהלים קרבות ברחוב שלנו. אני כותב את ההודעה הראשונה בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ, ואחריה מגיע זרם בלתי פוסק של הודעות".
צילום: לירון מולדובן
רק למנוע את השריטה
קריאת ההודעות בטלפון של אבישי מעבירה צמרמורת גם ממרחק של שנתיים. הוא מדווח על ירי של מחבלים בשכונה. שרון של אילן זועקת שיבואו להציל אותה ואת הילדים, ומהודעה להודעה ברור שהמחבלים כבר חודרים לביתה. "הבנתי שהמחבלים ממש לידנו, ראיתי גם אילו משפחות הפסיקו לתקשר, וידעתי שאנחנו הולכים למות", מתאר אבישי. "קשה להגיד את המילה נס בהקשר הזה, אבל בואי נאמר שבשכונת שדות קרו הרבה דברים לטובתנו. אנשי הימ"ס הגיעו תוך עשר דקות מרגע שאילן הזעיק אותם. המפקד שלהם נפצע אבל המשיך להילחם, עד שנהרג. אנשים מהקיבוץ נאבקו על הידית בממ"ד, והנוח'בות נאלצו לעזוב אותם כדי להתגונן מהמסתערבים, וכך ניצלנו".
הכוח הדל של לוחמי ימ"ס ששהה בנחל־עוז הציל את הקיבוץ מגורל קשה יותר. הם עמדו לבדם מול גלי נוח'בות, והמשיכו להילחם עד שהתחמושת שבידיהם אזלה לחלוטין. רק בשעה אחת וחצי בצהריים הגיעו כוחות צה"ל. "מחלקה של צלפים מגולני הגיעה דרך משואות־יצחק הישנה, שיושבת ממש מולנו. הטנק בפיקודו של דניאל פרץ ז"ל עמד בסוללה סמוכה לגדר וירה בכל מי שעבר שם, וכך ניתק למעשה את זרם הנוח'בות שניסו לחדור לקיבוץ מהכיוון הזה. כך הוא הציל את חייהם של רבים מהתושבים. לצערנו, מתוך הטנק הזה נהרגו שלושה: דניאל פרץ ואיתי חן, שגופותיהם מוחזקות בעזה, ותומר ליבוביץ, שגופתו נמצאה לאחר כמה ימים. החבר הרביעי בצוות היה מתן אנגרסט, שאנחנו ממתינים לחזרתו משבי חמאס בחיים".
ברגע שאבישי הבין שיש סבירות גבוהה שיפגשו את המחבלים פנים אל פנים, הוא החל להתמקד בשמירה על נפשם של הילדים. "משהו בי השלים עם המציאות, ורק רציתי לדאוג שלא תיגרם להם שריטה. ברית ואני לא דיברנו על זה בפירוש, לא נפרדנו זה מזו. ניסינו להבין אם דלת הממ"ד חסינת כדורים, ואם אפשר לפתוח אותה או את החלון מבחוץ. בקבוצה קיבלנו תשובות שונות וסותרות. האורח שלנו התנדב להחזיק את הידית, ואני העברתי את הילדים אל מתחת למיטה. את צור החלקתי לשם עם המזרן, והוא לא התעורר. חסד ישנה עמוק, ולגדולות הסברנו שיש מריבה בין החיילים למחבלים מעזה. הבטחנו להן ממתקים וכל מה שירצו, רק שלא ישמיעו צליל. הן התחבאו ושתקו. גם צ'דר הייתה שקטה".
עוד כתבות בנושא
רק אחרי שהסתיר את הילדים בעזרת קופסאות צעצועים, התפנה אבישי לתכנן איך למנוע את פתיחת הדלת. "אנחנו רגילים לחשוב על פיגועים כאירוע של כמה דקות, אבל פה היה מתח שנמשך שעות. תחושת החירום מוחקת אותך, ואתה במשימת הישרדות מתמשכת וקשה. שברתי קרשים מהמיטות והרכבתי מהם מעין משולש שתקע את הידית. על זה הערמנו עוד ועוד חפצים, כולל הלול של צור". הוא צילם את משולש הקרשים, מתוך הבנה שאת הרגעים האלה צריך להנציח, אבל התמונה הפכה לחלק מהסיוטים שרודפים אותו. למרבה ההקלה, משולש העץ לא נדרש לעמוד במבחן מול מתקפה מבחוץ.
"הלחימה התקרבה אלינו והתרחקה מאיתנו, ואני ניסיתי לשאוב מידע ולהבין מה קורה", מתאר אבישי. "גיסי מהצפון ענה לי בסופו של דבר: 'רוצה לשמוע את האמת? 11 יישובים בעוטף נכבשו, אתם אחד מהם'. בסביבות ארבע־חמש אחר הצהריים הגיע נעם תיבון עם חיילי מגלן לבית של אמיר, הבן שלו, והם התחילו לטהר את השכונה. כך אנחנו ניצלנו. הלוחם שחילץ אותנו בשעת לילה מאוחרת אמר לי לכסות את העיניים של הילדים, כי יש גופת מחבל בפתח הבית. עלינו לרכב האמר פתוח, כשנמ"ר עומד על הדשא שלנו ומספק לנו מעין מחסה. כל הקיבוץ אש ועשן, ואנחנו יוצאים לנקודת ריכוז ראשונה".
צילום: לירון מולדובן
חמ"ל נוח'בה בקומה למטה
את קולות הקרב ההוא, דני רחמים שמע היטב מהשכונה שלו. כמי שהיה דובר הקיבוץ במשך שני עשורים וגם באותו יום, מיד כשהדהדה באוויר התרעת "צבע אדום" הראשונה הוא הכין את דף המסרים לתקשורת, וחתם אותו במשפט הקבוע שלו: "ואל תשכחו לכתוב שאנחנו סומכים על צה"ל". "מיד אחרי שהוצאתי את ההודעה נשמעו היריות משכונת שדות", הוא מספר. "צח"י שלחו לנו הודעה לנעול את הבתים – הוראה שכמוה קיבלנו אולי פעמיים־שלוש בכל חמישים השנים שלנו פה. אחרי שתי דקות אנחנו שומעים יריות קרובות אלינו. השכנים, חברים טובים מאוד שלנו, נפגעו. האישה ניסתה לסגור את דלת הממ"ד, וירו בה מהרחוב. בעלה כתב בקבוצה שהיא פצועה, אבל היא כבר לא הייתה בחיים".
המחבלים יצאו מבית השכנים למדשאה הצנועה שביתם של שיבון ודני נמצא במרכזה, ונכנסו לבית שנמצא מטרים ספורים מהם. במקום הזה הם החליטו להשתמש כחמ"ל. "הם ראו שהממ"ד ריק, וחשבו שאין אף אחד בבית. הם לא ידעו שלדיירים, משפחת שומן, יש ממ"ד גם בקומה השנייה. כל המשפחה – הורים ושישה ילדים קטנים, כולל תאומים בני שנתיים, וגם הכלב הנבחן שלהם – ישבו בדממה מוחלטת בקומה למעלה, בשעה שמתחתיהם המחבלים נחים ואוכלים ויוצאים לקרב".
בבית משפחת פוסלושני שמעבר לכביש התרחשה טרגדיה איומה. רן החל לירות על אנשי חמאס ששטפו את הרחוב, וכששרונה התחננה שיבוא לממ"ד ולא יסתכן, הוא הבהיר שלבית שלהם לא ייכנסו מחבלים. מהעמדה שתפס הוא הצליח להגן גם על השכנים ולהציל את חייהם. בהמשך הגיעו למקום חיילי צה"ל, יחד עם אזרח שהתלווה אליהם כדי לסייע. רן, שבינתיים התמקם במרפסת הקומה השנייה, חשב שהאזרח הזה הוא מחבל; מהעבר האחר, החיילים חשבו שרן הוא מחבל שמחזיק בני ערובה, וירו בו. "שמענו זעקה איומה מהבית. זו הייתה שרונה, שהבינה שהוא נורה", מספר דני. לימים נודע לה שהחיילים שהיו באירוע מתקשים לתפקד, ובאצילותה היא הזמינה אותם להיפגש איתה והבהירה להם: "אתם גיבורים, הצלתם אותנו מטבח נורא הרבה יותר. תורידו את העול הזה מכם". כאמור, שרונה מעודדת היום את תושבי נחל־עוז לחזור לקיבוץ, כפי שעשתה היא עצמה.
בחלוף השעות החלו שיבון ודני לצאת מהממ"ד לעיתים תכופות. החדר הסגור נעשה חם מדי בגלל הפסקת החשמל, אבל הם בעיקר היו אפתיים למצבם. הקשר עם אירם נותק שעות קודם לכן, ובני הזוג היו משוכנים שהרע מכול קרה. "אשתו של אירם נסעה מוקדם בבוקר לקבוצת ריצה בבאר־שבע", מספר דני. "היא התקשרה היסטרית ואמרה שלא נותנים לה לחזור. הבהרנו לה שאין איך להגיע לקיבוץ ולהישאר בחיים. היא נשארה בנתיבות, אצל הבת שלנו שגרה שם.
צילום: ג'יני
"בפעם האחרונה ששמענו מאירם באותו בוקר, שיבון כתבה לו באנגלית לאיית את השם שלה. הוא איית נכון באנגלית, וכך ידענו שהטלפון אצלו ולא אצל מחבלים. אבל אחר כך עבר זמן רב של ניתוק קשר".
החשש גבר כשהם הבינו שגל נוח'בות נוסף הגיע לשכונת קשת, הסמוכה לגדר. "חברים מכל מיני מקומות בקיבוץ נחטפו ונרצחו, אבל זה היה תוך כדי קרב", מסביר אבישי. "לעומת זאת בשכונת קשת המחבלים עשו כבשלהם, בשליטה מלאה. שם קורה האסון הגדול של נחל־עוז".
שכונת קשת היא השכונה שבה נרצחו בני משפחת זוהר. בשכונה הזאת חדרו המחבלים לבית משפחת ערבה, פתחו שידור חי בפייסבוק ותיעדו את החטיפות והרצח. משם הם לקחו את הבן תומר והוליכו אותו מבית לבית, כדי שיפתה שכנים לפתוח את דלתותיהם. בתושייתו הצליח תומר הצעיר להזהיר את התושבים, כשדיבר עם המחבלים בקול רם. כשהגיעו לבית דודתו הוא אמר שאיש לא גר שם, ועל השכנים אמר שנסעו לחג. לבסוף, דווקא כשכוחות צה"ל הגיעו לקיבוץ, הוא נפגע מירי ונהרג. בשכונת קשת ניסה צחי עידן להגן על בתו מעיין, אך המחבלים רצחו אותה בממ"ד, וצחי עצמו נחטף ונרצח בשבי. משכונה זו נחטפו עוד רבים אחרים, ביניהם עמרי מירן. ובשכונת קשת גר גם אירם רחמים.
"אירם עבר את השעות האלה עם שלושה ילדים, שהגדול שבהם עוד לא היה בן שש", אומר דני. "אין קליטה, ואנחנו כבר שבורים לגמרי. בצהריים שמעתי קולות של חיילים. פתחתי את הדלת תוך סיכון גדול, והתחננתי שילכו לבדוק מה עם אירם. הם אמרו: אל תדאג, אנחנו עוברים בית־בית. בחצות ומשהו אמרו לנו להתפנות, אבל שיבון הודיעה שהיא לא זזה בלי הילד והנכדים. היא רצה עם שני חיילים לשכונת קשת, הם דפקו בדלת הבית שלו ובחלונות, ולא הייתה תשובה – עד שהתברר שאירם הרדים את הילדים בערב, ונרדם איתם. אני מחכה בינתיים בנקודת ריכוז, משתגע מדאגה, מתחנן לחיילים שנתקשר לשיבון. ואז אני רואה אותם באים כולם יחד מולי, ובמקום לרוץ ולחבק אותם, אני מתחיל לצעוק על שיבון: 'כמה זמן לקח לכם?'. מתברר שעברו רק עשר דקות. עשר דקות של נצח". שיבון ודני עוד הספיקו לסכם ביניהם שהם נשארים בקיבוץ, כפי שעשו כל הוותיקים בכל הסבבים הקודמים. אלא שהפעם, כך התברר להם, זה לא נתון לבחירתם.
את החילוץ מנחל־עוז מתאר אבישי כחוויה סוריאליסטית ובלתי נתפסת. שעה שהילדים שלו קופצים על הטרמפולינה הגדולה בחצר הבית שבמשמר־העמק, וקולות הצחוק שלהם משתלבים עם קולות הצהלה מחוות הסוסים הסמוכה, הוא מספר איך הם נרדמו באותו לילה על מחצלות בבסיס משמר־הנגב, אחרי שפונקו במעדנים ובשמיכות. משם הועברו אחרי שעתיים למשמר־העמק, "הקיבוץ שמארח אותנו בכל סבב לחימה – בדרך כלל למשך שבועיים, והפעם כבר שנתיים. משעות הבוקר של שבעה באוקטובר הם התחילו להכין את המקום עבורנו".
הוא זוכר רגע אחד, מעצים במיוחד, כשהגיע למשמר־העמק וראה שלט על דלת: אדרי. "מצאנו חדר מוכן לקראתנו, עם מספר המיטות המדויק ומגבות לכולנו. מול הקריסה הטוטאלית של כל המערכות, הבנתי שיש דבר שאי אפשר להקריס, וזו הסולידריות הישראלית. הכוח שלה הוא בכך שהיא מופקדת אצל כל אחד בנפרד. זה מבוזר מדי, ולכן יש חוסן גדול ואי אפשר לפגוע בזה.
"איבדנו חברים, עברנו חוויות קשות מאוד, אבל הדבר שמרגש אותי עד דמעות זו הנקודה הזאת. לכן כואב לי שזה הולך ומתפוגג, ושהשסע חוזר. פוליטיקת הזהויות מרימה ראש מחדש, והשיסוי כדרך פעולה מתחזק. אני מתרגש מאלה שרצו לעוטף מכל פינה, בשבת וחג, לא כי זה התפקיד שלהם ולא כי קיבלו הוראה או הכשרה לכך, אלא כי הלב אותת להם: קום, לך. אני נרגש ממי שבא עם אקדח לקו האש, וממי שהלך לקנות דאודורנט למפונים. משמר־העמק הפכו להתגלמות של כל זה. מעבר למיטות ולחפצים הם נתנו לנו קרקע יציבה, נקודה שבה הנפילה נעצרת. נקודת אחיזה שמראה שהיקום והמציאות המוכרים עוד איתנו".
צילום: לירון מולדובן
הנחקרים לא ימנו את החוקרים
אבישי לא הרשה לעצמו להתרגל לתחושת הביטחון שקיבל כאן, ובהחלטה משותפת עם ברית הוא בחר לעלות על מדים. "בתשעה באוקטובר היחידה שלי גויסה למילואים בצפון, והחלטתי ללכת. כמו שברית אמרה: ככה נרצה שיספרו את הסיפור שלנו. לא מתוך זה שניצחו אותנו, אלא מתוך זה שקמנו ונלחמנו. ברגעי החיול הייתי באופוריה ממש, אבל באותו לילה הופיעו סימפטומים של חרדה. לקח לי חודש־חודשיים להתאפס".
מתחילת המלחמה ועד כה הוא שירת במילואים יותר מ־600 ימים. "אפשר לומר שהתמכרתי לזה במידה מסוימת. קודמתי לדרגת רב־סרן, פיקדתי על צוות יחמ"ם (יחידת מודיעין מטרות) ומילאתי עוד תפקידים רבים במהלך הלחימה בסוריה ובלבנון. חוויתי המון סיפוק ועניין, וגם המון סטרס והתמודדות עם שכבה נוספת לטראומה שנגררת איתי מאז מלחמת לבנון השנייה".
לאתגר העצום של משפחת מפונים שהיא גם משפחה במילואים, הצטרף עוד רובד: ברית הייתה אז בתחילתו של תהליך פונדקאות עבור זוג חשוך ילדים, שלא הכירה לפני כן. שבועיים אחרי הטבח היא נדרשה להחליט אם להמשיך לשלב של הכנסת העוברים לרחמה. הבחירה שלה הייתה להביא חיים עבור הזוג האחר, דווקא כמעשה של התגברות וניצחון על חמאס. "ברית נשאה את ההיריון הזה כשאני רוב הזמן במילואים, ובאוגוסט 24' היא ילדה בת בריאה ומקסימה", מתאר אבישי בהתרגשות. "בני הזוג האלה, שחיכו כל כך הרבה שנים, הפכו לחברים שלנו. החלק המרגש עוד יותר הוא שאחרי שקיבלו את בתם, האישה נכנסה להיריון ספונטני, והיא עומדת ללדת בכל רגע את הבן שלהם".
בשל שירות המילואים הממושך, הוא הגיע לקיבוץ בפעם הראשונה כמעט חצי שנה אחרי הטבח. "בכל ביקור שם התחושה שונה מעט. בהתחלה זה היה טעון מאוד, כי פגשנו את הבית שנמלטנו ממנו. זה גם לא הלך חלק - זרם החשמל לא עבד והמקררים הסריחו. אבל לאט־לאט המצב שם התנרמל. אין ספק שאנחנו רוצים לחזור, זה חלק מהריפוי שלנו, אחרת חמאס ניצחו אותנו. לא מקובל עליי שיגרשו אותי מהבית. אם אני עוזב, זה יהיה מתוך בחירה שלי, לא כי חמאס בחרו בשבילי.
"אני לא חושש לעצמי", מבהיר אבישי. "כשקוראים לי אני בא. השתתפתי בתמרון בסוריה ובלבנון, הייתי שם בימים הכי קשים, הרגשתי את האש. זה לא היה פשוט. אבל הילדים שלי צריכים להיות מחוץ לקו האש, ואני מצפה שיגבו אותי בעניין הזה. אם אכן הלחימה תיפסק בקרוב, אנחנו נחזור. אני מצפה שמדינת ישראל לא תשלים עם קיומו של שלטון חמאס, ושתשיב מיד את כל החטופים. אני לא רואה סתירה בין דרישה לביטחון בקיבוץ ובין השבת החטופים בעסקה. לחמאס אין לנו שום מחויבות, נשארו רק ערבויות למדינות העולם. ובכן, אנחנו כרגע מוכיחים הלכה למעשה שאנחנו מסוגלים לעמוד מול אומות העולם ולעשות דברים שהן לא מרוצות מהם, כמו הלחימה בעזה. כולם מבינים שחמאס הוא ארגון טרור, ויהיה קל לתרץ למה נלחמים בו אחרי שהחטופים יהיו בבית".
הוא פעיל מאוד במאבק להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי שבעה באוקטובר. "אני חושב שאנחנו כציבור עוברים מניפולציה, ופשוט מרמים אותנו. הפכו את זה לנושא פוליטי, כאילו יש אלטרנטיבות. זה כמו שיחליטו להקים משטרה אלטרנטיבית לחקירת פשע. ועדת חקירה היא כלי רשמי של מדינת ישראל למחדלים כגון אלה בדיוק, והרצון להקים במקום זאת ועדת חקירה ממשלתית מעלה חשד שמישהו מעוניין להשפיע על הממצאים ולהטות אותם. אני, כמי שרוצה לחזור לעוטף, לא יכול להסכים שפוליטיקה תכתיב את איכות הממצאים והתחקיר.
"לא ייתכן שאנשים שאמורים להיחקר ימנו את החוקרים, ואני לא מדבר רק על נתניהו. אני מדבר גם על האופוזיציה. בני גנץ, גדי איזנקוט – רמטכ"ל צוק איתן וזה שאחריו, הם ימנו חוקרים? אביגדור ליברמן, שהיה שר הביטחון? הם הרי הנחקרים, הם לא יכולים למנות את החוקרים. יכול להיות שוועדת חקירה לא תיתן מענה מוחלט, אבל אני מרגיש שזה הכי טוב שיש לנו כרגע, כחלק מהדרך שלנו לתקומת העוטף".
מעל לכול הוא שב ומבקש להפסיק את השיסוי הבלתי נגמר. "קיבלתי הצצה למשהו שרוב הישראלים עדיין לא מבינים שהוא ייתכן, לחורבן בית; לאופציה שעלולה להתרחש בכל מדינת ישראל. לאנשים ברעננה ובתל־אביב נשמע הזוי שמאות מחבלים ירוצו פתאום ברחוב שלהם וירצחו שם חופשי, אבל אני נשבע לכם שבדיוק ככה אנחנו חשבנו על הרחוב שלנו בנחל־עוז. אף אחד לא דמיין שדבר כזה יקרה.
"אנחנו מוכרחים להבין שהימנעות מהמריבה שאנחנו כל הזמן נשאבים אליה היא לא מותרות, אלא אבן יסוד בקיום שלנו כאן. ללא אחדות אנחנו פגיעים, עד כדי כך שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו בחורבן, וזה באמת־באמת מפחיד אותי. מהאויב אין לי ציפיות, הם מבחינתי זאב טורף שצריך לנטרל. הציפיות שלי הן רק מאיתנו. הכעס שלי מופנה הרבה יותר פנימה מאשר החוצה, כי הם פשוט לא מעניינים אותי. הם יעשו הכול כדי להרוג אותנו, זה נתון. האם יצליחו? זה תלוי רק בנו".
צילום: לירון מולדובן
חלוצים לפני המחנה
מכון החליבה, שמקום שממנו נפתחה הרעה באותו יום, חזר מזמן לעבודה סדירה. "פרופ' מוטי גרליץ, בן משק לשעבר, הגיע עם החבר'ה שלו לשקם את המכון, וליווה את הקיבוץ ככל יכולתו. גם הפרות השתקמו, ותוך שלושה שבועות מהטבח הצליחו לחזור בהדרגה לחליבה סדירה. לצערנו, אורי גרליץ, בנו של מוטי, נפל בלחימה בעזה באוגוסט השנה", אומר דני.
הפסטורליות הממכרת של נחל־עוז מצליחה לכסות על אירועי הדמים שספגה האדמה הזאת. דני ואני פוסעים בתנועת רצוא ושוב של יראת כבוד וצהלת החזרה לחיים. משהו באוויר הסתיו הישראלי כמו לא מאפשר להאמין שכל זה באמת קרה ממש כאן. בגינת בית תיבון שתלו עץ לזכר אילן פיורנטינו. שיפוצניקים חרוצים צובעים את הכניסה לביתו של אבישי שעה שאנחנו עוברים סמוך אליו, מנסים לדמיין טנק או נמ"ר שמחפים על התושבים המחולצים מכאן, וחיילים שמובילים את בני המשפחה סביב גופת מחבל ששרועה בפתח.
"את כל המתנות לאשתי הייתי קונה בעזה", נזכר דני ונאנח. "הייתה שם חנות תכשיטי זהב בחצי מחיר. זו הייתה עיר קטנה עם כפרים קטנים, ובחלוף השנים זה הפך למשהו ענק. עכשיו קו הרקיע כאן השתנה לחלוטין. לא רק ששג'אעיה חרבה, אלא גם פינו את החורבות והיא ממש מיושרת.
"אחרי הטבח חשבתי על מייסדי הקיבוץ, אנשים בני תשעים שראו את מפעל חייהם יורד לטמיון, ואמרתי לעצמי: אולי הם עוד יזכו לראות את הבנייה מחדש. והנה, הם זוכים. הוותיקים חזרו מזמן, ועכשיו עוד ועוד משפחות מצטרפות אליהם. אני מאמין שאחרי שכל הקהילה תשוב לכאן, נסתכל על הראשונים שחזרו כעל חלוצים שהלכו לפני המחנה, ונגיד להם תודה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il