אנחנו שרופים על פסטה. חשוב לנו שתדעו שפסטה טובה היא בצקית ורטובה, לפעמים אנדר־דאן־אל דנטה. עסיסית כמעט כמו משהו מן החי, סלופית וחלקלקה נוטפת רוטב שנשאר על השפתיים. אפשר לאכול אותה בביסים ענקיים כשהפה מלא עד אפס מקום – ובכל זאת, איכשהו, היא תמיד מצליחה לשמור על אלגנטיות. פסטה טובה זו מנה מדהימה, אבל המרחק בין מנת פסטה מדויקת לפסטה לא כל כך מוצלחת קצר מאוד. זה לא אוכל של כל המרבה הרי זה משובח – חוץ אולי מהכמות. אז כשהגענו ל"פסטטריה", פודטראק ירושלמי שמגיש פסטות טריות תוצרת עצמית, תהינו האם אפשר לתפוס את השילוב המושלם: אוכל רחוב, מהיר, משביע, כזה שאפשר לאכול על ספסל ולחזור לעבודה בלי להרגיש שגנבו לך מהזמן או מהמשכורת ובו בזמן להתענג ממנה איכותית שתיתן לך להרגיש כאילו אתה חי בגובה. בפועל? לא בדיוק.
הפודטראק ממוקם על טיילת שופעת ירוק ליד מוזיאון המדע, עם נוף מפתיע לעיר ותחושת ניתוק מהבלגן של ירושלים. זה מצחיק, ואפילו חינני – לשבת על פסטה באמצע כביש – אבל התפריט? בלגן אחד גדול. מעניין, מסקרן, עשיר, אבל גם מבלבל למדי. אנחנו רגילים לבחור בין "תוספת ביצה או לא", לא לפענח פאזלים של רטבים וקומבינציות. מצד שני, האנשים סביב נראו מרוצים, והמקום לגמרי תופס תאוצה – נפתח קצת אחרי פסח אשתקד, ומאז מתמלא בצהריים באנשים עם צלחות מלאות בצק וחיוך מסופק.
פסטטריה | צילום: סטודיו מקור ראשון
המנה שהלכה לאיבוד. נכנסנו לעניינים עם רביולי סלק ברוטב חמאה, שום, לימון, תרד, צ'ילי, סומאק ושקדים קלויים – שורה שמרוב מרכיבים נשמעת כמו בראנץ' שלם. זה התחיל טוב: רוטב החמאה־לימון הוא בדיוק זה שאנחנו מנסים לעשות ללא הצלחה בכל פעם שאנחנו צולים דגים בבית, משהו חלומי. הרביולי דק במידה, ממולא היטב. אבל איפשהו באמצע, בין הסלק המתוק לשום החצי־מבושל, משהו הלך לאיבוד. קשה היה להתמקד בטעם, כאילו כל רכיב צועק את שמו בלי להקשיב לאחרים. מעניין, אבל קצת יותר מדי. הרוטב, אגב, הרגיש יותר מדויק כשטבלנו בו את הלחמנייה שהוגשה בצד – שם הוא פתאום קיבל במה משלו.
המרשימה. אחרי הרביולי הזמנו מנת פפרדלה בחמאה ופרמזן וזהו – פשוטה, קלאסית, כיפית. מנה ללא הסחות דעת שבאה להרשים. הפסטה רחבה וטובה, לא עבה מדי ועדיין יש במה לנגוס, איכותית. מרגישים שמי שיצרה אותה במפעל של פסטטריה יודעת מה היא עושה.
לא צפינו. מה שכן, שני דברים הפתיעו אותנו: קודם כול, בשתי המנות נפתחו הטעמים דווקא כשהתקררו. ברגע שהן פחות רותחות, משהו נרגע – פתאום יש זמן לטעמים להתיישב. והדבר השני הוא המחיר: 71 ₪ לקערת הרביולי ו־51 ₪ לפפרדלה. ובכן, בפודטראק של פסטה, זה קצת יותר מדי.
לסיום. נכון, זו פסטה טרייה, בעבודת יד, במיקום יפה, עם גבינות טובות, ואפילו עם גב של מפעל ותיק בירושלים (מעיין, הבעלים, מריצה מפעל מהדרין שמוכר גם למסעדות כמו "אל דנטה") – אבל עדיין, צלחת בצק שעולה כמו סטייק זה קצת מוגזם. אנחנו כתבי מזון מהיר, לא סוקרי שף טייבל. באנו בשביל אוכל זריז, הלכנו עם חור בכיס. ולמרות הביקורת, צריך להגיד ביושר: יש כאן כוונה טובה. זה לא סתם דוכן רחוב שמחמם פסטה משקית - יש פה עבודת יד, מחשבה, ניסיון לדיוק. אבל האם זה מצדיק את המחיר? זה כבר תלוי אם אתם מחפשים חוויית פסטה רגועה באמצע העיר או פשוט ארוחת צהריים שלא תבוא לכם בהלוואה. כנראה מי שניזון מחתוליות לא נועד לאכול אוכל כמו בהיפה והיחפן.