חשבתי שהפגישה במוזיאון יהדות איטליה בירושלים תהיה בעלת ניחוח אסקפיסטי: כניסה לחלל יצירתי שהמלחמה לא נגעה בו, מעין בועה מנותקת מההתרחשויות ומהמועקה של ישראל הנוכחית. התכוננתי לבקר, כפי שנאמר לי, בתערוכה שמשלבת בין פריטי יודאיקה של קהילות איטליה ובין יצירות של אמנים מודרנים המתכתבות עם הקהילה היהודית בוונציה. כלומר, אמנות טהורה שיש בכוחה להפריד מעט את הנפש מהכאן והעכשיו, ולאפשר לה לשייט ברחובותיה המימיים והקסומים של העיר האיטלקית הרחוקה. לשמחתי, שגיתי. בתערוכה הזו יש בהחלט ממד קסום של שיט בעולם עתיק ואחר, והכניסה אליו מזכירה גלריות אירופיות קטנות שאוצרות בתוכן אמנות יפהפייה ורבת שנים – אבל ההקשר הישראלי העכשווי על כאביו, אמונותיו וסערותיו, אינו נעדר ממנה.
"כשאני אוצרת תערוכה אני צריכה שיהיה לי אליה חיבור רגשי ואישי, אחרת קשה לי לאצור אותה", אומרת לי אוצרת התערוכה דבורה ליס, המתמחה ביודאיקה ובאמנות יהודית עכשווית, בעלת ניסיון של עשרות שנים בתחום האוֹצרוּת. החיבור שלה לתערוכה, היא אומרת, נובע דווקא מהיותה אם מודאגת לחמישה לובשי מדים, ששירתו בחזיתות השונות. "ברגעים רבים שאלתי את עצמי האם המלחמה הזו תסתיים בכלל אי־פעם, ואיך נקום ממנה. בתהליך האוצרות נחשפתי לקהילת יהודי ונציה, והתפעלתי מכך שלמרות שהם היו קהילה די קטנה, ולמרות שבמשך תקופות ארוכות הכריחו אותם לחיות בתוך גטו קטן והגבילו אותם מאוד – הם פרחו. הם לא רק שרדו אלא עבדו, יצרו וחיו חיים עשירים ומלאים. זה דבר שנותן רוח והשראה, וגרם לי להיכנס בסקרנות ובשאלה לתוך העולם שלהם".
"אדוות ונציה", התערוכה שמוצגת בימים אלו במוזיאון יהדות איטליה בירושלים, משלבת פריטי יודאיקה עתיקים ומיוחדים של המוזיאון, עם יצירות אמנות מודרניות שנעשו בידי אמנים ואמניות שהשתתפו בשנים האחרונות ברזידנסי (שהות אמן) מטעם "בית ונציה", ארגון הפועל להנצחת מורשתה של הקהילה היהודית העתיקה בוונציה. מייסד הארגון ומנהלו, שאול בסי, הזמין במהלך השנים לוונציה קבוצות של אמנים יהודים, מישראל ומחו"ל, כדי לחשוף אותם לאווירה המיוחדת של העיר ולערוך להם היכרות עם החיים היהודיים ששקקו בה בעבר. כל מחזור של רזידנסי הוקדש לנושא מסוים, אך כל האמנים נדרשו ליצור יצירות המתכתבות עם תולדות העיר ויהודיה.
בין הרפת לגלריה
השילוב בין מוזיאון יהדות איטליה לארגון כמו "בית ונציה" נראה מובן מאליו, אך באופן מפתיע מתברר שזהו שיתוף הפעולה הראשון ביניהם. "בשנים האחרונות המוזיאון עובר שינויים, ואנחנו עושים מאמצים לפתוח אותו ולעניין קהלים חדשים", מספר דניאל ניב, מנהל המוזיאון. "כחלק מהשינוי הזה, המוזיאון אירח אירועים והוביל שיתופי פעולה ותערוכות שלא בהכרח מתכתבות עם התוכן והכותרת שלו. בין השאר עשינו שיתוף פעולה עם הביאנלה של ירושלים, וזה יצא מוצלח ויפה והביא לפה אנשים. אבל בשלב מסוים הבנו שהמוזיאון מתרחק מעט מהייעוד שלו, ושאנחנו לא עושים מספיק שימוש בפריטים המדהימים שאצורים כאן. ואז עלתה השאלה איך להשתמש במה שיש כאן באופן שיעניין את הקהל. יודאיקה, אפילו העתיקה והיפה ביותר, היא לא משהו שבהכרח מעניין היום. אז איך מייצרים ממנה משהו רלוונטי?"
דבורה ליס ליד כד וקערה מוונציה, המאה ה־18 | צילום: נעמה שטרן
התובנות הללו הביאו לשיתוף פעולה של המוזיאון עם האוצרת דבורה ליס ועם בית ונציה. דניאל ודבורה ביקרו בעיר האיטלקית, פגשו את שאול בסי והחלו ללמוד את המקום ולהיחשף לפרויקט הרזידנסי על שלל האמנות שנוצרה בו.
"האתגר היה כפול", אומרת דבורה. "כדי לאצור את התערוכה הייתי צריכה לחבר בין יצירות שנעשו בחמישה מחזורי רזידנסי שונים על ידי אמנים שלא עבדו יחד, ולא חשבו על הפריטים שנמצאים במוזיאון כשיצרו מה שיצרו. לאחר מכן היינו צריכים לקחת את האמנות שלהם ולחבר אותה לפריטים שבמוזיאון, ואנחנו מדברים על שלושת אלפים פריטים שהמוזיאון מחזיק".
אז איך בוחרים מתוך אלפי פריטים?
"עברתי עליהם אחד אחד, כולם יפים מאוד, אבל אני חיפשתי כאלה שאני יכולה לזהות חיבור בינם ובין מה שיצרו האמנים במסגרת 'בית ונציה'. אלפי הפריטים במוזיאון נאספו משלל הקהילות היהודיות באיטליה, אבל אני השתדלתי להתמקד ביודאיקה שנוצרה בוונציה".
האתגר והחשיבות של התערוכה קשורים גם למעמדה של היהדות בתוך עולם האמנות הישראלית. "זו נישה ספציפית מאוד", מודה דבורה, "אין הרבה אמנים ישראלים שמביאים לידי ביטוי באמנות שלהם ריטואלים או סמלים יהודיים". גם הקהל הישראלי פחות מתעניין. "בגלריה בעין־חרוד, למשל, שמגיעים אליה לא מעט אנשים והיא ידועה באמנות המיוחדת שהיא מציגה, יש אגף יודאיקה עם לא מעט פריטים ייחודיים, אבל כמעט אף אחד לא נכנס אליו".
צילום: נעמה שטרן
דבורה ליס היא ילידת ארה"ב, ובצעירותה למדה לתואר בתולדות האמנות. כשעלתה לארץ בשנת 1984 והצטרפה לקיבוץ שלוחות, הניחה בצד את האהבה לאמנות, הפשילה שרוולים ועסקה בחליבת פרות. באחד הימים ביקרה במשכן לאמנות בעין־חרוד, הביטה סביבה בהתפעלות והחליטה שהיא רוצה לעבוד במקום הזה. תחילה השתלבה כמתנדבת בספריית המוזיאון: "בבוקר הייתי חולבת, ואחר הצהריים הייתי מגיעה למוזיאון". עם הזמן השתלבה בהדרכה ובמגוון תפקידים, עד שמונתה לאוצרת של אגף היודאיקה. לצד זאת המשיכה לעסוק בדברים אחרים; בין השאר ניהלה מחנה־קיץ בקיבוץ במשך עשרות שנים, ולימדה למבחני בגרות בתיכון בשדה־אליהו.
ארון הקודש של קהילת קונליאנו, ראשית המאה ה־17 | צילום: נעמה שטרן
המוזיאון ליהדות איטליה, שנפתח בשנת 1982, הוא תוצר של עבודת איסוף והצלה של אלפי פריטי יודאיקה, שרידים מחיי היהודים בארץ המגף. בשיאה מנתה הקהילה היהודית באיטליה כ־50 אלף בני אדם, רובם בקהילות קטנות. לאחר השואה, שבה נרצחו מרבית יהודי איטליה, נוצרה תחושת דחיפות אצל יוצאי הקהילות לאסוף את הרכוש ולשמר אותו, כעדות ליופי ולעושר החיים של יהדות איטליה – שעל אף היקפה המצומצם הצמיחה מתוכה יוצרים, אנשי מעשה ואנשי רוח שהטביעו חותם על העם היהודי ואף השאירו אחריהם אמנות יהודית רבה. יחד עם הפריטים הועבר אל המוזיאון, כמעט בשלמותו, בית הכנסת של קהילת קוֹנֶלְיַאנוֹ , הפעיל עד היום ומשמש קהילה הולכת ומתמעטת של יוצאי איטליה במרכז ירושלים.
גאוות יחידה
דניאל ניב, בעל תואר שני בתולדות האמנות והתמחות בלימודי מוזיאונים, נכנס לתפקידו כמנהל המוזיאון לפני חמש שנים, לאחר ששימש כאוצֵר. מאז הוא מוביל מאמץ לחדש את פני המוזיאון ולהביא אליו קהלים חדשים. "אף אחד לא מלמד אותך איך לנהל מוסד תרבות בישראל", הוא אומר, "זה משהו שאתה מלמד את עצמך תוך כדי תנועה". לצד תפקידו הניהולי, הוא מרצה על סוגיות מוזיאליות בארץ ובעולם.
כמי שגדל בעצמו בבית יהודי־איטלקי, ניב מכיר מקרוב את ההיסטוריה של יהודי איטליה וגם את גאוות היחידה שאפיינה אותם. "אתה תראה", ציינה דבורה בחיוך רגע לפני שדניאל הצטרף לשיחה, "תוך דקה הוא יגיד משהו על המשפחה שלו. ככה זה יהודים איטלקים, הם תמיד גאים מאוד במשפחות ובמורשת שלהם". ואכן, זמן קצר לאחר תחילת השיחה הזכיר דניאל את משפחתו, ואף סיפר בגאווה לא מוסתרת על מספרם הגדול של הרחובות בירושלים הקרויים על שם יהודים ויהודיות יוצאי איטליה. נאלצתי להודות שעד כה לא הכרתי את העושר התרבותי והאמנותי שהתפוצה הזו הביאה לעולם. כשמביטים בחפצים ובמיצגי הקבע של המוזיאון, ביופי והדיוק שבאים לידי ביטוי באלפי פריטי היודאיקה, גאוות היחידה הזו מובנת בהחלט.
סדרת "המטבח היהודי של העתיד" מאת האמנית אנדי ארנוביץ, ובה היצירות "חרוסת", "מרק מצה", "פסח" ועוד, צבעי מים וקולאז', 2023. "ידעתי שלא יכול להיות שלא נגיד בתערוכה משהו על המצב". דניאל ניב, מנהל מוזיאון יהדות איטליה | צילום: נעמה שטרן
בתוך סיפורה של יהדות איטליה מתבלט מקומה של קהילת יהודי ונציה, היהודים הראשונים בעולם שנדרשו לגור בגטו. זה קרה בשנת 1516, בהחלטת הסנאט של ונציה, לאחר לחץ כבד מצד הכנסייה והאפיפיור. בתוך הגטו הקטן והמצומצם חיו מאות יהודים, חלקם היגרו לאיטליה מספרד ומארצות אשכנז. תנאי הגטו וההדרה מהמרחב הציבורי לא שברו את רוחם של חברי הקהילה, והם קיימו חיים תוססים לאורך מאות שנים. הם התפללו בחמישה בתי כנסת, ניהלו את חייהם בצדקה ובעושר, הקימו משפחות מפוארות, כתבו, למדו, השתלבו במקצועות הרפואה, המסחר ואף השירה, הוסיפו את חלקם ליצירה הרוחנית היהודית, ואף הדפיסו לראשונה את התלמוד הבבלי בצורת הדף המוכרת; כן, לפני דפוס וילנה.
ההתנהלות הדתית של יהדות איטליה בכלל ויהדות ונציה בפרט, הייתה שונה מעט מזו של אחֵיהם בארצות הצפוניות להם. למשל, בכל הנוגע לנשים. יהודיות איטלקיות למדו קרוא וכתוב לפני שהדבר נעשה מקובל במקומות אחרים. נשים רבות נהגו להמשיך עם שם הנעורים שלהן גם לאחר נישואיהן, והמשיכו להתפלל בבית הכנסת של הוריהן אף שבן הזוג התפלל בבית כנסת אחר.
ככל שהחומרים לתערוכה הצטברו, הלך והתגבש אצל דבורה ודניאל הכיוון שאליו התערוכה צריכה ללכת. היה להם ברור שהיא תעסוק בזיכרון, בשימור ובתרבות יהודית, אך גם ברוח ובחוסן. "ידעתי שלא יכול להיות שלא נגיד בתערוכה משהו על המצב", מסביר דניאל. "הרצון להיות רלוונטיים לקהל מכוון אותנו להתייחס למה שקורה בחוץ, וגם תערוכה כזו צריכה לתת תקווה ואוויר למי שנכנס אליה".
נרתיקים לקמעות ש־די, ונציה, המאה ה־18 וה־19 | צילום: נעמה שטרן
התערוכה מוצגת בחמישה חדרים. כל חדר נוגע בנושא אחר, תוך שימוש הן בפריטי המוזיאון והן ביצירות העכשוויות שנעשו במסגרת "בית ונציה". עיצוב התערוכה עדין, יפה ומוקפד, וניכרת מחשבה רבה על מיצוב המיצגים, התאורה ואפילו על צבעם השונה של החדרים. האתגר שעמד בפני האוצרת – לקחת אמנות שכבר נוצרה ולחבר אותה עם אמנות עתיקה יותר – בא לידי ביטוי לאורך כל התערוכה. כדי להמחיש זאת אתעכב על שני חדרים מתוך החמישה: החדר השני והחדר האחרון.
החדר השני צבוע בכחול, והנושא שלו הוא מים – נושא חשוב הן בחיים היהודיים והן בחייה של ונציה, עיר שהמים זורמים ברחובותיה, ושסכנות הצפה ושיטפונות מאיימות על שלומה. דבורה אספה מיצגים ממחזור הרזידנסי של "בית ונציה" שעסק בשינויי האקלים. העיסוק בנושא הזה התחבר לתמות של עומק, לתפקידם המטהר של המים וכהזמנה לתיקון עולם.
אחד הפריטים המסקרנים בחדר הזה הוא מסכה שנראית כמו מסכַת רופא מהמאה ה־16, שהאף בה מוארך. "זה העתק של מסכת רופאים, שיצר אחד האמנים ב'בית ונציה'", מסבירה דבורה. "הרופאים היהודים בוונציה היו היחידים שהותר להם לצאת מהגטו כדי לרפא, וכשהם הלכו לטפל בחולים הם היו עוטים מסכות כאלה, כדי לא להידבק. האמן הדביק על המסכה מפה ישנה של העולם, כאומר שהעם היהודי הולך לרפא את העולם. כך נוצר חיבור בין אלמנט המים והעיסוק בשינויי האקלים, ובין חיי היהודים בוונציה והאחריות היהודית כלפי המרחב כולו".
נעמה שטרן | צילום: מגילת אסתר, ונציה, המאה ה־18
מוצג נוסף בחדר הוא תיבה ענקית של כלֵי מוהל שמוטבע עליה סמל משפחתי, סמלה של משפחת מורפורגו; סמלים משפחתיים הם עניין היסטורי מרתק בפני עצמו. סמלה של אותה משפחה היה יונה הנביא במעי הדג, דימוי שנוגע במים כאסון, כסערה וגם כאפשרות לגאולה.
במרכז החדר ניצבת קערת כסף יפהפייה בצורת צדפה, ולצידה נטלה תואמת. ככל הנראה, קערה זו שימשה לנטילת ידיים של הכוהנים בבית הכנסת בוונציה. מול הקערה פרוסות קופות צדקה עתיקות שהיו מונחות באחד ממרכזי הקהילה, ומעליהן ציור מודרני: העתק קטן ומרהיב של קבצן מרחובותיה העכשוויים של ונציה. כך ניצבים זה מול זה סמל הטהרה מול שני המוצגים העוסקים בחסד, בפנייה החוצה לתיקון, ובאחריות יהודית.
כך, פריט אחר פריט, חש הצופה את העיר שבה המים הם גם ברכה וגם סכנה הדורשת התערבות ועשיית מעשה. המיצגים משתלבים אלו באלו ומפרים זה את זה. מעניין לראות את ההבדל בין אמנות היודאיקה, שהיא אמנות פרקטית ביסודה - כלומר כזו שלא נועדה לקישוט או לאמנות בלבד, אלא משקיעה ביופי ובפאר של חפצים שיש בהם שימוש, לעיתים יומיומי – ובין האמנות העכשווית ממחזורי הרזידנסי, שמגיבה אל הדברים עצמם ופועלת כאמנות לשמה.
עוד כתבות בנושא
הו רב חובל
החדר האחרון בתערוכה עוסק בזיכרון, במוות, בלידה ובחיים שביניהם. על אחד הקירות מונחים, בעיצוב הולם ובתאורה נהדרת, קמעות עתיקים שהוצמדו, כמו מובייל שתלוי על עריסות, לתינוקות לאחר לידתם. בין הקמעות המוזהבים ניצב מסך גדול שעליו מוקרנת עבודת וידאו, ובה אנחנו מביטים באדמה ובשמיים דרך חור שחקוק באבן. האבן שבה חקוק החור היא מצבה; מתברר שחורים כאלה קיימים על מצבות רבות בבית הקברות היהודי העתיק בוונציה. לפי המסורת של יהודי ונציה, דרך חור זה נכנסת הנשמה אל הקבר ויוצאת ממנו. כנגד הקמעות, המבשרים על הלידה אך גם על הסכנה האורבת לרך הנולד ועל הרצון להישמר מפני העולם ומפני המתרחש לבוא, מונחת המצבה המסמלת את המוות, ואולם זהו מוות שצורתו גמישה ומאיימת פחות, חלק ממציאות דינמית שיש בה תנועה מתמדת.
ארון קודש וכורסאות, מנטובה, המאה ה־,16 עץ מגולף מוזהב | צילום: נעמה שטרן
שתי עבודות וידאו מרגשות מוצגות בחדר זה, מאת האמנית הדסה גולדוויכט. הן מבוססות על דמותו של אלדו, יהודי שחי כיום בוונציה, צאצא למשפחה ותיקה ושורשית בקהילה. אלדו הוא רב חובל, אך עקב גילו המתקדם הוא כבר לא יורד אל הים, אלא עוסק בשימור וטיפוח בית העלמין היהודי בוונציה. אחת העבודות מכילה קטעים מן הריאיון שערכה איתו גולדוויכט. על קיר אחר מונחים העתקים ממחברותיו, שבהן הוא מתעד את הנעשה בבית העלמין ובכלל. התיעודים הללו מתחברים הן להיסטוריה של יהדות ונציה, הן לסופיותם של החיים והן לזיכרון המונח בהווה.
המפגש בין השניים התקיים בשנת 2019. אחרי 7 באוקטובר 2023, גולדוויכט שלחה לאלדו מייל ושאלה כיצד מתגברים על סערה. היא התכוונה למובן המטאפורי של הביטוי, באותם ימים טרופים ומטלטלים, ואולם אלדו הזקן, איש ים לשעבר, התייחס לשאלתה באופן המילולי והישיר ביותר ונתן לה עצות ממשיות למצב שבו ספינה נקלעת לסערה. תשובותיו, המוצגות בעבודה על רקע ים אפור וספינה ששטה באופק, נוגעות ודוקרות, ודווקא בשל פשטותן הופכות למעין סאבטקסט של המצב ומצליחות להעניק גם תקווה. דבריו של הימאי הוותיק מכוונים אותנו אל המעשה הפשוט והפרקטי, אל ההיאחזות בחיים. כמו רב חובל המנווט את דרכו בסערה, כמו קהילות יהודיות שלאורך מאות ואלפי שנים פילסו לעצמן שבילים לחיים, למרות הכול.
לקראת סיום נתייחס לחדר נוסף בתערוכה, הנוגע בחגי הפורים והפסח. בצד אחד של החדר מוצגות יצירות הקשורות בפורים: מגילות אסתר עתיקות ומאוירות של יהודי ונציה, קלפים שנוצרו ברזידנסי בהשראתן, ציור מרשים של אסתר המלכה ועוד. בצד השני, יצירות שקשורות בפסח: הגדות עתיקות מדפוס ונציה שהיו מההגדות המעוצבות הראשונות בדפוס, ודופן סוכה שעליה ציור מרהיב של המצרים הטובעים בים סוף, שנראה כאן כמו חוף איטלקי במאה ה־17. גם בחלל זה משתלבות היצירות העתיקות עם העכשוויות, ומספרות סיפור על התגברות יהודית, אם על מצרים ואם על האימפריה הפרסית.
כאשר אני מתפעל מן הצבע היפה של הקירות בחדר, בגווני חום־אדום־בורדו, דניאל מציין שאת הצבע לתערוכה כולה קיבל המוזיאון מ"נירלט", מפעל הצבע של קיבוץ ניר־עוז. אנשי הקיבוץ שמעו ממנו על התערוכה שעוסקת בחוסן וביצירתיות, ושמחו לתרום. פתאום הבורדו הזה מסביב, שכמו לקוח מעולם של גלריות רחוקות ואחרות, משתלב בתנועה העדינה של התערוכה. הקיבוץ שהפך לסמל החורבן ושהחל לקום על רגליו, הוא תו נוסף במנגינה יהודית עתיקה שיודעת להביט מעבר לסערה, ויודעת לכאוב ולקום ביופי ובחן.
עוד כתבות בנושא
