אסתר מאיר־גליצנשטיין היא חוקרת מובהקת ובעלת מוניטין בינלאומי בחקר יהדות המזרח בעת החדשה, בעיקר בעיראק ובתימן. ספרה הסוקר את תולדות יהודי עיראק לאורך הדורות – מגלות בבל ועד הדורות האחרונים – הוא אפוא פרי בשל של עשרות שנות מחקר. הספר מחולק לארבעה חלקים, שבכל אחד מהם שני פרקים. מבט מהיר מגלה שהחלקים אינם שווים בגודלם; החלק הראשון ובו הפרקים שיוחדו לתקופת המשנה והתלמוד ולתקופת הגאונים, מחזיק כשלושים עמודים בלבד. מרכז הכובד נעוץ אפוא בדיון בעת החדשה: מהמאה ה־16 ועד המאה העשרים. אין זה מפתיע בהתחשב בתחום מומחיותה של פרופסור (בגמלאות) מאיר־גליצנשטיין. מהו אפוא תפקידו של החלק הראשון? דומני שהוא בא להציג יריעה שלמה מבחינת תולדות הקהילה, וניכר שהמחברת נסמכה בו על ספרות מחקר של אחרים, חלקה מיושנת. ואולם אל יניח הקורא להערה זו להסיח את מבטו מן החידושים המכריעים והחשובים שבספר, שהם הקובעים את איכותו.
בניגוד למיתוס רווח על 2,600 שנות חיים יהודיים רצופים על שפת שני הנהרות, מאיר־גליצנשטיין קובעת בצדק כבר בתחילת החלק השני: "לאורך תקופה של כמאתיים שנים, מאז הרס העיר (בגדד) בראשית המאה החמש־עשרה ועד סוף המאה השש־עשרה, אין בידינו אף לא פיסת מידע על יהודי בגדד או על יישובים אחרים בבבל. אפילו בגניזה הקהירית, שבה תיעוד רב על היהודים במרחב שסביב הים התיכון בתקופה זו, אין כל מידע על יהדות בגדד. ידיעות מסוף המאה השש־עשרה מצביעות על קיומה של קהילה יהודית בבגדד, שבראשה עמד רב שמוצאו מהעיר עאנה שבמערב האזור. הרב קיבל את הכשרתו במרכז התורני של צפת, שהיה אז בשיא פריחתו, ורבני צפת העניקו לו סמכות להורות ולדון בקהילות באזור המשתרע מזרחית לחלב" (עמ' 57).
מפגש של עסקני האגודה הציונית עם שליח קרן היסוד, בגדד 1922 | צילום: מאוסף קהילות יהודי סלוניקי, הודו ועיראק, ארכיון התמונות של יד יצחק בן־צבי
שני עניינים מכריעים יש בפסקה הזאת, ומאיר־גליצנשטיין מנסחת אותם בבהירות ובאומץ: האחד, הקיום היהודי בבבל לא היה רצוף; האחר, משהתחדשה הקהילה היהודית בבגדד, היא הייתה קהילת לוויין של המרכז בצפת. כשלוש־מאות שנה יחלפו עד שיצמחו בה דמויות כבירות כמו הרב עבדאללה סומך והרב יוסף חיים (ה"בן איש חי") וישמשו מקור סמכות והשראה למרחב תרבותי גדול.
הכי מעניין
סוכני המודרנה
תהליכי השיקום והבנייה של הקהילה נסקרים ומנותחים בפרק השלישי. כוחו של הפרק נעוץ בכך שתהליכים פנים־קהילתיים משובצים בהקשר אזורי רחב, שהרי היהודים היו מיעוט בין מיעוטים, ועתידם היה תלוי במדיניות השליט (בעיקר הסולטאן העות'מאני). בין השאר בוחנת המחברת את התפתחות הקהילה היהודית בבצרה שבדרום ואת המאבק בין נוצרים ליהודים, סוגיה שמעטים מכירים. עוד היא מראה כיצד השפיעו הרפורמות באימפריה באמצע המאה ה־19 (ה"תנזימאת") על מעמד היהודים ואֵילו שינויים חוללו סוכני המודרנה, כגון הצירים הבריטים והצרפתים בבגדד, הופעתו של כתב העת "המגיד" והתפתחויות טכנולוגיות כמו הטלגרף וספינות הקיטור. כל אלה הם רקע חיוני להבנת המניעים של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) לפעול בעיראק, ואת נכונות הקהילה לקבל את שליחיה.
הקריאה הביקורתית והרב־תחומית של המחברת במגוון עשיר של מקורות ומחקרים מאפשרת לה לתאר ולנתח תהליכים ולא רק אירועים, ולחשוף את יחסי הגומלין ואת המתחים בין גורמים שונים. כנגד דימוי אירופי מיושן ומתנשא כאילו המזרח נרדם וקפא על שמריו במשך מאות שנים, מאיר־גליצנשטיין מראה שבמרחב הבבלי (כמו באחרים, שאינם מענייננו כאן) התרחשו תהליכי עומק מרתקים.
מכאן אנו מגיעים ל"'תור הזהב' של תקופת המלוכה ההאשמית", שבה עוסק הפרק הרביעי. ראשיתה של תקופה זו עם תום מלחמת העולם הראשונה, וסופה עם פרוץ המלחמה העולמית השנייה. בשלושים השנים הללו מילאו יהודים תפקידי מפתח במנהל הציבורי העיראקי, ובראשם ששון חזקאל (לימים סֶר ששון), שר האוצר במחצית הראשונה של שנות העשרים, ואברהם אלכביר, מנכ"ל המשרד במשך כעשרים שנה – שניהם יהודים גאים. יהודים היו מחלוצי העיתונות העיראקית ומחשובי המשוררים המודרניים בעיראק. האנגלית הייתה לשפה העיקרית בקרב העילית היהודית, שהייתה מודרנית מאוד בחזותה ובאורחות חייה. במקביל התפתחו גם חילוניות וקומוניזם, שכמה מראשיהם עלו ארצה והיו לחוקרים חשובים; בהם הפרופסורים שמואל מורה, דוד צמח, ששון סומך ושמעון בלס, ויוצרים בולטים דוגמת סמי מיכאל. "קול ישראל" בערבית נוהל ותופעל במשך שנים כמעט כולו בידי ענקים יוצאי עיראק ומצרים.
| צילום: ללא
מלחמת העולם השנייה טרפה את הקלפים. לנאצים הייתה השפעה קריטית על הלכי הרוח ברחוב בבגדד, ואלה התנקזו לאירוע הטראומטי של ה"פַרְהוּד", שאירע בחג השבועות 1941. במהלכו נרצחו 179 יהודים, מאות נפצעו ונאנסו, וכולם איבדו את ביטחונם האישי, הכלכלי והקהילתי. מעבר לתיאור ההתרחשויות, מאיר־גליצנשטיין מיטיבה להציג את חילוקי הדעות בנוגע למספר הנפגעים היהודים והמוסלמים, ביחס לגורמים שהביאו לפרוץ הפרעות, ובירוש האירוע בהנהגה היהודית המקומית ובצמרת הנהגת היישוב בארץ, בעיקר אצל משה שרת, מחזיק התיק המדיני. שוב ניכרים לא רק היושר האינטלקטואלי של המחברת אלא גם בקיאותה בספרות הרלוונטית, ויכולתה לסכם ולנסח בבהירות סוגיות סבוכות וטעונות.
אחד מגלי ההדף של הפרהוד היה היחסים המתוחים בין בריטים, מוסלמים ויהודים, והצורך לאזן בין אינטרסים מורכבים של כל אחד משלושת הציבורים הללו. מאיר־גליצנשטיין מראה שלא מדובר בסיפור לינארי אלא בסבך של שיקולים, רצונות וצרכים, אשר מנעו את האפשרות לספק את אחד השותפים באופן מלא.
המיליון של בן־גוריון
שלושת הפרקים הבאים דנים בפרק זמן של פחות מעשור, אך תופסים כשליש מן הספר. מאיר־גליצנשטיין דנה בהם בשלושה נושאים כבדי משקל: הראשון הוא המהפך במדיניות הציונית כלפי יהודי ארצות ערב בעקבות השואה. כשנודע היקף ההשמדה באירופה, הורה בן־גוריון לגבש את "תוכנית המיליון", כלומר למלא את מקומם של מיליון נספים באירופה ביהודים מארצות ערב. הייתה זו החלטה של מדינאי שניחן בחשיבה אסטרטגית, ועל אף מצוקות השעה הרחיק ראות. בה בעת ביטאה ההחלטה עמדה מתנשאת, הרואה ביהודי ארצות ערב חלופה של אין ברירה, הסתפקות באיכות ירודה מזו שקיוו לה.
נדרשו כמה צעדים מקדימים כדי שתתרחש עלייה כה גדולה מארצות ערב, בין השאר בהכשרת הלבבות באמצעות מדריכים ציונים בתנועות הנוער. אלא שאליה וקוץ בה: "בעוד באירופה הייתה הציונות חוקית ואפילו זכתה לסיוען של ממשלות אנטישמיות שביקשו לפתור את הבעיה היהודית באמצעות עידוד הגירה לארץ ישראל, בעיראק המצב היה הפוך: הממשל ראה בהגירה היהודית שנעשתה בחסות הקולוניאליזם הבריטי את הגורם ליצירת בעיה יהודית במזרח התיכון, ולכן כבר באמצע שנות השלושים אסר על קיום פעילות ציונית" (עמ' 171).
מאיר־גליצנשטיין משרטטת את מאפייני פעילותם של גורמים שונים ובהם נציגי תנועת החלוץ, בייחוד באמצעות תנועת הנוער "החלוץ הצעיר"; החיילים היהודים בצבא הבריטי ששירתו בבצרה והרימו תרומה ייחודית לחינוך הציוני בעיר ולהוראת עברית; אנשי המוסד לעלייה ב' שפעלו מ־1942, בעיקר דרך סוריה ולבנון; ואנשי ההגנה. "סיפורה של ההגנה בעיראק מעלה דילמה מוסרית קשה", היא כותבת. "הקמתה נעשתה ללא אישורה של ההנהגה הרשמית של יהדות עיראק ובידיעה שהנהגה זו לא רק התנגדה לפעילות זו אלא אף חרדה מפניה" (עמ' 184).
כאן מגיעה מאיר־גליצנשטיין לחלק האחרון של מחקרה, שכותרתו "מחיר המלכוד הלאומי". היא בוחנת את המחירים שנאלצו יהודי עיראק לשלם בגין תפיסת הלאומיות העיראקית ובגלל הלאומיות היהודית, קרי הציונות, שעמדה במוקד סכסוך עקוב מדם שהשפעותיו חרגו הרבה מגבולות הארץ. ההשתתפות הפעילה של עיראק במלחמת העצמאות גררה מיד את אימוץ אחת מהחלטות הליגה הערבית, שקבעה כי הציונות היא פשע פלילי שעונשו נע בין שבע שנות מאסר למוות. יהודי עיראק זוהו כציונים, ועל כן כגיס חמישי. באחת הם נעשו בני ערובה בידי השלטונות, וגורלם נקשר בגורל הפלסטינים. באוגוסט נשללו רישיונות ההפעלה משני בנקים יהודיים. ב־23 בספטמבר הוצא להורג בתלייה שפיק עדס, מיליונר יהודי מבצרה.
מסתיו 1949 החלה המחתרת הציונית נרדפת. החשש העיקרי היה שמא העצורים יישברו ויגלו היכן מחסני הנשק של המחתרת. בהשפעת הלחץ הציוני היו ראשי הקהילה לשותפים בעל כורחם עם המחתרת הציונית. הם היו נואשים, שכן חשו כי השליטה בגורלם ניטלה מידיהם.
בריחה דרך איראן
כותרתו של הפרק החותם היא "מהגירה לגירוש: היציאה ההמונית של יהודי עיראק ועלייתם לישראל". העוינות רבת השנים בין עיראק לאיראן עשתה את איראן לגורם ראשי בתהליך הבריחה מעיראק. כשהתברר לשלטונות עיראק שלא יוכלו למנוע את המשך בריחת האלפים לאיראן, נולד הרעיון שיהודי עיראק יוותרו על אזרחותם ויוכלו לצאת ממנה. איש בעיראק ובארץ לא שיער שהמשמעות תהיה נטישה רבתי של למעלה מ־100 אלף מיהודי עיראק בתוך חודשים אחדים. רבים מהם איבדו את רוב נכסיהם תוך זמן קצר וגורלם היה הפקר. ההנהגה התגלתה במלוא חולשתה. באתוס הציוני מדובר על מבצע "עזרא ונחמיה", אך בפועל מדינת ישראל לא עמדה בקצב ההטסה לארץ. עשרות אלפים שהו במחנות המתנה בחוסר כול ובתנאים סניטריים בלתי ראויים. חלף זמן עד שכולם יצאו, ובקיץ 1951 הסתיים מבצע ההטסה. במשך כשלוש שנים הגיעו כ־130 אלף מיהודי עיראק למדינה המתאמצת להתקיים בתנאים קשים מאוד: מעברות, צנע, גבולות פרוצים.
חיי הקהילה היהודית בעיראק תמו תוך זמן קצר, כמו בארצות ערב אחרות. תווי הפנים הייחודיים של מה שהתחולל שם נמסכו בסיפור הציוני הכולל של השפעת המודרנה והלאומיות על קהילות יהודיות רבות. ספרה של מאיר־גליצנשטיין מרים תרומה איכותית להבנת הייחוד של מה שהתרחש בעיראק בזכות שפע המקורות שעליהם הושתת, הניתוח הרב־ממדי של המחברת והיושר האינטלקטואלי שמביא אותה לפרוס תמונה מורכבת. יש בה ביקורתיות אך היא איננה שיפוטית, מאשימה או מתנכרת. מאיר־גליצנשטיין ראויה להערכה רבה על מפעלה המחקרי ותרומתו התוכנית והמתודית.