אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות, מעולם לא דמיין שתוטל עליו משימה כזאת. "שבוע אחרי 7 באוקטובר קיבלתי טלפון ממפקד פיקוד העורף דאז, אלוף רפי מילוא", מספר אסקוזידו. "הוא אמר לי שיש עוד מאה נעדרים, ושאל אם אנחנו כארכיאולוגים נוכל לסייע לאתר אותם. הרי יש לנו ידע ויכולות שקשורים לחיפושים ולחפירות. מיד ארגנו 15 ארכיאולוגים, ונסענו לפגוש את אנשי פיקוד העורף, אוגדת עזה והרבנות הצבאית. משם המשכנו לכפר־עזה, ואז לקיבוצים ולאזורים נוספים בעוטף".
נחשב לחטוף אך שרידיו אותרו בזכות מלאכת רשות העתיקות. דרור קפלון | המשפחה קברה חפצים, ורק אחרי כחודש וחצי קיבלה גם את שרידי הגופה. ליאל חצרוני | צילום: באדיבות המשפחה
אסקוזידו התעקש שהארכיאולוגים שנשלחים למשימה בעוטף - כשנפילות הטילים מעזה נמשכו ללא הרף - יגויסו בצו 8. זאת הייתה תחילתה של תקופת עבודה מאומצת ועיקשת שנמשכה חודשים ארוכים. הממצאים שהביאו הארכיאולוגים אפשרו לגלות את גורלם ואת מקום הימצאם של 16 נעדרים. בכל פעם שסיימו לחפור ולסנן אדמה ופיח במבנה או באתר, ריססו בו אנשי רשות העתיקות את ראשי התיבות רע"ת, לאות שהמקום "מזוכה". הממצאים שאיתרו עברו למחנה שורה, שחללי המתקפה רוכזו בו, ושם נעשה הזיהוי הוודאי.
אחד הקורבנות שזוהו כך היה דרור קפלון מבארי, שסיפור החיפושים אחריו הובא כאן לפני שבועות אחדים. קפלון תועד בידי המרצחים ב"צעדת מוות" בשבילי הקיבוץ, והיה בתחילה בחזקת חטוף, בין השאר משום שהטלפון שלו אוכן בעזה. ממצאים שגילו בני משפחתו חיזקו את החשש שהוא נרצח. הודות למאמץ מיוחד של רשות העתיקות בקיבוץ ובסביבותיו, התברר שקפלון אינו בין החיים.
על החפירות בבארי הייתה ממונה ד"ר איילת דיין, מנהלת תחום מחקר והתמחויות בארכיאולוגיה ברשות העתיקות. במאמצים לפתור כל אחת מהתעלומות שהותירה יממת הזוועות השתתפו גם אנשי יחידת אית"ן (איתור נעדרים) איו"ש, מפקדת "עבודת קודש" שהוקמה באוגדת עזה אחרי 7 באוקטובר בראשותו של אל"מ במיל' יוסי כהן, ומתנדבים רבים. "אף שדרור קפלון הוגדר כחטוף, אנשי אית"ן איו"ש לא ויתרו", משחזרת דיין. "בזכות מידע מודיעיני שאספו, הם היו יכולים למקם אותנו היכן שהוא נראה לאחרונה עם האופנוע שניסו לחטוף אותו עליו, סמוך לפרצה בגדר. המידע במקרה כזה קריטי, כי לא יכולנו לסנן את כל האדמה ב־800 אלף הדונמים שהמחבלים פעלו בהם. הממצאים בשטח לא הראו בתחילה מוות חד־משמעי, ורק בדצמבר יכולנו לומר זאת בוודאות.
"כארכיאולוגית שואלים אותי תמיד 'מה הדבר הכי חשוב שמצאת'. ברור שהחפירה החשובה ביותר שהשתתפתי בה היא זו שהתקיימה בקיבוצים בעוטף עזה. בזירה שם הייתה אחווה מיוחדת במינה. חיילים שעשו אבטחת יישוב בלילה באו לחפור איתנו ביום. הם היו מיחידות שונות ובדרגות שונות, אבל זה כלל לא היה חשוב אם אתה טוראי או סגן־אלוף - כולם באו ועבדו יחד במסננת למען אותה מטרה קדושה. בזכות שיתוף הפעולה הצלחנו להביא לקבורה אזרחים שלולא העבודה הזאת, מקום קבורתם לא היה נודע. הרגשנו שכל מה שלמדנו והתנסינו בו עד אז הוביל אותנו לעשייה הכי חשובה שיכולה להיות מבחינה אנושית".
עוד כתבות בנושא
האוכל עדיין בתנור
העבודה היוצאת דופן שעשו הארכיאולוגים בעוטף מתועדת בתערוכה החדשה "תקומה מן האפר", בקריה הלאומית לארכיאולוגיה בירושלים. אנשי רשות העתיקות מספרים שם כיצד יכולותיהם המקצועיות והטכנולוגיות, המשמשות בשגרה למציאת שרידי אתרים ומבנים היסטוריים, גויסו לחקר אירוע היסטורי אחר לגמרי, טרי וכואב. גם כלי העבודה המזוהים איתם ליוו אותם במשימה בעוטף: משקפי מגן, פנסים, שקיות ומבחנות, כלים דנטליים, סרגל לקנה מידה וכמובן המסטרינה (כף בנאים). לצד העבודה המאומצת גם המחיר הנפשי היה כבד, ורבים מהם השתתפו, ועודם משתתפים, בסדנאות חוסן ובטיפולים פרטניים.
"ידעתי מיד שאני הולך לעוטף, גם אם זה יעלה לי בנפש", אומר משה עג'מי, סגנו של אסקוזידו. "אמרתי שאקח את הסיכון, כי יש משפחות שיושבות בבית בהיסטריה ולא יודעות מה קרה ליקירן, אם הוא חטוף או לא. רציתי לפתור למשפחות האלה את התעלומה ולתת להן את השקט הנפשי. זה המעט שאני יכול לעשות.
זירות הטבח תועדו כמו בתים ארכיאולוגיים. הכוחות בכיסופים ואחד משרטוטי הבתים | צילום: אסף פרץ - רשות העתיקות
"אני זוכר שנכנסתי לבית וראיתי על המקרר תמונה של הורים עם ילדה. בחדר השינה של הילדה היה לוח מחיק גדול שכתוב עליו 'אבא ואמא אוהבים אותך', ומתחתיו איתרנו שרידים. יש דברים מזעזעים שהם עשו לנו, ואני לא יכול לספר אותם. אני מנסה עדיין לעכל, לא יודע אם אני האדם שהייתי".
דאגו לך בבית?
"בת הזוג שלי, אחות במקצועה, הצטרפה אליי בעצמה והביאה את כל הציוד שלה. היא אמרה שהיא רוצה להיות איתנו, למקרה שמישהו חלילה ייפגע בשטח".
העבודה כללה סקר ארכיאולוגי – בהליך שמקביל לסריקה בצבא - ואז זיהוי שרידים וסימון של מיקומם, מה שמכונה בעגת הארכיאולוגים "לוקוסים". אחר כך הגיעה "עבודה עדינה עם מסטרינה וכלים דנטליים, כמו בחפירה פרהיסטורית", אומרת דיין, ואז תיעוד הזירה, רישום הממצאים, שרטוט, צילום וציון מיקום גיאוגרפי.
"בעבודה הזאת היו כל המרכיבים של תל ארכיאולוגי, אבל במציאות של הווה בלתי נתפס", מספר עג'מי. "אתה רואה אפילו את האוכל שלא הוציאו מהתנור. ובניגוד לארכיאולוגיה, פה אתה יודע איך נראים הפנים של מי שאתה מנסה לאתר. וכשאתה מוצא, זה מזעזע. אבל המטרה מצדיקה הכול".
צילום: אסף פרץ - רשות העתיקות
דיין: "קיימנו חפירות ארכיאולוגיות גם כדי לאתר נעדרים ולקבוע שאינם בחיים, וגם למען כבוד המת. הרי אנחנו לא רוצים שאנשים יחזרו לקיבוץ, יעבדו בגינה, וימצאו שרידים. עשינו עבודה דומה לזו של מז"פ, אבל בזירות עצומות בגודלן, כשיש מאות נרצחים, ואנחנו לא יודעים בדיוק מה המיקום שלהם. אנשי מז"פ רגילים לבוא לזירות מצומצמות יותר, מבחינת השטח שצריך לבדוק ומבחינת מספר הגופות".
המיומנות המקצועית של הארכיאולוגים אפשרה להם לזהות שרידים גם בזירות שרופות ובאתרים שבמבט ראשון נדמה שלא נותר בהם דבר. הם הבינו שאם לא יחפשו עכשיו, ייהרסו הבתים המחוללים וחלק מהנעדרים לא יימצאו לעולם. בכפר־עזה הם הצליחו לאתר בין השאר את שרידיה של לילי איתמרי ז"ל, שהמחבלים העלו את ביתה באש. במקרים אחרים, הם מספרים, זיהוי עצמות מסוימות שהאדם לא יכול להתקיים בלעדיהן אִפשר לקבוע מוות. אפילו רסיסי עצמות הם יודעים לזהות ולשייך. "גם זה ניסיון שצברנו בחפירה של קברים עתיקים", מסביר עג'מי. "שלד בן 2,000 או 3,000 שנה מתפורר, ובמשך השנים פיתחנו מיומנויות של זיהוי שברים קטנים מאוד מתוך העפר שמנופה".
אלי אסקוזידו | צילום: יולי שוורץ - רשות העתיקות
הארכיאולוגים יצאו גם לשטחי מסיבת הנובה, וסרקו את נתיב הבריחה של המבלים. בבארי הם עבדו בין השאר בביתה של פסי כהן, שבו הוחזקו ביום הטבח 15 בני ערובה. לאחר פריצת כוחות צה"ל פנימה, שלוותה בירי של שני פגזים, התברר כי כמעט כל בני הערובה אינם בחיים. איתור השרידים בזירה היה קשה במיוחד, משום שהבית עלה באש. אסקוזידו: "ערכנו שם סריקות על הרצפה, ומחלק מהממצאים לא הייתה אפשרות להפיק די־אן־איי, כי בחום של יותר מ־700 מעלות גם הוא נהרס. נוכחנו לדעת שכמה מהאנשים עמדו לאורך הקיר בצד ימין של הבית; אחרים, כך הבנו לפי גובה סימני הירי, ישבו על הספה בצד שמאל ונרצחו שם ביריות. כך יכולנו לסגור מעגלים ולכתוב דו"ח שגם סייע לצבא להבין שלא הפגז גרם למותם".
אחת הנרצחות בבית של פסי הייתה ליאל חצרוני בת ה־12. בתחילה לא נמצא כל שריד ממנה, והמשפחה קברה חפצים של הילדה וערכה טקס פרדה. כחודש וחצי לאחר הטבח הצליחו אנשי רשות העתיקות לאתר את שרידיה וכך הובאה ליאל לקבורה.
עוד כתבות בנושא
מחסן בלב עזה
אסקוזידו עמד בעבר בראש המועצה האזורית שורק. בתפקידו קלט 450 מפונים מגוש קטיף וסייע להם בהקמת יישובים חדשים. "לקחתי אז את היכולות של המועצה והתושבים, ויצרתי מהן יתרון", הוא נזכר. "את אותו הדבר עשינו פה: לקחנו את היכולות של רשות העתיקות, והשתמשנו בהן לצורך פעולות שהרשות לא עושה בדרך כלל".
מיד לאחר 7 באוקטובר גויס אסקוזידו לתפקיד סמח"ט עציוני, והשתתף בלחימה בעוטף. בהתחלה ניהל בעצמו את עבודת הארכיאולוגים בשטח, עד שעג'מי החליפו. בהמשך החליף אותו עג'מי באופן זמני כמנהל רשות העתיקות, ואת ניהול השטח קיבלה איילת דיין. ארכיאולוגית ותיקה, טוטלית ונחושה במיוחד, כך מתארים אותה חבריה בהערכה. "היא נכנסה לזה בצורה עמוקה והתחברה גם לכל הכוחות האחרים בשטח", אומר אסקוזידו. "בזכות העקשנות, המקצועיות והדבקות שלה במשימה, הצלחנו להגיע לנעדרים ולהביא אותם לקבורה".
ואכן, דיין מפגינה שליטה מופתית בשטח ובחומר. היא זוכרת בעל פה איזה מספר נתנו הארכיאולוגים לכל בית, מה מצאו בו ומה לא. אנו משוחחות זמן לא רב אחרי שצה"ל חילץ מעזה את גופתו של אילן וייס ז"ל, תושב בארי. "אני לא מכירה אותו, אבל אני יודעת כל מה שעבר על הבית שלו. אילן וייס זה בארי 607", אומרת דיין בצער. "במשך תקופה אנשים אמרו לי שהשתניתי, שלקחתי את זה לקיצון, כאילו שום דבר כבר לא חשוב פרט לעבודה הזאת. דווקא לאחרונה חברים אמרו שחזרתי לעצמי. אבל מבחינתי, עד שכל החטופים יחזרו, האירוע לא נגמר".
את הריאיון עם אסקוזידו אנחנו מקיימים כשהוא ברצועת עזה, במסגרת תפקידו הצבאי. לשאלה אם הייתה מחשבה להכניס את הארכיאולוגים של רשות העתיקות גם לתוך עזה כדי לסייע באיתור חטופים־חללים, הוא משיב: "יוזמה כזאת עלתה כמה פעמים, אך בסופו של דבר זה לא יצא לפועל. אני חושב שהיינו יכולים לסייע בחיפוש חטופים שנרצחו. הצענו את השירותים שלנו, ולא השתמשו בהם".
איילת דיין, שכבות של חורבן. ממצאים שאספו אנשי רשות העתיקות מן הבתים | צילום: יולי שוורץ - רשות העתיקות, אסף פרץ - רשות העתיקות
מה למשל יכולתם לעשות?
"יש פה כמה דברים שאני עושה במנהרות, וייתכן שארכיאולוגים היו יכולים לעזור. אני לא מדבר על חללים שנמצאו קבורים והיה צריך רק לפנות אותם. בחלק מהמקרים חפרו בנקודה מסוימת לפי מידע מודיעיני, מצאו עצמות ולקחו אותן. העזרה שלנו היא שאנחנו יכולים לדעת באיזה חלק של האדם מדובר. במקומות מסוימים ייתכן גם שיכולנו למצוא שרידי עצמות שאנשים שלא מבינים בתחום לא ימצאו. אבל אני לא רוצה להרחיב מעבר לזה".
אנשי רשות העתיקות, הוא מספר, הוזמנו לעזה בהקשר אחר: "ברק חירם, שהיה מפקד אוגדה 99, מצא בנובמבר 2023 מבנה ובו פריטים ארכיאולוגיים. הוא סבר שזהו משרד העתיקות של עזה, וביקש שנבוא לראות. הסגן שלי, משה, הצטרף לחפ"ק של חירם והם הלכו לראות. הכניסה של אנשי רשות העתיקות לעזה נעשתה בצו מילואים, בצורה חוקית ומסודרת, ומתוך הבנה שאולי אפשר לעזור ולהציל ארכיאולוגיה.
"התברר שמדובר במחסן גדול של פריטים שקשורים למשלחת צרפתית שחפרה בעזה (הכוונה לבית הספר הצרפתי לארכיאולוגיה "אקול ביבליק", שקיים חפירות רבות ברחבי המזרח התיכון – מ"פ). צילמנו את זה, פנינו לצרפתים ושאלנו אם הם רוצים שנעזור להם בנושא, אבל הם סירבו לכל סיוע ועזרה, ובכך זה נגמר. לאחרונה הם פנו אלינו וביקשו שצה"ל יעכב את הריסת הבניין, כדי להוציא את הפריטים ולהעביר אותם למקום אחר. הבנתי שהם פינו את המקום בעזרת נוצרים מקומיים".
נס מפויח
בחפירות הארכיאולוגיות נמצאים לא מעט חפצים אישיים יקרי ערך, לעיתים בתוך קברים; בתרבויות מסוימות היה נהוג לטמון לצד הנפטרים פריטים חשובים שילוו אותם לעולם הבא. באופן מצמרר, גם התיעודים מעבודת האיתור בעוטף מראים חפצים מיותמים מהעבר הקרוב: חנוכייה בכל בית, ברווז גומי, משחק דומינו מפויח, מגף בלנדסטון נטול בן זוג. לעיתים חפץ כזה שפך אור על גורל בעליו. עג'מי למשל היה בצוות שאיתר, מתחת לאמבולנס שרוף, תליון בצורת חצי ירח. השרשרת הזאת, יחד עם ממצאים נוספים, הובילה לזיהוי גופתה של שני גבאי ז"ל, שבתחילה היה חשד שנחטפה. "השרשרת זה הנס שלנו, אם לא השרשרת לא היו יודעים כלום לעולם", אומרים בני משפחתה של גבאי בסרטון שמופיע בתערוכה.
"השרשרת זה הנס שלנו". מיכל גבאי עם התליון של שני גבאי, שנמצא בידי אנשי רשות העתיקות מתחת לאמבולנס שרוף | צילום: אורן בן חקון
אנשי רשות העתיקות לא הסתפקו בהתחקות אחר נעדרים, משימה עליונה כשלעצמה. החלק השני בתערוכה חושף מיזם תיעוד לאומי שמנהלת הרשות, בשיתוף משרד המורשת ומנהלת תקומה. במסגרת הזאת צילמו צוותי התיעוד שלה מיליוני תמונות של הבתים ההרוסים ושל שאר אתרי החורבן בעוטף, ובהם מתחם הנובה והמיגוניות. כך למשל תועדה בפרוטרוט מיגונית הגבורה שענר שפירא ז"ל עמד בה והשליך החוצה את הרימונים שיידו מחבלי חמאס. תמונות הבתים הועברו למעבדות רשות העתיקות, ובאמצעות טכנולוגיה מיוחדת שנקראת פוטוגיאומטריה הן הודבקו על מודל תלת־ממדי. התוצאה מאפשרת שיטוט וירטואלי בבתי העוטף כפי שנראו לאחר מתקפת הפתע. בסיור הזה, שנעשה כמובן באישורן המלא של המשפחות, אפשר להבחין בחורי כניסה של כדורים וברסיסי רימונים. חלק מהתושבים נעזרו בהדמיה כדי להבין טוב יותר כיצד הם עצמם שרדו, או כיצד נפלו יקיריהם.
יוצרי התערוכה "הצמידו" לנקודות מסוימות במודל סרטונים שקיבלו מהמשפחות, וכך יכולים המבקרים לראות את הבית ואת דייריו בימים יפים יותר, מלאי חיים, ארוחות משפחתיות וצלילי פסנתר. התערוכה, אומרים ברשות העתיקות, היא רק הצצה מזערית לפרויקט תיעודי עצום שעתיד לעלות במלואו לרשת. ממצאים ותיעודים הועברו גם לצבא ולגורמי הביטחון לצורך תחקיר ואיסוף ראיות, וכן לצורך המאבק במכחישי 7 באוקטובר.
החלק האחרון בתערוכה עוסק בתקווה לעתיד, וגם בלימוד העבר כאלמנט שמחבר לשורשים ולסיפור הישראלי המשותף. אנשי רשות העתיקות, כך מתואר שם, הגיעו למלונות כדי להרצות על תקופות קדומות, ולתת למפונים הפוגה קצרה מהעיסוק בחורבן האישי והלאומי. "חשוב מאוד שנזכור, אך לא פחות חשוב שנדע כיצד לצמוח מן השבר", אומר לנו יהודה מימון, איש הרשות שמדריך סיורים חינוכיים בתערוכה. "זו היכולת שלנו כמדינה וכאומה, ולכן אני רוצה שאנשים יצאו מהתערוכה הזאת מחוזקים ולא נפולים".
עוד כתבות בנושא
"פרט לזוועות שביצעו אנשי חמאס, הממצאים בשטח מראים שהם גם ניסו להשמיד את הגופות בצורה שיטתית", אומרת דיין. "אחרי שהתעללו ורצחו, במקרים רבים הם שפכו חומר בערה, הציתו ושרפו. רמת הקרימציה (שרפת גופות - מ"פ) הביאה לכך שבחלק מהזירות לא נשאר כלום, ואי אפשר לדעת בכלל מה עבר על מי שמצאנו. המחבלים דאגו שיהיה קשה להתמודד עם הזיהוי של החללים, גם נפשית וגם טכנית. לדעתי הם כיוונו בעיקר לצד הנפשי, כי טכנית לא היה אכפת להם שאנשים ידעו מה קרה - הם הלא תיעדו הכול בעצמם, רצו להציג את הברבריות במלוא תפארתה, להראות שהם השמידו אותנו השמדה גמורה. בסופו של דבר הם לא הצליחו במטרה הזאת, כי בעזרת הניסיון המקצועי שלנו עלה בידינו לזהות את כולם ולהביאם לקבר ישראל". עד היום, אגב, אנשי רשות העתיקות משתתפים בהלוויות של חטופים חללים שמובאים לקבורה.
העשייה הכי חשובה, מבחינה אנושית. שניים מעובדי רשות העתיקות במלאכת הסינון | צילום: שי הלוי - רשות העתיקות
אני משוחחת עם דיין בעת שהיא כבר עסוקה בחפירות שמתקיימות בהוד־השרון מטעם אוניברסיטת בר־אילן בשיתוף רשות העתיקות. "גם כשאני עובדת בתוך ריבוע, חושפת שכבות חורבה מלפני כ־3,000 שנה ומסננת, זה מחזיר אותי לבארי. התחושה מטלטלת, אבל טוענים שהחפירה הארכיאולוגית יכולה לרפא. הסטודנטים הצעירים ותלמידי מגמת ארץ ישראל שמתלווים אלינו מתרגשים כשהם מגלים חרסים וממצאים אחרים בפעם הראשונה, ונחמד לראות את זה".
התערוכה "תקומה מן האפר" מוצגת בקריה הלאומית לארכיאולוגיה בירושלים (מול מוזיאון ישראל) ומתאימה לקהל מגיל 17 ומעלה