בסיום כנס שקיימנו במסגרת עמותת "זיכרון 710", ניגש אליי יהודי יקר ומוערך מקיבוץ דתי באזור העוטף והצהיר: "רק אחרי שתשנו את השם של העמותה אהיה מוכן לשתף בארכיון את הווטסאפים שלי מאותו יום. אוקטובר זה לא שלנו, ולא חסרים שמות אחרים לאותו יום".

השאלה הזו מלווה אותי כמעט מדי יום בעבודה עם חברים יקרים מקיבוצי ומושבי העוטף.  יחד הקמנו את ארכיון הוואטסאפ הראשון מסוגו בעולם, לתיעוד אירועי 7 באוקטובר 2023, או שמחת תורה תשפ"ד - תלוי את מי שואלים. במסגרת המיזם אנו אוספים ומרכזים שיחות וואטסאפ, תמונות, סרטונים ושיחות מוקלטות  מ־7 ו־8 באוקטובר 2023, לצורך שימורם בארכיון דיגיטלי אחד. חלק מעמיתיי אינם מקיימים אורח חיים דתי, אך כולנו שותפים למטרה אחת: שימור הזיכרון - ללא ספק ערך יהודי מאוד, יש שיאמרו אובססיבי.  הבנו ש"זיכרון 710" הוא שם בעייתי מבחינות רבות, ולא רק בשל הלועזיות שבו, אבל עדיין לא מצאנו שם מוצלח יותר, ותאמינו שניסינו.

איך מתמודדים עם אירוע שאנשים נרצחו בו בשל יהדותם, בחג יהודי, תוך קריאת "שמע ישראל", אך נזכר בעיקר באמצעות התאריך הלועזי? כיצד מחברים בין שיטת תיעוד שקשורה ישירות בפיתוחים טכנולוגיים אוניברסליים ובין זיכרון יהודי? פעמים רבות תהיתי אם מותר לי, כשומרת מצוות, לקרוא ולפרסם הודעות המכילות הומור שנכתבו בבוקר המתקפה, כשעדיין חשבו שזו "סתם שבת של טילים"? ומתי הבין מי שאינו כותב בדרך כלל בשבת, שזהו פיקוח נפש? ואילו מהתכנים שכתב הוא היה רוצה שיאורכבו לדורות?

הדילמות הללו התעצמו לפני כחודשיים, כשקיבלתי בקבוצת העבודה הודעה: "שמתם לב שה־7.10 נופל השנה על חג?", "ראשון של סוכות", עניתי מיד. במקרה שלי לא "שמתי לב", ידעתי על כך. לקח זמן עד שהסכמנו שהאפליקציה הייחודית שפיתחנו לשידור הודעות "חיות" ביום השנה לא תעלה ביום חג, ולו משום שזהו יום שבתון, וגופי הממשלה שביקשנו מהם להטמיע את לוח ההודעות באתר שלהם, סגורים. הסברתי שיום הזיכרון הממלכתי נקבע לדורות לכ"ד בתשרי, שהשנה חל ב־16 באוקטובר.

ימים ספורים לאחר מכן הודיע קיבוץ בארי, שהזמין מאיתנו חומרים לטקס השנה שלו, שהאירוע ייערך ב־7 באוקטובר, במוצאי החג. משפחות שכולות רבות שאני עומדת עימן בקשר מתוקף תפקידי, מתכוונות לעלות לקבר יקיריהן ביום החג עצמו, התאריך הלועזי לציון האירועים. אלה כמובן בחירות משפחתיות וקהילתיות לגיטימיות ומובנות. ובכל זאת אני שואלת את עצמי על מצוות "ושמחת בחגך" מול אירוע של יגון, כאב ומספד, שכנראה אין מנוס ממנו בעבור מי שחי במעגל התאריכים הלועזיים. בוודאי עבור אנשי בארי, שהאבן הכבדה הזו יושבת על ליבם לאורך השנה כולה, וביום השנה הם מבקשים להניח אותה לרגע במעגל המשותף. ועם זאת יש כאן גם אמירה ציבורית: אנחנו מקיימים לוחות מקבילים. ואני תוהה: האם ידעתם? שקלתם? הבנתם את משמעות הבחירה? 

הדילמה הזו הדהדה אצלי מתחים היסטוריים בין ההתיישבות העובדת החילונית ובין הממסד הדתי בארץ עוד טרם הקמת המדינה, סביב חגיגות הביכורים בשבועות ואירועים דומים שחלו בחגי ישראל.  דיונים אלה החלו בשאלות פנים־קיבוציות על אופן ציון החגים היהודיים ומעגל השנה.

הדבר חזר על עצמו ואף התעצם כאשר פורסם כי הטקס המרכזי של תנועת "קומו", המפיקה את טקס הזיכרון הגדול והיחיד שייערך במתכונת כלל־ארצית, יתקיים גם הוא ב־7.10, מוצאי חג ראשון של סוכות. מטבע הדברים, ההכנות לטקס יהיו כרוכות בחילול חג, והוא כמובן לא מתחבר לאופי שבו יהודים דתיים חוגגים את חג הסוכות.

כפי שאמרתי לחבריי, נראה לי שבעוד אלף שנה יהודים יזכרו את שמחת תורה תשפ"ד ולא את 7 באוקטובר. כשם שיהודים זוכרים את תשעה באב כבר אלפיים שנה, וגם את כ' בסיון, י"ג באדר, י"ז בתמוז. מחבלי חמאס הארורים בחרו לחדור לישראל ב־7 באוקטובר משום שידעו שזה יום חג. ואם היה להם חשוב לסגור מעגל עם היום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, הרי שהם דחו את הפלישה ביום אחד, וגם אז חיילי מצרים וסוריה פלשו משום שהיה זה יום הכיפורים. האויבים שלנו אינם מתעלמים מהלוח היהודי, אבל לפעמים נדמה שדווקא אנחנו כן. אולי מחוסר היכרות, אולי מקושי מול כל מה שקשור ביהדות פומבית, ואולי כי אנחנו גם ישראלים ולא רק יהודים. מינוח כמו "7 באוקטובר" או "7.10" משאיר את האירועים ניטרליים, בעלי אפקט זעזוע עולמי, בלי לערב מילים כמו "תורה", "שמחה" או "שמיני עצרת", שלרבים הוא לא אומר דבר.

לכל בחירה יש מחיר

המשנה במסכת סוכה מתארת את שמחת בית השואבה שנערכה במוצאי חג ראשון של סוכות:

וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מְאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה... וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר.

שמחת בית השואבה לא ביקשה לטשטש את הימצאותה של תהום בעולם, כי אם להעלות ממנה מים. הגמרא (סוכה נג, א) מספרת כי בשעה שכרה דוד המלך את השיתין לצורך ניסוך המים, החל התהום לעלות ואיים לשטוף את הארץ. כתבו את השם המפורש על חרס והניחוהו על פי התהום, ושקעו מי התהום שישה־עשר אלף אמה, ונעשה העולם יבש מאוד. אמר דוד המלך חמישה־עשר פרקים של שיר המעלות, ועל כל פרק ופרק עלה התהום אלף אמה, עד שהתייצב בעומק אלף אמה מהאדמה.

מגילת קהלת הנקראת בסוכות מזכירה גם היא שהעולם מלא בכאב, שכול ואובדן, אך גם בשמחה המחוברת למקור של נצח. השמחה אינה מתעלמת מהכאב ומהתהום, אלא מושכת את כל אלה מעלה,  ומבקשת להקדיש את ימי הסוכות למאמץ, לעיתים ממש כך, לתת מקום לשמחה ולא ליגון.

השנה, 7 באוקטובר מעמת את שתי הנקודות הללו באופן מובהק ונוכח מאוד. ואולי הבעיה אינה נעוצה בוויכוח על התאריך אלא במשהו עמוק יותר. אנחנו חיים בשני מעגלי זמן במקביל – העולמי והפרטיקולרי, הישראלי והיהודי. לכל אחד ישנה הלגיטימיות שלו. הלוח הלועזי מחבר אותנו לעולם הרחב, לזעזוע הגלובלי, לסולידריות האנושית. הלוח העברי מחבר אותנו לעומק ההיסטורי, לרצף התרבותי, לשורשי הזהות.

האמת היא שאין פתרון פשוט. כל בחירה – 7 באוקטובר או כ"ב בתשרי – היא גם ויתור. יש משהו שאובד כשמתעלמים מהממד היהודי של האירוע, ויש משהו שאובד כשמתנתקים מהמציאות הישראלית העכשווית ומהעולם הגלובלי. כך ששאלת התאריך מתקשרת לשאלה הגדולה יותר, מה זה אומר להיות יהודים ישראלים במאה ה־21. איך חיים עם הדואליות הזו בלי לקרוע את עצמנו, בלי לוותר על אף חלק של מי שאנחנו. שמחת בית השואבה לא התעלמה מהתהום אלא ניסתה להעלות ממנה אור. השאלה איך עושים את זה  נשארת תלויה באוויר, כמו הרבה מהשאלות החשובות שלנו.

ואולי הדרך היא לא לבחור בין הלוחות אלא ללמוד להקשיב לשניהם. לתת מקום הן לזיכרון הלועזי שמחבר אותנו לעולם, הן לזיכרון העברי שמחבר אותנו לעצמנו. לראות בו־זמנית את העבר והעתיד הנצחי, אך גם את אחינו ליגון ולשמחה, בהווה הנוכח.

ד"ר אילה שקלאר היא מנהלת התוכן באתר "זיכרון 710" ותושבת המושב שובה בעוטף עזה