"לא האמנתי שיש אנשים רעים בעולם": אנשי שמאל מספרים על השינוי שעברו

"לפתע הרגשתי שתחושת השייכות שלי לארץ עמוקה יותר ממה שהעזתי להגיד לעצמי. לאט לאט הבשילה בי ההסכמה להכיר, מתוך בחירה, בזהות שלא אני בחרתי, יהודי וישראלי, וזה העם שלי וזה הבית שלי. פתאום זה היה ברור. זהו, אני לא נאבק בזה יותר".

את הדברים האלה כתב בשבוע שעבר בעיתון "הארץ" דוד שוקן, נכדו של המו"ל המיתולוגי, כשתיאר את המהפך המחשבתי שעורר בו טבח 7 באוקטובר. שוקן אינו לבד. מתברר שמספרם של אנשי שמאל החשים כי סדק נפער בחומת אמונותיהם ודעותיהם, גדול במיוחד. סקרים ומחקרים של השנתיים האחרונות מראים על גידול משמעותי בשיעור המגדירים עצמם "ימין". כך למשל, סקר של "agam labs" בהנהלת נמרוד ניר מצא ששיעור האנשים המגדירים עצמם ימניים עלה, ושיעור תומכי השמאל ירד. בערוץ 12 פורסם כי שליש מהישראלים דיווחו שהם הפכו ל"יותר ימין", וחוקרים מהאוניברסיטה העברית מצאו ירידה בשיעור המזדהים כשמאל. נרשמה גם העדפה גוברת למדיניות ביטחונית תקיפה. המגמות הללו הוגדרו בידי חוקרים "תזוזה משמעותית" ואף "קריסה" של השמאל המסורתי לאחר האירוע הנורא.

אדל ראמר מקיבוץ נירים הייתה בטוחה ב־7 באוקטובר שלא תראה עוד את זריחת השמש. היא התבצרה בממ"ד עם בנה שבא לבקר, ושמעה את המחבלים מדברים בערבית בתוך ביתה. השניים ניצלו כאשר בנה ירה באחד המחבלים והשאר התרחקו מהבית. אדל, ילידת ארה"ב, היא המורה לאנגלית המפורסמת באזור ובעשר השנים האחרונות היא עוסקת לא רק בחינוך אלא גם בדיפלומטיה ציבורית, בסיוע לאוכלוסייה מבוגרת להתגבר על אתגרי המחשב, הטלפון והמדיה החברתית, והיא עצמה גם בלוגרית ידועה.

ראמר נמנית עם ה"מתפכחים" של אותו יום מר ונמהר. מה בדיוק השתנה בעולמך, שאלתי אותה. היא נאנחת אנחה עמוקה לפני שהיא עונה. "שבעה באוקטובר שינה את היכולת שלי לחוש ביטחון, את האמונה שיש מהעבר השני של הגבול אנשים שרוצים בדיוק מה שאני רוצה: אוכל על השולחן, בגדים, ביטחון לילדים, חינוך. אני כבר לא בטוחה שזה נכון. דברים רבים השתנו גם מבחינתם. אולי כשהמלחמה הנוראית הזו תיגמר, אולי בכל זאת יהיו אנשים שיבינו שהדרך היחידה להתקדם ולחיות טמונה בהחלפת דיסקט וקבלה שלנו כאן, אבל כל עוד יש שם אנשים שמאמינים שהדבר החשוב ביותר בעולם הוא להרוג אותי - גם במחיר חייהם וחיי ילדיהם - אין כל דרך לצאת מהפלונטר הזה".

ראמר מצהירה כי תמיד האמינה בפתרון שתי המדינות. היום היא חושבת שאם הוא יתממש, זה יהיה אסון ו"פרס לטרור". "הדבר ילמד את הקיצוניים שאפשר לחטוף, לרצוח, לאנוס, לעשות מה שרוצים והם יקבלו מה שהם רוצים. זה החינוך הגרוע ביותר שאפשר. המדינות המכירות במדינה פלסטינית עושות טעות גדולה. הן מראות לעולם, לפלסטינים ולנו, שהן בוחרות להזדהות ולתמוך בפילוסופיה ועולם ערכים הפוכים לגמרי משלהן. הן מסרבות להבין את זה בגלל הפוליטיקה, בעיקר האירופית. אני קוראת שרוב הציבור באנגליה ובצרפת מתנגד למהלך הזה, למנהיגים יש סיבות פוליטיות וכלכליות משלהם והם עושים טעות גדולה מאוד".

הכרת אנשים מהצד השני שבאמת רצו לחיות איתך בשלום?

"הייתי בקשר עם שני אנשים ששילמו מחיר יקר על פעילותם לחינוך הדור הצעיר ברוח של שלום, והם נמלטו מעזה הרבה לפני 7 באוקטובר. אני עדיין מדברת עם אחד מהם, שמקווה לחזור ולהוביל קדימה".

עדיין מאמין בשלום

"שגיתי, כל כך שגיתי", כתב סמוך ל־7 באוקטובר יניב כהן־אביעד, איש שב"כ לשעבר והיום מורה לאזרחות ממודיעין. "בחיי הבוגרים כאזרח הייתי שבוי בפרדיגמה של הסדר עם הפלסטינים. תפיסה שמאמינה שביום מן הימים יהיה פה שלום ושהוא רק עניין של זמן, וצריך לקדם אותו על ידי מהלכים של חינוך, גילויי סובלנות, מחוות הומניטריות, שלום כלכלי, שיח עם המתונים, ויתור על שטחים, הכלה והכרה בכאב. האמנתי שתנאי העוני, הדיכוי והכיבוש גורמים להם לפנות לטרור. האמנתי שרובם מסכנים, ושכל עם בתנאים דומים היה מתנהג ככה. האמנתי ברציונליות שלהם, ושבסוף גם הם, כמונו, רוצים חיים שלווים, מתקדמים, מודרניים".

יניב, המעיד על עצמו כי הכיר היטב את הטרור ונחשף לזוועותיו בתפקידיו הביטחוניים, חשב כי הם פועלים בסוג של "רציונליות", אבל נוכח לדעת כי כל הריאליסטים שהתריעו שהפלסטינים מתכוונים למה שהם אומרים וכותבים, צדקו. "הם כאן כדי להשמיד אותנו, אי אפשר לסמוך עליהם. על כולם. שום דבר לא השתנה אצלם מאז פרעות תרפ"ט", כתב.

מאז עברו כמעט שנתיים. "נכון, הייתה לי סוג של 'התפכחות', אבל זו מילה שאני לא אוהב להשתמש בה. באמת ראוי שאנשים יתפכחו מכל מיני דברים, אבל ככל שהמלחמה התארכה עלו היבטים נוספים ולא נשארתי באותה נקודה. השקפתי הפוליטית לא השתנתה, אם כי אני לא מחנאי ולא כורך את עצמי במפלגה או תנועה. כאשר מתמקדים בנושא עתידנו מול הפלסטינים - נכון שפעם האמנתי בפתרון שתי המדינות בעתיד הקרוב, אולי כמשהו שצריך לחתור אליו ביתר שאת, אבל כעת התרחקתי ממנו. כנראה בשנים האלה או בדור הזה אין עם מי לעשות הסדר מסוג זה, אך לא בגלל שההסדר אינו נכון ברמה הערכית אלא משום שיש שם דור שלם שלא מסוגל לזה, דור שעבר מכבש תרבותי של שנאה ולא מכיר שום דבר אחר. אי אפשר לייחס משקל או אמון למלה שלהם ואז הבנתי שזה לא הפתרון".

כלומר, הפסקת להאמין באפשרות לשלום אך נותרת בשמאל?

"האמונה שבכל מחיר צריך לשאוף לפתרון הזה גרמה לקונספציה והתוותה את המחשבה וראיית המציאות אצל אנשים רבים בממשלה, בפוליטיקה, בצבא ובחברה. בהקשר הזה אני התפכחתי אבל זה לא הפך אותי לאדם שאינו מאמין בשלום או בהסדרים מדיניים. בתפיסת עולמי הבסיסית אני שמאל עם איזונים שאמורים להיות לכל אדם. אני לאומי, מאוד ליברלי, מאוד יוני מבחינה מדינית חוץ מהסוגיה הפלסטינית".

אבל זו הסוגיה, בה"א הידיעה.

"נכון, אבל בכל מה שקשור ליחסינו עם מדינות ערב ומדינות העולם אני פרגמטי ומאמין בערכים משותפים. אני לא פוסל את הפתרון הפלסטיני לעד והמניעים שלי אינם דתיים או מטעמי ארץ ישראל השלמה. אני פשוט לא סומך שהם יעמדו בכל סיכום או הסדר עם רשות כזו. או שהם ירמו אותנו, או שהמתונים שכן רוצים לא יוכלו לשלוט, ובסופו של דבר נסכן את עצמנו. אני חושב שמגיעה להם אוטונומיה בניהול חייהם והיד המשגת של צה"ל אינה יכולה להיות כבולה. אני מסכים שהתרבות המרכזית שלהם, במיוחד בעזה, היא אלימה מאוד, הם פרימיטיביים ואין להם איזונים של השכלה שיכולים להוליך אותם לחשיבה אחרת. עם חברה כזו אי אפשר לעשות שום דבר. אנחנו עלולים להגיע איתם שוב ל־7 באוקטובר".

נראה שההחלטה המצפונית קשה לך.

"כן, אני חי בדיסוננס, בלי ספק. כיהודי, ישראלי וציוני אני לא חי בהשלמה עם מה שקורה פה אבל האלטרנטיבות גרועות יותר, וזה מה שעצוב. אני מאמין ביכולת לתקן דברים בטווח הארוך. אפשר לשנות בני אדם, חברה ותרבות, וגם הפלסטינים בנסיבות אחרות היו יכולים להשתנות, ואולי עדיין יכולים להשתנות אבל זה דורש כל כך הרבה דברים שאינם בשליטתנו. הביקורת שלי היא שהיום אין הנהגה שמעוניינת בחזון לייצר את המציאות החדשה שבעוד 30 שנה יהיה עם מי לעשות שלום".

כן, אני מתנחלת

הסופרת, העיתונאית והציירת רוני גלבפיש לא שיערה כי המחיר החברתי שתשלם על המהפך שעברה יהיה כבד כל כך. רוני, שגדלה בקיבוץ ברור־חיל שבעוטף עזה, האמינה במשך שנים כי כל הרעות הבאות מהעבר השני של הגבול הן תוצאת "הכיבוש". "לא היו לי שאלות ואף לא נכונות לצלול לעומק ולברר מה קורה פה. ב־7 באוקטובר קרו כמה דברים שהצטברו בכמה ימים וטלטלו אותי עד היסוד. למשל, כששמעתי בפעם הראשונה באחד השידורים שחמאס מתרברב כי חטף 'מתנחלים' מהקיבוצים, הבנתי שבאותה מילה אחת, אנחנו ואנשי עפרה נמצאים באותו מקום בעיניהם. עד אז האמנתי בחלוקה דיכוטומית בינינו לבינם, שעפרה אינה יישוב לגיטימי מעבר לקו הירוק, שצריך להחזיר אותו לפלסטינים כי הרי אנחנו כוח כובש; אמרתי שכל פיגוע מאחורי הקו הירוק הוא אומנם עצוב, אבל אם אתם לא רוצים להיפגע אל תגורו שם".

עשרות שנים היא גם נמנעה מלחצות את הקו הירוק. כתבותיה ב"הארץ" הגדירו את מפעל ההתנחלויות כפשע מתמשך של מדינת ישראל. את עצמה החשיבה כ"ישראלית" לפני היותה יהודייה, עד ששמעה שהמחבלים מכנים אותה "מתנחלת" והבינה שעליה לעצור, להבין שיש מציאות שכלל לא ידעה עליה.

הסיפור השני שחולל בה מהפך אירע כאשר שמעה על עלילות הגבורה של צוות קלמנזון. "היה לי חבר קרוב אחד ימני, אף שאנחנו השמאלנים הקפדנו שלא יהיו לנו כאלה, ששאל אותי: אם הטבח היה מתרחש בעתניאל, מישהו מבארי היה יוצא לסייע? השבתי שאני יכולה לדבר רק על אבא שלי (העיתונאי הכלכלי גבי בשן, שאיבד את רגליו במלחמת לבנון הראשונה, מ"ט) שהיה לוחם וציוני, אך הוא לא היה נוסע לעתניאל. כך נשבר סיפור ההתנחלויות שלי בבת אחת, ונפתח כדי שאבדוק אותו מחדש".

במסגרת חיפושיה אחרי שניים מנעדרי הנובה, נכנסה גלבפיש לעמוד האינסטגרם של חמאס ונחשפה לסרטוני הזוועות שצילמו מחבלי הנוח'בה. "אמרו לי אל תסתכלי, תהיה לך טראומה אבל אני אמרתי שאם יש שם משהו שמסוכן לנפש שלי אני חייבת לראות אותו, כי יש שם איזו אמת שקשה לשאת אותה. זה לא ה'סנאף' של מה קורה שם בעצם. עשיתי את זה מבוקר עד ערב במשך כמה ימים. ראיתי שם משהו שונה לחלוטין מהסיפור הפנימי שהיה לי עד אז, על לוחמי החופש הפלסטינים המנסים להשתחרר מהכיבוש. מהתיעוד היה לי ברור מאוד שיש שם רוע, הנאה, התענגות על הרצח. לוחם חופש אינו נהנה מרצח. לא ידעתי איפה לשים את זה. אני חושבת שבתמימותי, באיזה רובד עמוק, לא האמנתי שיש אנשים רעים בעולם. הייתה לי תפיסה פרוגרסיבית שלפיה אנשים אולי נגררים בשל נסיבות, אבל רוע כמצב נתון של אדם הנהנה לרצוח – לא האמנתי שיש. ואז שמעתי את המילים 'חברה ברברית'. הבנתי שאין לראות את חמאס כמשהו מבודד בחברה הפלסטינית.

"מה שמפריד ביני לבין חברים שחזרו לשמאל, הוא שהנפש רוצה לחזור לערכים טובים ויפים שהאמינה בהם, כמו אהבת אדם או הומניזם. לי הייתה חוויה חזקה שלצורך ההישרדות של משפחתי אני חייבת לפקוח עיניים, להבין את כל התמונה, ולדעת שהסיפור שסיפרתי לעצמי כל השנים הוא לא זה שאני יכולה להאמין בו עכשיו".

מה את מבינה עכשיו?

"שאני קודם כול יהודייה, נולדתי לזה ולא מבחירה, וכך אויביי יראו אותי תמיד. חוץ מזה, כולנו מתנחלים. למדתי להקשיב ולהאמין למה שהם אומרים. כאשר ראזי חמד אמר אחרי יומיים כי הם יחזרו על זה שוב ושוב עד שינצחו אני מאמינה לו, ומקפידה לזכור את הדברים. כאשר חנין זועבי אומרת ש'חמאס הוא הפלסטינים והפלסטינים הם חמאס', אני שומרת את הסרטונים כי אני רואה איך הנפש מתנגדת לנרטיב החדש הזה וזה מזעזע.

"דבר שני, אני מבינה שהחברה הערבית מטפחת רוע והיא מסוכנת עבורי. גם כאשר אני פוגשת ערבים טובי לב ושוחרי שלום, אני מבינה שהם מיעוט בחברה שלהם ומתפללת שיצליחו יום אחד לייצר תנועה, אך אני לא אוריד את ההגנות שלי עד שזה יקרה, ואני לא מאמינה שזה יקרה בימי חיי. האופציה של שתי מדינות אינה ריאלית. מדינה שלהם עם צבא תהיה הסוף של המדינה שלנו".

היום היא שמחה לבקר ביישובי יהודה ושומרון, מקפידה לקרוא להם "התיישבות" ולא התנחלות, ומאמינה שעצם קיומם מגן על מדינת ישראל. "האנשים שיושבים שם הם אנשים אמיצים וטובים. הייתי אצל משפחת קלמנזון וזו הייתה חוויה עמוקה".

כסופרת ומתרגמת החיה בעולם ההוצאה לאור, חוותה גלבפיש את כאב הנטישה של חבריה. "היו חברים שחתכו, הרצאות שבוטלו, אנשים שזרקו מהבית ציורים וספרים שקנו ממני. כתבו לי שלראות את השם שלי אצלם בבית עושה להם רע. מנהלת ספרייה אמרה לי שיש לה תקציב מוגבל וחשוב לה לתת אותו לאנשים טובים, ואחרי שישבתי בערוץ 14 אני כבר לא טובה ולא לגיטימית. שלוש הרצאות בוטלו. כתבו עליי כתבת נאצה ב'הארץ', בלי להזכיר את שמי. בתגובות היו מי שווידאו שכולם ידעו במי מדובר". "ככה זה בחיים, יש מחיר לדעה שלנו, ובפרט כשהיא פומבית", כתבה באחד הפוסטים האחרונים.

ומה את חושבת על אלה ש"נעלמו" לך?

"עשיתי אותו הדבר בעבר, למשל לשי גולדן שהיה העורך שלי ככתבת במוסף הארץ. כשהוא עבר ימינה, אמרתי ש'שי ירד מהפסים'. יש משהו בצורך להשתייך לקבוצה 'הטובה, הנכונה, הטהורה', שמשתיק את הצורך לנהל דיאלוג ולהקשיב, וכדי לא להתמודד – חותכים. חברות קרובות מאוד שלי כתבו סטטוסים מגעילים כמו: יש דבר אחד יותר גרוע מימניים – אלה ה'מתפכחים'. הן לא באו לדבר איתי. הפסיקו לראות בי אדם בר־שיח ופשוט מחקו אותי מחייהן. נתנו לי גט. לא כולן, אבל מעניין מי נשאר: החברות מהעוטף שהן אומנם שמאלניות אך באו מבתים דתיים ימניים, והן יודעות להכיל שונוּת כי תרגלו זאת שנים. מצד שני זכיתי בהרבה מאוד חברים חדשים בימין".

החלום התנפץ

אם יש דמות שיכולה לאפיין את השמאל ההיסטורי הציוני, אלי גולדשמידט הוא מועמד רציני. תשע שנים שירת כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה ויו"ר הסיעה, נטוע עמוק בתנועה הקיבוצית שבה מילא תפקידים בכירים, חבר קיבוץ דגניה א'. לפני עשרים שנה עבר לקיבוץ זיקים שבעוטף כדי להיות בקרבת בנותיו המתגוררות בגברעם.

"ב־7 באוקטובר חטפנו כולנו 'זֵץ' רציני ביותר. זה היה כל כך עוצמתי עד שאי אפשר שלא ללמוד את הלקחים ממנו", הוא אומר היום, "גם לאלה שלקח להם שנים רבות להגיע למסקנה שטעינו בגדול. בדיעבד אני יכול לומר שטעיתי כשתמכתי בהליך אוסלו כשם שהליכוד, כולל נתניהו, טעה בהתנתקות. חשבנו שיש מצב להתקרב לשלום עם הפלסטינים באמצעות החזרת שטחים. התברר לנו שזה חלום באספמיה. היום אפילו מנהיגי השמאל לא מעיזים להעלות על שפתיהם את המילים מדינה פלסטינית. הם מבינים שרוב הציבור לא מוכן לקבל את זה. אהוד ברק היה מוכן למסור להם הכול בקמפ־דיוויד בשנת 2000, כולל בירה פלסטינית בירושלים המזרחית, אך ערפאת דרש את זכות השיבה והכול התפרק. גם כאשר ניתן להם המקסימום שאפשר לתת – הם סירבו".

גולדשמידט אומר כי בעוד בנושא המדיני חבריו למפלגה מוכנים איכשהו להקשיב לו, הרי שבנושא נתניהו הוא פשוט מעלה את מיצי קיבתם, כהגדרתו. "כשאני אומר שהאמירה 'רק לא ביבי' היא האסון הגדול שלנו אני לא מאשים אותם ישירות, אבל פסילת נתניהו מנעה הקמת ממשלת אחדות וזה הביא לכך שהליכוד הציג את הרפורמה המשפטית, שהביאה לפילוג הנוראי, שהביא לסרבנות, שהביאה לתחושה בחמאס שאנחנו חלשים - ו־7 באוקטובר בסופו של דבר הוא התוצאה. המסקנה היא שרק ממשלת אחדות תוכל לנהל את המדינה והבחירות רק יכריעו מי יעמוד בראשה".

מחבריו לשעבר הוא מקבל כתף קרה. "איש מהם לא מברך אותי על התפכחותי המדינית", הוא אומר בחיוך. "מי שעוד בקשר איתי, ולא נותרו רבים כאלה, מפנה את זעמו בעיקר אל הסירוב שלי להחרים את נתניהו ואיתו חצי עם. זה החטא הקדמון של המרכז־שמאל. זה מתבטא גם בהעמדתו לדין. אם היה מבוגר אחראי, היה אומר שעלינו לאמץ את החוק הצרפתי שלפיו אין מעמידים לדין ראש ממשלה מכהן, ודוחים את משפטו עד לאחר סיום כהונתו. אם היינו נוהגים בפחות אמוציות ופחות שנאה, הכול היה נראה אחרת".

אתה מזהה את מפלגת העבודה ההיסטורית?

"מפלגת העבודה אינה המותג שהיום מזהים אותה עם יאיר גולן. היא בעצם גנץ ולפיד ואולי גם חלקים מליברמן. היום לא הייתי יכול להיות חבר במפלגת עבודה שיאיר גולן הוא מנהיגה, כי זו מפלגה שנטשה את רעיון ההתיישבות כערך, את תפיסת העולם הביטחונית שרוצה לפתור את הבעיה הפלסטינית אך לא על חשבון האינטרסים הביטחוניים המרכזיים".

לגולדשמידט ביקורת נוקבת על האופוזיציה המטיפה להפסקת מלחמה. הוא רואה בזה נזק עצום, שכן חמאס המכיר כל ניואנס בישראל נוכח לדעת שלאמירה של ראש הממשלה על הכרעה מוחלטת יש התנגדות בקרב חצי מהעם. "הם היו צריכים להתאפק חודש או חודשיים כדי לאפשר לנתניהו לפעול ולהצליח. הם הרי אינם מעיזים להגדיר מה המשמעות של הפסקת המלחמה, כי הם יודעים שפירוש הדבר הוא קבלת תנאי חמאס שנשאר בשלטון ומבשל את 7 באוקטובר הבא".

אין אפור

"אני איש שמאל שבגדו בו", מצהיר אבידע בכר מבארי. "בשישה באוקטובר עוד הייתי בטוח שאם ניתן לשכנים מעזה כסף, ניתן להם הזדמנות לחיות, הם ירצו לחיות איתי. הם הראו לי שהם לא רוצים לחיות איתי. אגב, הם לא רוצים לחיות בכלל". בכר, מנהל החקלאות בקיבוץ, שכל את אשתו דנה ואת בנו כרמל, שנרצחו לנגד עיניו בזמן שהמשפחה כולה שהתה בממ"ד. הוא עצמו איבד את רגלו, בתו בת ה־13 נפצעה קשה והשניים עברו תקופת שיקום לא פשוטה.

"הסיבה שהרגו אותנו היא לא כי אנחנו יהודים, אלא כי אנחנו יושבים על האדמה שהם חושבים שהיא שייכת להם. באותו יום הרגו את כולם, יהודים, ערבים, תאילנדים, הם לא שאלו מי אתה. זה בכלל עניין של דת. כשהבעיה היא אדמה אי אפשר יכול לפתור אותה בכסף, חיבוקים ונישוקים. זה לא יעבוד".

לנו הוא מספר כי התפתחה אצלו גישה חדשה לחיים. "היכולת שלי להתמודד עם הטראומה היא בעצם לשחק בכן, לא, שחור, לבן. אין אפור. אני מגדיר לעצמי היום הגדרות מדויקות לכל מילה או משפט. לדוגמה, כשמדברים על 'הניצחון המוחלט', רבים לא יודעים להגדיר מהו ניצחון, וודאי שלא מוחלט. אני כן יודע".

ומהו ניצחון מוחלט?

"שלא יישאר אדם אחד ברצועת עזה וביהודה ושומרון, לא בית אחד או עץ דקל אחד, ואם הייתי יכול להרעיל גם את הדגים בים הייתי עושה זאת. הטריטוריה שנקראת רצועת עזה צריכה להימחק ולישראל יהיו ארבע מדינות ריבוניות שכנות בלבד: לבנון, סוריה, ירדן ומצרים. אין יותר גדה מערבית ואין עזה. אם זה יקרה – אבנה כיכר על שם ביבי ואכריז שהוא המלך. כך הוא ייתן עתיד לדורי דורות. אם זה לא יקרה – 7 באוקטובר הבא כבר נמצא מעבר לפינה, לא בעוד חמישים שנה אלא קרוב מאוד. שם כבר ישחטו אותנו בשנייה".

האם המבצע המתנהל עכשיו בעזה מכוון להגשים את מה שאתה חושב שצריך לקרות?

"הלוואי שנתניהו היה אומר כיצד הוא מתכוון להשמיד את חמאס. השאלה היא אם בעיניו כל האנשים בעזה הם חמאס. לדעתי האסטרטגיה שלנו לא בכיוון הנכון. רק בימים האחרונים היו קסאמים על אשקלון. כלומר נלחמנו שנתיים, לא פתרנו כלום וחזרנו ל־6 באוקטובר. ביום שאראה את מחסום ארז מועתק לכיוון נחל הבשור, אומר שהבנו את המציאות. אגב, הערבים יקראו לזה נכּבה. הם לא ייתנו לזה לקרות".

גם העולם לא ייתן לזה לקרות.

"אני לא מייחס חשיבות לעולם. הוא צבוע ואנחנו לא מעניינים אותו. רוב העולם בכלל לא יודע איפה ישראל נמצאת. אנחנו אומנם תלויים בארה"ב אבל היא מעוניינת לשמור עליך יותר ממה שאתה רוצה להישמר על ידה. אתה יכול להיות הילד הסורר, לעשות מה שאתה רוצה ולא יקרה כלום. מה שעומד כאן על הפרק הוא השאלה איזו מדינה תהיה פה, איזו חברה תהיה פה ואם ישחטו אותנו או לא. ערך חיי אדם אבד לנו. הרמטכ"ל יכול לבוא מחר ל־400 אימהות בישראל ולומר שילדיהן נפלו בעזה אבל הוא אינו מסוגל להרוג שני מיליון עזתים כי יש בו חמלה על אזרחי עזה יותר מאשר עלינו. לי אין חמלה כלפי אף אחד מהם. זה רק עניין של זמן עד שיצברו מחדש נשק ויצאו להרוג אותנו.

"כדי לחסל את הרצון שלהם להרוג אותי יש רק שתי דרכים: לחנך אותם, ולזה אין לנו זמן; והדרך השנייה היא להרוג אותם או להעיף אותם למדינה ריבונית אחרת, ואת זה אני אומר רק בגלל התקינות הפוליטית. צריך ללמוד מהתורה, 'הקם להורגך השכם להורגו'. אפילו בשואה היו חסידי אומות העולם. בעזה אין אפילו אחד. הם מוכנים להרוג את כל העם שלהם ולא להחזיר את 48 החטופים שלנו. אין להם חמלה לאחיהם, לעמם, לאף אחד".

מה אתה אומר למפגינים ברחוב עזה או בקפלן?

"שהם צודקים כי הם לא יודעים מה האסטרטגיה, ואני אומר לך שגם נתניהו אינו יודע לאן הוא הולך. אם הוא היה יודע, אולי הייתי תומך בו. אם משפחות החטופים היו יודעות שעכשיו הולכים לניצחון מוחלט על פי מה שהגדרתי קודם, הן היו אומרות 'קח את הבן שלי'. זה מה שאני הייתי אומר אם הבן שלי היה שם. אם המלחמה תיגמר מחר, אלפיים איש נשחטו לשווא, הרגל שלי הלכה לשווא, ובעוד זמן לא רב אנחנו נחזור לעוד שחיטה והפעם של מאתיים אלף איש כי זה ייפתח מג'נין לעפולה, כפר־סבא, מטולה, בכל הגזרות במקביל".

להקשיב לעזתים ולהאמין

ביום המתקפה הרצחנית על יישובי העוטף נפל אריק קראוניק, הרבש"ץ של קיבוץ בארי. 17 שעות נותרה אשתו סיגל נצורה בממ"ד עם בתה הצעירה ועם הכלבה, בלי אוכל, מים או תקשורת. בסופו של דבר הן חולצו בידי לוחמי גדוד 890 של הצנחנים. היא דתל"שית, על פי הגדרתה, שגדלה בפרדס־כץ ובאה לבארי בעקבות בעלה לפני 23 שנה. "גידלנו את ילדינו בבארי וראיתי את הלך הרוחות ואת האנשים, האמונה בדו־קיום והפועלים מעזה שעבדו אצלנו. אמרתי לעצמי, וואלה, יכול להיות שהשקפת העולם שממנה הגעתי היא לא חזות הכול ואפשר לחשוב קצת אחרת. ואז התחלנו לחוות טרור מכל הסוגים, בלוני נפץ, פצמ"רים ומה לא, אבל אף אחד לא הגדיר את מי שנמצא מהצד השני אויב. אמרו שהם מסכנים, עם תחת כיבוש, הם רוצים הזדמנות שווה, ושהטרור הוא רק כדי לייצר לעצמם את ההזדמנות".

ואחרי 7 באוקטובר?

"בוא נאמר שאם כשהייתי צעירה הייתי בימין, היום אני בימין הסופר־קיצון. אני חושבת שכל העזתים צריכים להגר מהאזור, גם בכפייה. שמעתי ממקור ראשון, מחברות ושכנות שהיו בשבי, לא מניתוחים בתקשורת, כיצד התייחסו אליהן אפילו רופאים שלמדו כאן וקיבלו הזדמנות שווה. פעילת השלום ויויאן סילבר הביאה אותם לביתה בבארי, ואפילו אחת מפעילות השלום שדאגו להם ועשו למענם, לא נותרה בחיים".

סיגל מכה על חטא על שלא הקשבנו למה שהם אומרים. "התייחסנו בפטרונות, כאילו אנחנו יודעים טוב יותר מה טוב בשבילם. הם רואים את הדברים אחרת. הם ראו אותנו והיו אחוזי קנאה. הרי עם כל המשאיות שעברו כל השנים, כספי הסיוע, השוחד ששילמנו למען שקט, הם היו יכולים לבנות אחלה מדינה. אבל הם בחרו שלא לעשות את זה".

היא מרבה להרצות לפני קהלים שונים. באחת ההרצאות במכון הרטמן, מול אולם מלא בכ־400 תלמידים, ניגשה אליה מנהלת המדרשייה מיכל הרטמן, ואמרה בלחש: "אלה לא המסרים של המכון, כדאי שתדלגי ותגיעי ישירות לסיפור האישי". קראוניק חשבה שנייה והשיבה: "זוהי ההרצאה, זאת האמת שלי, ואם זה לא מתאים אני יכולה לרדת ולנסוע הביתה". לפני שהספיקה לסיים את המשפט זכתה למחיאות כפיים סוערות מהתלמידות. ההרצאה כמובן נמשכה.

"איפה העולם ששותק מול אלה שמחזיקים חטופים במנהרות בתנאי שואה? העולם רוצה מדינה פלסטינית? כל מדינה מוזמנת להקצות משטחה ולתת להם מדינה. אנחנו נלחמים עבור כולם. העולם לא יודע שאזרחי עזה הם מגן אנושי לטרוריסטים, כולל 36 בתי החולים שלהם? לא יכול להיות שלום אם הערבים מסתובבים חופשי בערינו, בבתי החולים, בכינרת ואני לא יכולה להיכנס לשום עיירה או אזור ערבי. למה אני צריכה לנסוע ברכב ממוגן למשפחתי בעפרה? הם שוחטים אותנו ואנחנו מכניסים סיוע".

מה את אומרת לאלה הטוענים שקודם כול צריך לשחרר את החטופים ורק אחר כך לטפל בחמאס?

"ואני אמשיך לחיות תחת טרור? לא מספיק שחיינו כך יותר מעשרים שנה והגענו ל־7 באוקטובר? אני מאמינה שצריך להמשיך בעצימות גבוהה. אני מחפשת את הקפלניסטים בצד שלהם שיֵצאו ויפגינו למען חיים אחרים. כששחררו את החטופים, הם עשו אירוע גדול עם אימהות וילדים. היום אנחנו צריכים לספח את יהודה ושומרון ואת עזה ולא להשאיר להם ולו גרגיר אדמה".