היו שנים שתשעה באב נדמה בהן כמועד מרוחק מאיתנו
בארץ קודשנו, במצודת ביתנו, באמצע חופשתנו, מה לנו ולאפר מקלה? מה לנו ולטראומת החורבן והגלות שידעו דורות קודמים? מה לנו ולתחושת הכישלון הקולקטיבי שהיום הזה מתריס בפנינו? איפה אנחנו, ואיפה החורבן.
אך עתה טעמנו טעם חורבן מהו. מי לפני עשרים שנה בקטיף, ומי לפני שנתיים בעוטף. מי בחודשים ארוכים של הותר לפרסום, ומי לפני חודשיים בפגיעה ישירה. עוד זה מדבר וזה בא. בשכול שפשה במקומותינו גילינו כי הלכות התענית ומנהגיה מובנים היטב: כשטעם החורבן בפינו, אין צורך באיסורי אכילה ושתייה – הגוף מעצמו דוחה כל מחשבה על מזון. כשהעיניים יבשו כבר מדמעות – הפה מסרב להקדים שלום לאף אדם, והלשון מתייבשת ונצמדת לחך.
כך בקיץ שעבר, מכיכר החטופים בתל־אביב ועד יישובי הצפון הנטושים, תשעה באב נראה רלוונטי מתמיד. וגם השנה, לצד השינויים הגדולים המתרחשים ללא הרף, כשנקונן במוצאי שבת את מילות הקינה העתיקה הן יישמעו כאילו נלקחו מכותרות העיתונים: "אוֹי כִּי בָתֵּינוּ שִׁינּוּ / וּבְתוּלוֹתֵינוּ עִינּוּ / וּפָנֵינוּ נִשְׁתַּנּוּ / וְגַם הֻשְׁחֲרוּ כְּמַחֲבַת / וִיהִי נֹעַם נִשְׁבַּת / בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת".
דומה שאין בית ישראלי שלא טעם את טעם חורבן הבית. מר טעמו: טעם התבוסה בידי אויב, טעם השבר של כישלון לאומי, טעם האכזבה מהעולם, מעצמנו. תשעה באב הוא הזדמנות לשהות יחד בשבר הזה, בכלים שהכינו לנו אבותינו ואמותינו להתמודדות עם שכול ואובדן.
אך המסורת היהודית התעקשה שתשעה באב לא יכול להיוותר יום של ייאוש ואובדן בלבד. יום חורבן הבית חייב להתהפך ליום תחילת התיקון. בתשעה באב נולד המשיח, אומרת המסורת, והוא יכול לבוא עוד היום – אם בקולו תשמעו. איך נצא משכול ואבל לתיקון? מצהרי תשעה באב, דרך ט"ו באב וימי אלול ועד יום כיפור, נפרש לו שביל של בנייה מחדש. ובמיוחד השנה עלינו לפסוע בו, יחד.
בתנור המהביל של הקיץ הישראלי, שההשגחה איכשהו מזמנת תמיד שיגיע לשיא בתשעה באב, מגיח אי אז אחרי הצהריים הרגע שבו החום מתרכך, ורוח מן הים קמה בין רחובות ירושלים האבלה. זה הרגע שבו גברת שטרית השכנה מצווה על בני ביתה להתחיל לנקות. מתוך הלאות הדביקה של תשעה באב, בניה ובנותיה קמים ומתחילים לטאטא ולשטוף. אצלנו בבית זה האות להוציא את הבצק התופח ולהתחיל לגלגל אותו לעוגות שמרים ושוקולד ושאר פחמימות מנחמות שיהיו מוכנות בדיוק בצאת הצום. לא סתם לתינוקות שנולדים בשעות האלה קוראים מנחם.
את עומק ההיפוך הזה יכול להסביר רק מי שמכיר את תהומות התחתית. מי שמדפדף את החורבן של תשעה באב, לא יבין את משמעות הקימה מן הארץ. מי שלא פשפש במעשיו והתעמק בכישלון האישי שהיום הזה מעמת אותנו עמו, לא יראה את סימני השביל היוצא מן היער. מי שלא מתאבל על חורבן ירושלים, לא זוכה לראות בבניינה.
המנהג לנקות ואף לסייד את הבית בצהרי תשעה באב מספר שהמשיח בוא יבוא, אולי עוד באותו היום. שהסוף ההוליוודי עוד רגע נוחת עלינו. אבל מסורת אחרת מציעה שהמשיח לא בא בתשעה באב, אלא רק נולד בו. אנחנו לא עומדים בסיומו של תהליך הגאולה, אבל אם נרצה בכך, נהיה בתחילתו. הראש מבצבץ, אפשר להתחיל לראות את הסוף. וכעת, מתחילים לעבוד.
הקינה היפה ביותר לתשעה באב אינה מופיעה במחזורי הקינות: היא חבויה בין עמודי ספר הזוהר. בני בבל ובני ארץ ישראל מתווכחים שם מי מהם יפתח ראשון בהספד - מי שגלה לבין האומות, או מי שנותר בין חורבות הבית. בני ארץ ישראל מנצחים בוויכוח, והתיאור של בית אמם הנטוש והמנותץ הוא מהטקסטים פולחי הלב שבמסורת שלנו. מקינתם מצטייר חורבן הבית כסיפור של זוג שהתגרש, ושל ילדים שבוכים על אמא:
״וְאָנוּ יְתוֹמִים בְּלִי אָב וָאֵם, וּמִסְתַּכְּלִים הָעֵינַיִם לְכָתְלֵי בֵּית אִמֵּנוּ - וְהִנֵּה נֶחֱרַב, וְלֹא מָצָאנוּ אוֹתָהּ. שֶׁהָיְתָה מְנִיקָה אוֹתָנוּ בְּכָל יוֹם בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים מֵהַיֹּפִי שֶׁלָּהּ וְהָיְתָה מְנַחֶמֶת אוֹתָנוּ, וּמְדַבֶּרֶת עַל לִבֵּנוּ כְּאֵם לִבְנָהּ… וְכָעֵת מִסְתַּכְּלוֹת הָעֵינַיִם לְכָל צַד, וּמְקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ הִתְבַּלְבֵּל, וְהִנֵּה נֶחֱרַב…
"נִקְרַב כָּל יוֹם לְמִטַּת אִמֵּנוּ - וְלֹא נִמְצָא אוֹתָהּ שָׁם. נִשְׁאַל עָלֶיהָ - אֵין מִי שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ. נִשְׁאַל לְמִטָּתָהּ - הִתְבַּלְבְּלָה. נִשְׁאַל לְכִסְאָהּ - נָפְלָה. נִשְׁאַל לְהֵיכְלוֹתֶיהָ - הֵם נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא יוֹדְעִים מִמֶּנָּה. נִשְׁאַל אֶת הֶעָפָר - רֹשֶׁם שֶׁל עֲקֵבוֹת אֵין שָׁם. נִשְׁאַל אֶת הַגַּג - הֲרֵי הַגַּג מֵשִׁיב לָנוּ, שֶׁיָּשְׁבָה שָׁם מְבַכָּה וּמְיַלֶּלֶת עָלֵינוּ וְהוֹלֶכֶת, מְבַכָּה, צוֹוַחַת בְּקוֹל שֶׁל מְרִירוּת עָלֵינוּ מִגַּג לְגַג...
"לָנוּ רָאוּי לִבְכּוֹת! לָנוּ רָאוּי לִסְפֹּד! נְנַשֵּׁק אֶת עֲפַר רַגְלֶיהָ, נְנַשֵּׁק אֶת מְקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ, נְנַשֵּׁק אֶת כָּתְלֵי הַהֵיכָל, וְנִבְכֶּה בִּמְרִירוּת. אָנוּ נִפְתַּח בַּהֶסְפֵּד, שֶׁרָאִינוּ בְּכָל יוֹם כָּל זֶה. נִבְכֶּה תָמִיד וְלֹא נִשְׁכַּח מְרִירוּת הַבְּכִי מֵעִמָּנוּ" (זוהר חדש, איכה, בתרגום לעברית).
האם אבא זעם על אמא וגירש אותה מביתו, או אולי לאמא נמאס מהיחס המרוחק שהיה מנת חלקה בבית עד שנמלטה? אנחנו הילדים איננו מבינים תמיד על מה הם רבו. אולי כל זה היה בכלל בגללנו? ככה או ככה, אמא הלכה וגם אבא איננו, ואנחנו נותרנו בין הכתלים והחורבות, לא יודעים את נפשנו מרוב צער. בתשעה באב אנחנו עומדים כמו ילדים נטושים של זוג גרוש, ברגע השיא של השבר, מהלכים בין מסדרונות הבית ובוכים בכי תמרורים.
אבל מתוך רגע הגירושין מתחיל מחדש החיפוש אחר האהבה. יש שמקדישים את עצמם לשמיעת קולה של השכינה, האם המבכה על בניה. הם קמים בחצות הלילה כדי להיות עמה ולהזכיר לכולם שהיא בעצם מעולם לא הלכה. גם ילדים להורים גרושים לומדים שאבא ואמא לא באמת נעלמו. הם עוד כאן, גם אם הבית שהיה - נחרב.
אחרי תשעה באב, חודש אב משנה את עורו ונהיה לחודש שבו בני הזוג שנפרדו מתעקשים לחפש לעצמם זוגיות, לבנות שוב את הבית לדור חדש של אהבה. פחות משבוע אחרי יום המספד החשוך הזה, בניה של השכינה המגורשת מביתה כבר מחוללים בין הכרמים, לבושים לבנים, ומחפשים אהבה. כשיתחתנו, יביאו קרבה מחודשת גם בין האם והאב המגורשים: כשיבנו בית נאמן בישראל, תיבנה חורבה מחורבות ירושלים.
לכאורה, תשעה באב הוא המועד האחרון בלוח השנה. יום חשוך ומייאש, קץ הקיץ, סוף הזמן. והשפתיים מרחשות: "עָבַר קָצִיר. כָּלָה קָיִץ. וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ". אבל במבט אחר, תשעה באב הוא היום הראשון של הימים הנוראים. בכל שנה מחדש בית המקדש נחרב בתשעה באב, אבל אנחנו יודעים שכעבור חודשיים ייכנס הכוהן הגדול שוב לפניי ולפנים ויבקש לכפר עלינו. לפעמים רק כשהבית מיטלטל וקירות ההגנה נופלים, אנו מצליחים לגייס את הכוחות להתחיל תיקון אמיתי.
כיצד נראה חודש אלול ששורשיו בימי אב? זוהי עבודת מידות שזוכרת כמה קרובים היינו לחורבן מוחלט. זהו חשבון נפש שמתחיל בשאלה איך הפסקנו להסתכל איש בפני אחיו. ובעיקר זוהי שיחה שנושאת באחריות, ומוכנה לעשות את הצעד הראשון אל התיקון.
מגילת איכה מסתיימת בוויכוח של אוהבים, אומר המדרש באיכה רבה. ויכוח בין א־לוהים לבין עם ישראל בשאלה מי יעשה את הצעד הראשון. כמו זוג אוהבים ותיקים, שבעי ריבים ומחלוקות, אנחנו דורשים: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ - וְנָשׁוּבָה". עשה אתה את הצעד הראשון, וכשאתה תשיב אותנו אליך, אנחנו נשוב. אבל הקב"ה לא נשאר חייב: "שׁוּבוּ אֵלַי - וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" הוא עונה מפיו של הנביא מלאכי. עשו תשובה, השתנו, ואז אני אגיע.
לוח השנה פותר את המחלוקת. באלול, אנחנו אומרים, המלך בשדה. אולי כי גלה מביתו, אולי כי בא לקראתנו חצי הדרך. אבל כעת תורנו לעשות את הדרך לקראתו.
אל סמטאות שוק מחנה־יהודה הייתה מגיעה בכל תשרי זקנה אחת מהמושבים ליד בית־שמש, ובידיה שקי ברזנט ישנים מלאים אגודות של ריחן סגול. מדי שנה בערב יום כיפור הייתי יוצא לחפשׂה, שואל את הרוכלים מי ראה אותה, שאוכל למלא את בית הכנסת בריח הטוב. לבזיליקום שלה היה בעבורי ריח של אמונה, ריח של שינוי: אפשר לתקן, אולי בעקבות הריח יאמין הלב.
אך הריחן עודנו במרחק שמונה שבועות מאיתנו, ובאפנו ריח השרפה של תשעה באב. ריח הכישלון והאכזבה. אנו מוצאים עצמנו נלחמים את אותן המלחמות, מתנצחים באותן המחלוקות. נופלים באותם הפחים, חוטאים את אותם החטאים, מאשימים זה את זה באותן האשמות. הלוחות, הלאומיים והאישיים, נשברים פעם אחר פעם. איך נאמין שנצליח להשתנות? והלב מתעטף בציניות כדי להגן על עצמו מהאכזבות.
הדרך לשינוי עוברת בשבירת מעגל הציניות. באמונה מחדש ביכולת שלנו לעלות אל ההר. כך עשה משה רבנו, והנחיל לנו מדי שנה: בפרקי דרבי אליעזר מסופר שמי"ז בתמוז ועד ראש חודש אלול, ארבעים יום, ישב משה עם בני ישראל אחרי חטא העגל וניסה להבין איך הפכנו לאויבים הכי גדולים של עצמנו. אני מדמיין אותו באותם הימים, עובר אחד־אחד, מאהרן אחיו ועד אחרון שבטי ישראל, וגורם להם להאמין מחדש במי שהיו כשניצבו במעמד הר סיני ואמרו "נעשה ונשמע". משיב בהם מחדש את הריח של האמונה בעצמם. מצויד בכוח השיחות האלה, משה עולה שוב למרום בראש חודש אלול, ובידיו האמונה: הפעם נצליח לתקן. ולאחר ארבעים יום נוספים, ביום כיפור, הוא יורד, ושני לוחות אבנים בידו.
והלוחות האלו אינם רק הזדמנות חדשה, הם גם תורה קצת אחרת. הלוחות הראשונים היו מעשה א־לוהים: הלוחות והכתב, הכול משמיים. את הלוחות השניים כבר עשה משה. הוא הכין את הלוחות, וא־לוהים חצב בהם את המילים. סוד הלוחות השניים: תורה שנולדת מתוך השיברון, תורה של אחרי האכזבה, שותפות מחודשת של א־לוהים ואדם.
בתמוז ואב אנחנו נדהמים מכך שהבית נפל. "גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְפָּא לָךְ". באלול ותשרי אנחנו מבינים שאין הדבר תלוי אלא בי. שחורבן הבית הוא גם הזדמנות.
מהיכן נמצא את הכוח להאמין מחדש, לצאת מהחורבן אל הבנייה, לעלות שוב אל ההר ולהכין לוחות שניים? מעבודת הניקיון והאפייה של צהרי הצום. משירי האהבה של ט"ו באב. מהאחריות לעשות את הצעד הראשון של חודש אלול. מריחות הבשמים והרחמים של יום כיפור. ומהאמונה המחודשת: נגענו בתחתית, כעת בידינו לאמץ את כל כוחותינו ולבנות את ביתנו מחדש.