כשאברהם שמע שהוריו הגיעו ל"מחנה יונה" בתל־אביב, הוא ירד ברגל מהרי נפתלי, תפס טרמפים מוואדי מילק לאזור המרכז, ורץ אליהם. הוא מצא אותם מותשים ונרגשים מכדי לעכל את המפגש. "בבוקר יצאתי חזרה לקרבות מלחמת השחרור, בלי להגיד שלום".
הוא עלה ארצה מיוון שלוש שנים לפני כן עם אחיו הגדול שמואל. "הייתה לנו שם ילדות קשה מאוד. ההורים עבדו בשגרירות טורקיה בעיר קומוטיני, ולמזלנו כשהגרמנים הגיעו, השגריר הטורקי לא נתן להם לקחת אותנו. גרנו בבית שלו, בחדר כביסה שלא היה מותאם למגורים. מתוך 220 משפחות יהודיות בעיר, רק אנחנו נשארנו". העיר, הוא אומר, הייתה מחולקת בין מגזרים – יהודים, טורקים, יוונים וארמנים – "שרבו כל הזמן, בדיוק כמו בארץ. ב־45' הגיעו אלינו שליחים של עליית הנוער ואמרו להורים: לא צריכים אתכם, רוצים את הילדים".
"הייתה לנו ילדות קשה מאוד ביוון. ההורים עבדו בשגרירות טורקיה, ולמזלנו כשהגרמנים הגיעו, השגריר הטורקי לא נתן להם לקחת אותנו. גרנו בבית שלו, בחדר כביסה שלא היה מותאם למגורים. מתוך 220 משפחות יהודיות בעיר, רק אנחנו נשארנו"
בדרך־לא־דרך הובאו ילדים יהודים מרחבי יוון לסלוניקי ("הפרטיזנים פוצצו במלחמה את כל הגשרים, אז שמו חביות בנהרות והמשאיות עברו עליהן"), משם נלקחו להכשרה בת חודש באתונה ("לא, לא הכשרה חקלאית. עשו אותנו בני אדם. נתנו לנו נעליים, לימדו לאכול מסודר"), ואז יצאו לארץ ישראל. "הגענו במשאיות של הבריגדה לנמל בפיראוס ועלינו על אונייה לקפריסין, שם הורידו פליטים יוונים ואנחנו המשכנו ארצה. האונייה הייתה ריקה כמעט, רק ילדים, גלים וטלטלה גדולה. הקאתי את הנשמה כל הדרך לחיפה".
אנשי היישוב קיבלו אותם יפה בנמל ("נתנו תפוזים"), הבריטים הרבה פחות ("הכניסו אותנו לחודש ימים לעתלית. היו לנו דרכונים מזויפים, אבל הם לא קנו את זה"). עם השחרור מעתלית פוזרו הנערים במושבים ובקיבוצים, ואברהם ואחיו השתכנו בתל־חי ועבדו בכפר־גלעדי. כעבור שנתיים במסגרת עליית הנוער נדרשו הצעירים לבחור מקום קבע, והאחים קזס וחבריהם החליטו לחבור לגרעין שעמד להצטרף לקיבוץ אפיקים. שם, בקיבוץ שבעמק הירדן, הם שמעו את ההצבעה של כ"ט בנובמבר. "אנשים התחילו לרקוד ולשיר את חזון העצמות היבשות. ואז יום אחד הפלמ"ח לקח אותנו לשחרר את טבריה. ההרוגים הראשונים באזור היו פועלים מטבריה שנרצחו בצמח, כשהיו בדרכם לעבודה באפיקים. הערבים סגרו את טבריה בכל שלוש היציאות שלה – לתל־אביב, לצפת ולצמח".
הלוחמים הצעירים טרם עברו הכשרה מתאימה, ורובים לא היו להם כמעט בכלל. לערבים דווקא היה נשק, והרבה. "עלינו על סירות מדגניה ב' כדי לא להיתקל בעמדה הצפונית בטבריה, אבל הערבים חסמו גם את זה. שטנו עם הסירות עד גינוסר, משם עלינו על משאית, נסענו מסביב ועלינו את הארבל ברגל. המלונות הישנים של טבריה היו על ההר, ושם עשינו את הלילה. ואז התחילה הפעולה מול מגדל. חבר שלי נפצע שם, אבל הצלחנו לפתוח את הדרך למושבה".
המשימה הבאה הייתה להגיע לנצורים בצפת דרך הר כנען, או לכל הפחות להעביר להם מזון. "היינו במושבה כנרת, נתנו לי נשק והעמידו אותי לשמירה. חורף, גשם כל הלילה, ואני בכלל לא יודע לירות ברובה הזה". הם צעדו בלילות והגיעו להר באור יום. "האוכל שהבאנו היה ביסקוויטים עם שוקולד, קראו לזה 'מנת ברזל'. לפני פסח ניסינו להביא לצפת מצות, אבל ירו עלינו אז עזבנו את זה. מביריה הערבית ירו עלינו כל הזמן, עד שכבשנו אותה. היו לנו שבויים סורים משם". אברהם משתתק לרגע ומניד ראשו. "מעציב אותי כשאני מדבר על ביריה היהודית. היינו עוברים שם בדרך חזרה מכל הניסיונות להביא אוכל לצפת, אבל הם לא בדקו מה המצב שלנו, לא אמרו 'בואו, שתו כוס קפה'".
"עלינו למשטרת הר כנען, המשוריין נעלם אבל היה נשק אחר. החבר'ה שלנו העמיסו שני שקי תחמושת על רכב, ואני במקרה הייתי ברכב הזה. בירידה מההר שני השקים נדלקו. קפצתי מהאוטו, ובזכות זה אני פה היום. הבריכה של צפת? עד שם הגיעו הגלגלים של האוטו"
שלוש פעמים ניסה הכוח לכבוש את המצודה בצפת, ונכשל. "נזהרנו שהאנגלים לא יראו אותנו: הסתתרנו, בדקנו שאין אף אחד בכביש מירון־צפת, ועברנו מתחתיו. במשטרת הר כנען היה משוריין שירה עלינו, ואחד החברים קיבל כדורים בשתי הרגליים. בסוף נתנו לנו לירות, סתם שיראו שיש אש מסביב להרים, ואז הפציצו את המצודה עם דווידקה. השמיים נהיו כהים וירד גשם, והערבים ברחו. עלינו להר, המשוריין נעלם אבל היה נשק אחר. החבר'ה שלנו העמיסו שני שקים של תחמושת על רכב, ואני במקרה הייתי ברכב הזה. בירידה מההר שני השקים נדלקו. קפצתי מהאוטו, ובזכות זה אני פה היום. הבריכה של צפת? עד שם הגיעו הגלגלים של האוטו. בזה נגמר הקרב על הר כנען".
עוד באותו לילה הם יצאו לפעולה נוספת, "הפעם לפוצץ את בית המכס העליון. אחד הקצינים לקח אותי שאהיה הקשר שלו. החבר'ה עשו את הפעולה, ואני רצתי להזעיק כוחות לפי הצורך. בדרך מצאנו משוריין סורי מוסווה. סייר ממושב ירדנה זיהה אותו בזמן". מבית המכס הם הדרימו לצריפין. "המצרים קיבלו אותנו יפה מאוד, היה להם מודיעין טוב", הוא אומר בחיוך. "תכף בבוקר הם הפגיזו. נכנסנו לתעלות ולביובים". משם המשיכו ללטרון, וכמו בכל אתרי הקרבות הקודמים, גם כאן הייתה זו הפעם הראשונה שהוא ורוב חבריו הלוחמים ראו את המקום. "הגשש טעה בדרך, ובמקום ללכת לאן שהיינו צריכים, הוא לקח אותנו למוצב מצרי. התחילו לירות עלינו, והמפקד צעק: 'הראשון יהיה אחרון, והאחרון יהיה ראשון'.
"יצאנו ישר לשער הגיא, המקום שבו נמצאות המשאבות של ירושלים, ומשם התקדמנו למוצבים של הירדנים. היינו ילדים בני 16 עד 18. לא הצלחנו לכבוש. התחלנו ללכת לכיוון קריית־ענבים ולגבעת הרדאר. הזריזים שהקדימו אותנו ניסו לעזור לבחורים בקריית־ענבים, אבל הירדנים שברו את הראשים שלהם באבנים. לא הצלחנו להגיע לפצועים". אחר כך הם נשלחו לאבטח את דרך בורמה, "עד שהגיע כוח בוגר מירושלים, פרץ את האבנים והצליח להעביר כלי רכב לשער הגיא בדרך לירושלים. אנחנו עזרנו לאוטו הראשון להגיע, ואז החבר'ה מירושלים באו עם ציוד מתאים, והתחילו לפתוח את הדרך לתל־אביב".
הלוחמים הצעירים חזרו צפונה, לבסיס בבית־שאן, ומשם יצאו להרי נפתלי. שם כאמור שמע אברהם שהוריו הגיעו ארצה. "הכביש היה מקולקל מאוד, מלא בורות ובלי מכוניות. אני באמת לא יודע איך ירדתי מההרים ואיך עברתי את ואדי מילק בשלום".
עולי יוון יועדו להתיישב בבאר־יעקב, מספר אברהם, אבל רבים מהם רצו לגור סמוך לים, כפי שהיו רגילים בארץ הולדתם, ולכן בשנת 1949 הם הקימו את המושב דור. "אני הייתי אז בתל־יוסף, אהבתי את הקיבוץ, אבל הסוכנות לא הסכימה לתת להורים חלקה במושב החדש אם לא אגיע לשם. הם רצו צעירים שיכולים לעבוד". וכך, כעבור שנה בלבד, חלום הקיבוץ נגנז לטובת מצוות כיבוד הורים, ואברהם הצטרף למייסדים של דור. "לא נורא, בניתי פה משק עם רפת ובננות". והוא בנה גם משפחה.
בגיל 32 הכיר אברהם את תקווה לבית הביי, עולה מעיראק. "הייתי ביישן, די מבוגר, אז עשו לי שידוך. גם היא עברה דרך עתלית, והמשפחה שלה התיישבה בקיבוץ גבע. עבדנו ביחד כאן במשק. מסכנה, קיבלה מכה מפרה במהלך היריון. אבל הילד נולד בריא, והכול היה בסדר".
תקווה נפטרה לפני כשש שנים, לאחר שחלתה בסרטן. "קשה לי מאוד", אומר אברהם. הילדים גרים בקריית־חיים; הם לא רצו את חיי המושב, שגם היום מאוכלס ברובו בחקלאים.
בעבר נהג אברהם לחרוש את הארץ ברגליו. למרבה הצער, היום הטיולים האהובים עליו נמנעים ממנו. "הקורונה שמה אותי בכיסא גלגלים, צמוד לחמצן. עברתי פעמיים החייאה והייתי חודשים בבית חולים. כשהיו לי רגליים טיילנו הרבה, תקווה ואני. טסנו גם ליוון, וחזרתי לראות את הבית של סבתא שלי ואת בית הכנסת שם, אבל שברו את כולו. כאן בדור הייתי נוסע באוטובוסים לשמוע את ההרצאות בקתדרה של המועצה, אבל היום קשה". בכל זאת הוא לא מוותר על השיעורים: "אני נוסע לשם במונית פעמיים בשבוע, ונכנס גם לשיעורים בזום. נו, טוב שזה קיים".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
