כשמאיר מזרחי הגיע ב־1927 למקום שעתיד להפוך למוצא־עילית, היו שם רק כמה בתי פיק"א. שניים מהם השתייכו לאחים חבין – עולים מאוסטרליה שתנאי המחיה הקשים במבואות ירושלים החזירו אותם לארץ הולדתם. מאיר חיפש מקום מרעה לכבשים ולעיזים שלו, שהעיר העתיקה בירושלים לא יכלה להכיל, אז הוא שילם את החוב של משפחת חבין וקיבל את הנכס לידיו.
אביו של מאיר, אליהו מזרחי, היה רוכל. "סיפרו שלקח איתו תכריכים לכל מקום", אומר נכדו, הקרוי על שמו. "הוא מת פה באחד הכפרים, אף אחד לא יודע איך. סבתא נשארה אלמנה עם שבעה ילדים, וגידלה גם נכדה אחת שאביה ברח לארה"ב, וגם את ראובן – אחיין שלה, שאמו נפטרה כשהיה בן חמש. אבא הציע לראובן, שהיה בן גילו, להיות שותף שלו פה. היה ביניהם הסכם ג'נטלמני: מי שמתייאש, עוזב עם העיזים ולא מקבל פיצוי נוסף. הם התיישבו כאן בקיץ, כשעוד היו פירות על העצים הנטושים. כשהגיע החורף, ראובן התייאש ועזב".
את אסתר לבית קמחי הכיר מאיר בשידוך. היא נולדה וגדלה במונסטיר שבמקדוניה, בקהילה יהודית שנהגה להביא את הבנות לארץ ישראל כדי לחתן אותן. סבתא חנה קמחי הגיעה עם שתי בנותיה לעיר העתיקה, ומיד מצאה לשתיהן חתנים. מרגע ששבה למקדוניה, החלה הסבתא ללחוץ גם על שאר בני המשפחה המורחבת שיעלו ארצה. זה לא היה קל – לכל אחד הייתה עבודה, והיה גם בית קברות משפחתי לתחזק – אבל חנה התעקשה והודיעה שגם אם הם נשארים, היא נוסעת לארץ ישראל. "סבא שלי אמר שאם אמא שלו תבוא איתם, הוא מוכן לעלות. האמא הסכימה, ולבסוף כל המשפחה עלתה לעיר העתיקה. כך הם ניצלו משואת יהדות מקדוניה", העיניים של אליהו מתמלאות דמעות וקולו נשנק. "ב־43' כל יהודי מונסטיר הועלו לרכבות, נלקחו לעבודות כפייה בבית החרושת לטבק בסקופיה, ומשם הם נשלחו לטרבלינקה. ואצלנו סבתא אחת, אישה אנאלפביתית אבל עם חוכמת חיים, הצילה עשרות בני משפחה".
"ההשכלה שלי הייתה מינימלית, הייתי צריך לפרנס את אמא ואת אחיי, מה גם שאני מזרחי, וזה לא כל כך מצא חן בעיני ההורים של נורית. אבא שלה עשה עליי תחקיר, הביא איזה מומחה, ונפגש איתי לבד בתל־אביב. בסוף הסכימו
מאיר נשא את אסתר לאישה בשנת 31', לא לפני שהזהיר אותה מקשיי המגורים במושבה. "אבא היה הגון מאוד, אמר לאמי בכנות: אנחנו עומדים לחיות מחוץ לעיר – בלי חשמל, בלי מים זורמים ובלי תחבורה מסודרת. אמא אמרה: אני הולכת איתך. שנה אחר כך נולדתי כאן, בסלון שאנחנו יושבים בו". החיים אכן היו קשים מאוד, הוא מעיד. זו הייתה משפחה ענייה, "אבל עם כבוד עצמי". אסתר תפרה להם לבנים מבד סורי לא גמיש, והאכילה ממה שיש – שעועית עם לחם על פי רוב. מאיר המשיך להחזיק במרעה. כשהסוכנות החלה להקים בתים ומשקים במוצא־עילית, נדרשו לה כמה השלמות כמו תריסים ואביזרים ללולי התרנגולות. "לאבא שלי היה ניסיון במסגרות, אז הוא ואמא עבדו בזה יחד. לא היו הכלים של היום. אמא הייתה קודחת מסמרות, בלי מכשיר הלחמה ובלי כלום. הייתה מסגר סוג א', וגם אבא, כמובן". קיר הכניסה לבית משפחת מזרחי עמוס ביצירות מרהיבות של הוריו וגם שלו. במרכז הסלון נברשת מרשימה וגדולת־ממדים מפליז, שמשולבים בה אריות קטנטנים ושאר עיטורים מרהיבים.
המשפחה עברה לקריית־ענבים למשך כשנתיים ("ההורים שלי חפרו בורות עבור אגרונום שחקר מה מתאים לשתול באזור, הרוויחו לפי גומה"), שבה למוצא לפרק זמן ואז הצפינה למגדל. "בגינוסר חיפשו מסגרים שיקימו גדר סביב הקיבוץ. גרנו במגדל וההורים עבדו שם. כשנגמרה העבודה בגינוסר הם עברו לעבוד בלול במגדל, אבל מחלת הניוקאסל חיסלה את כל העופות".
הם חזרו למוצא ב־39', לתוך המאורעות. אליהו עוד זוכר את קולות הירי, ואיך התחבא מאחורי חצי קיר עבה בתוך הבית. "כדור אחד פגע אצל השכן, נתקע בקיר. הבריטים באו לבדוק, ומשוריין שלהם עמד כאן עם מכונת ירייה". הפרעות לא פגעו בקשר שלהם עם השכנים מהכפרים הסמוכים. "הם עבדו אצלנו בלולים. היו לי חברים טובים, סאלח ומוחמד, שגרו מעבר לכביש. גם לאחותי היו חברות משם. במלחמת העולם השנייה, כשרומל הגיע לאל־עלמיין, אחת השכנות הערביות אמרה לאמא שלי: 'תני לנו את הזבל מהלולים חינם, ואנחנו נשמור עליכם כשהגרמנים יבואו'. חשבו שזה עניין של ימים עד שכובשים אותנו. אבל ההורים לא סמכו על זה שהשכנים יסתירו אותנו".
מכיוון ששכר הלימוד בבית הספר המקומי היה גבוה, נשלח אליהו ללמוד באליאנס בירושלים. ללולים הצטרפה בינתיים רפת משפחתית, ומאיר שיווק את תוצרתה. "היינו נוסעים יחד לירושלים, אני הייתי מחלק חלב באזור אחד ואבא באזור אחר". בסוף החלוקה אביו הלך למסגרייה, שעכשיו פעלה גם בעיר, "ואני הגעתי לבית הספר כשאני כבר עייף ועם מעט כסף בכיס. הייתי תלמיד גרוע, ובכיתה ה', בגיל 10, פרשתי מהלימודים". הוא התחיל להסתובב ברחובות, בלי שהוריו ידעו שהוא כבר לא פוקד את בית הספר. לבסוף דודתו ראתה אותו משוטט, הסגירה את סודו להורים, והם צירפו אותו לעבודה במסגרייה הירושלמית.
כשילדי טהרן הגיעו ארצה באמצע שנות הארבעים, הוקם עבורם "משק ילדים מוצא" בחלקה סמוכה לביתה של משפחת מזרחי. "הציעו להורים להשכיר את הבית שלנו עבורם, אז עברנו לירושלים, לדירה שדמי השכירות שלה היו נמוכים ממה שקיבלנו במוצא. זו הייתה עוד הכנסה". מאוחר יותר, כשהאב נשאל אם יוכל לסייע בהקמת מבנה עבור כיתות לימוד לילדים, הוא לקח הלוואה מהבנק, בנה בחלקה שלו בית נוסף והשכיר גם אותו.
"עברנו למשוריין שההגנה ארגנה, ואני התיישבתי ליד הנהג שכבר הכרתי – רפול. בארנונה אני מרגיש שאנחנו עולים על חצץ. אני מנסה להרים מעט את הכיסוי להציץ, ורפול צועק עליי: מה אתה עושה? יורים עלינו, זה לא חצץ!"
במקביל לעבודה במסגרייה בילה אליהו את זמנו בשמירות ובאימונים. בגיל 13 בלבד התייצב ב"בית חינוך" בירושלים ונשבע אמונים לארגון ההגנה, כשידו האחת מונחת על תנ"ך ואקדח ומישהו מדבר אליו מאחורי הפרגוד. "התאמנו בהר הצופים ועשינו שמירות בשכונות מקור־חיים, תלפיות וימין־משה. האימונים היו בדרך כלל בשבת. היינו נוסעים באופניים דרך שייח'־ג'ראח ועוברים במאה־שערים, שם לא פעם הפילו אותנו בקריאות 'שאבעס'. צדקו, נסענו להם בתוך השכונה".
במוצאי אחת השבתות של אביב 48' עלה השירות שלו מדרגה. "הלכתי לקולנוע עדן עם חברי אהרן כהן. באמצע הסרט נכנס לאולם הבן של מרקוס – הבעלים של קפה אלנבי – האיר בפנס וירה באוויר. הוא צעק: 'מחפשים מתנדבים לעשות ביצורים ברמת־רחל, המצרים מתקרבים'. אני נכנסתי בבגדי שבת לאוטו חשוך שחיכה בחוץ, אבל אהרן נעלם. אחרי חצי שעה מישהו בא ומתיישב לידי – אהרן. הוא הלך להחליף את בגדי השבת לאוברול", מספר אליהו, ודמעות עולות בעיניו כשהוא נזכר בחברו.
בדרך־לא־דרך הגיעו לתלפיות. ההורים? לא היה להם מושג לאן ילדיהם נסעו. "עברנו למשוריין שההגנה ארגנה, ואני התיישבתי ליד הנהג, שאותו כבר הכרתי – רפול. בארנונה אני מרגיש שאנחנו עולים על חצץ. אני מנסה להרים מעט את הכיסוי להציץ, ורפול צועק עליי: מה אתה עושה? יורים עלינו, זה לא חצץ!"
כשהגיעו לרמת־רחל כבר נחו בחדר האוכל עשר אלונקות ועליהן גופות החללים הראשונים מהקרבות הקשים. "לא עשינו שם הרבה, כבר למחרת החזירו אותנו לתלפיות". בהמשך הוא יצא מטעם ההגנה להקים משלטים, וכעבור שנה שלחו אותו לבית הקברות הצבאי בקריית־ענבים – "כשהפסיקו לקבור בקבורה מהירה, והתחילו להכין מצבות וגדרות לבית העלמין". במהלך המלחמה נשארה משפחתו בירושלים. הבית במוצא, שישב על אם הדרך, גויס למערכה: על גגו נטול הרעפים הקימה ההגנה עמדה מבוצרת בשקי חול.
ב־1950 התגייס אליהו לצה"ל באופן רשמי. "רציתי להתנדב לצנחנים, אבל שיבצו אותי לחיל הים. ואני לא יודע לשחות ולא כלום! ירושלמי!". אחרי שישה חודשים בקורס אלחוטאים בבת־גלים, הוא הוצב על הספינה ק־18. בהמשך עבר לפריגטה ק־32, "אוניית מלחמה גדולה יותר. היו לנו סיורים עד איטליה, שם היינו נכנסים למבדוק שלא היה בארץ, לצורך ניקוי האונייה מאצות שנדבקו אליה וצביעתה".
גם אהרן כהן שירת בחיל הים, ויחד הם היו קופצים לבקר את הסטודנטיות בסמינר דוד ילין. אהרן נעשה חבר של נירה כדורי, וכך אליהו הכיר את חברתה לחדר – נורית לבית טור (טראוגוט), שלימים הפכה לגברת מזרחי. "נשארנו יחד, שני חברים שהתחתנו עם שתי חברות. אהרן נפטר לפני שבע שנים", אומר אליהו, וההתרגשות שוב ניכרת בקולו.
החיבור בין אליהו לנורית לא היה מובן מאליו, לפחות לא בעיני ההורים שלה. "אפשר להבין אותם. ההשכלה שלי הייתה מינימלית, ולאחר שאבי נפטר במהלך חופשת השחרור שלי, אני כבן בכור נדרשתי לפרנס את אמא ואת אחיי. מה גם שאני מזרחי, וזה לא כל כך מצא חן בעיניהם". נורית ביקשה מהוריה שיכירו את הבחור, והבטיחה שאם ימשיכו להתנגד לקשר, היא תקבל את דעתם. "אני לא יודע מה הייתה עושה אם היינו מגיעים לזה, אבל זה לא קרה. אבא שלה עשה עליי תחקיר, הביא איזה מומחה, ונפגש איתי לבד בתל־אביב. בסוף הסכימו".
הם נישאו ב־56', במהלך השירות הצבאי שלה ("הייתה מורה־חיילת בנגב, בדיוק הקימו את המושבים שם"). אליהו המשיך לעבוד בעסק המשפחתי, שהשתנה בינתיים ממסגרייה לשיווק ברזל וחומרי בניין יד שנייה. "ישבנו ברחוב יפו 155, ליד שערי צדק הישן. העסק הפך למפגע תברואתי, אז עברנו לגבעת־שאול. הייתה שם רפת גדולה, והעירייה העדיפה גרוטאות על פני פרות. נורית עבדה איתי ובמקביל חינכה את הבנות למופת. ברוך השם, הצלחנו בעסק. ב־99' סגרנו אותו, וקיבלתי רישיון לבנות בניין במקום".
אי אפשר לדבר על אליהו מזרחי בלי להזכיר את בית הכנסת שטיפח. "בית הכנסת במוצא־עילית נסגר במהלך מלחמת השחרור ולא נפתח מחדש. אני לא הייתי דתי, נסעתי בשבת, אבל כשאבא שלי נפטר הייתי צריך להגיד קדיש. התפללתי אצל משפחת שטיינברג, שהקצתה חדר לבית כנסת בבית שלה במוצא־תחתית, וחזרתי בתשובה לאט־לאט". כשהתפילות בבית שטיינברג הפכו פחות נוחות, ותיקי המניין החליטו לנסות לחדש את בית הכנסת הנטוש. "עשינו סיור במקום, ואמרתי שאנסה לשפץ אותו. הרי יש לי חומרי בניין, אז זה יהיה מעשר הכספים שלי, תרומה לבית הכנסת. ככה התחלתי". הוא השלים את משימת השיפוץ, אחר כך רכש ריהוט חדש, והמשיך ללוות את בית הכנסת מאז ועד היום, כשהוא בן 91 שנים. "אני מקווה שבקרוב, אחרי שישים שנה בתפקיד, אוכל להעביר אותו לדור הבא". לא שנגמרו לו הכוחות או שיש בעיה בריאותית כלשהי. חס וחלילה. זה רק שהדור הוא כבר לא מה שהיה פעם. "כל שבת אחרי התפילה עושים קידוש עם שתייה וקיגל. אנחנו לא גדלנו על הערכים האלה", הוא מחייך. "לא היינו מביאים ויסקי ולא כלום. באים, מתפללים והולכים הביתה לעשות קידוש".
במהלך השנים קנה אליהו את החלקות הסמוכות לביתו, וכך הוא נהנה כיום משכנות טובה עם שלוש מבנותיו. בת נוספת גרה בקציר ומנהלת את מוזיאון מחנה המעפילים בעתלית, החמישית גרה בזימבבואה. "אנחנו מוקפים פה בשישה נכדים ונין אחד", הוא אומר בסיפוק.
נורית לא בקו הבריאות. היא יושבת בסלון, קרוב אלינו, מעליה חלונות ארוכים מנגישים נוף הררי ירוק וקסום. האוויר הצלול הזה משך בעבר חולים ומחלימים לבית ההבראה "ארזה" שבנתה ההסתדרות סמוך ליישוב, "אבל חיים רמון כיו"ר ההסתדרות מכר את המקום לחברות נדל"ן, ואז הגיעו לפה בעלי מקצועות חופשיים, שונים מאוד מאנשי מוצא. בהתחלה היחסים לא היו הכי־הכי, אבל עם הזמן מנסים לגשר. היום מוצא גדלה כל כך, שהיא כבר נוגעת במבשרת־ציון. בעתיד כנראה נהיה שכונה שלה".
מוצא־עיליתאליהו מזרחיכ־1,530 תושבים (נכון לסוף 2021)חמש בנות, 15 נכדים, כעשרים ניניםאוכלוסייהמועצה אזורית מטה יהודה, מחוז ירושליםגיאוגרפיה1933ייסודבין אדם למקום1932מוצא־עילית
לתגובות: orlygogo@gmail.com
