זה לא אנחנו, זה הפלמ"ח. אהבו שם כינויים. לו היה שיער מסולסל, אז בעולם נטול תקינות פוליטית קראו לו כושי. אגב, לחבר האריתריאי קראו ג'ינג'י. לכו תבינו. "כל אחד רצה כינוי, כינוי היה דבר טוב", הוא מסביר.
אליהו שחר, להלן כושי, נולד במצרים והגיע ארצה בצ'ימידן. הוריו, שמעון ושרה יששכרוב, היו בכלל ירושלמים דור חמישי – "אבל מי שהיו לו אמצעים נסע ללדת באלכסנדריה, בלי תעודות. לכן הם היו צריכים להגניב אותי ארצה בצ'ימידן". הוא גדל בשכונת הבוכרים והתפלל בבית הכנסת יששכרוב, שנתרם בידי משפחתו. "הסבים שלי תרמו גם את בית היתומים ברחוב יפו 91, יששכרוף־בורוכוף, זה עד היום בהקדש". דתיים? "לייט. שמרנו שבת, וסבתא, או־אה, הייתה כל הזמן מתפללת".
הוא התגייס לפלמ"ח במאי 45', כשהוא בן 15 וחצי בלבד. "נודע לי על השואה ורציתי להתגייס לבריגדה. הלכתי ללשכת הגיוס בגימנסיה הרצליה, אבל הם ידעו ששיקרתי בגיל, ולכן הסתכלו עליי עקום ושלחו אותי לחדר של הפלמ"ח". כך הגיע לקיבוץ רמת־רחל, שם עשה אימונים ושמירות תחת התקפות תמידיות מצד אנשי הכפר הערבי הסמוך, צור־באהר ("עד היום עושה לנו צרות"). הפלמ"חניקים הצעירים עבדו חצי יום כדי לממן את שהותם בקיבוץ, ואת עיקר זמנם הקדישו לסיורים וללמידה מודיעינית של הכפרים הערביים באזור. כושי מציין את חברות הפלמ"ח שהשתתפו בפעילות הזאת: רחל סבוראי ("הייתה משוגעת, הגיעה לסלע האדום עם מאיר הר־ציון"), ציפורה שטורמן, גילה יהושע ("הייתה ג'דעית") ואביבה רבינוביץ' מכפר־ורבורג. "היינו נכנסים לכפר כאילו זוגות. הן היו סיירות טובות".
"החבר'ה היו הולכים למצדה ברגל עם אוהלים, שקי שינה ואוכל – הכול על הגב. ערבים ניסו לשדוד אותנו בדרך, אבל היו לנו אקדחים ורימונים ששמרנו מתחת למימיות, שיהיה קל לשליפה. למצדה היו עולים דרך שביל הנחש שעוד לא היה נגיש, לא כל כך פשוט. חתיכת מבצע"
הפלמ"חניקים פתחו "תיק כפר" לכל יישוב ערבי באזור: הם צילמו ורשמו את מיקומם של המבנים, את אופי הכפר, את פרטיו של המוכתר ועוד. בהמשך יצאו ללוות את המסעות למצדה. "זה היה שיא הטיולים של תנועות הנוער. החבר'ה היו הולכים לשם ברגל עם אוהלים, שקי שינה ואוכל – הכול על הגב. היינו צועדים בוואדי קלט, בין כל המנזרים, וממשיכים לפשחה ודרומה למצדה. ערבים ניסו לשדוד אותנו בדרך, אבל היו לנו אקדחים ורימונים ששמרנו מתחת למימיות, שיהיה קל לשליפה. למצדה היו עולים דרך שביל הנחש שעוד לא היה נגיש, לא כל כך פשוט. חתיכת מבצע".
כשיגאל אלון וירוחם כהן הקימו את המחלקה הערבית של הפלמ"ח, כושי נקרא לדגל. הוא נשלח לאימונים באלונים יחד עם חברו הירושלמי יוסל'ה רום ("אז יוסף רומנובסקי. אשכנזי אבל דובר ערבית"), ולא נהנה שם במיוחד. "יצחק שדה בא אלינו ושאל אם אנחנו מבסוטים. אמרנו: לא! אנחנו רוצים ללכת לפלי"ם, הפלוגה הימית של הפלמ"ח". אז הם הועברו לפלי"ם. מה לשני ירושלמים ולים? "גרנו בתל־אביב תקופה, והייתי בורח מבית הספר לים".
בפלי"ם נשלחו כושי וחבריו להעביר מעפילים מהים אל החוף. "שתי האוניות הראשונות הגיעו לקיסריה, ואנחנו הורדנו מהן בשקט את הנוסעים לתוך סירות דיג גדולות. אחר כך הוצאנו שליחים שלנו באוניות חזרה לאירופה, לעזור עם הבריגדה". האונייה השלישית, ברל כצנלסון, עגנה בשפיים. "אני הייתי בכוח ששמר בחוף, כדי שהכפר הערבי הגדול שהיה שם לא יפריע לנו. איך שסיימנו לקחת את העולים, באו הבריטים עם משחתות. הם תפסו את האונייה, אבל כבר לא היה שם אף אחד. הפלמ"חניקים התחילו לברוח בסירות לכיוון נחל אלכסנדר. שתיים מהן נתפסו, והחברים ישבו הרבה זמן במעצר בלטרון". הנער הצעיר השתתף למחרת בפיצוץ משטרת החופים באולגה, פעולה שנועדה לנטרל את מכשירי הרדאר שאיתרו את האוניות.
מלבד הורדת המעפילים אל החוף והבאתם לרעננה ולרשפון כדי שיתערבבו במהירות עם התושבים, עמלו לוחמי הפלמ"ח על הכנת אוניות למבצעי העפלה. אחת מאלה הייתה הספינה האיטלקית שקיבלה את השם אנצו סרני. "קיבלנו אותה וכבר באותו יום התחלנו בשיפוצים, כדי שתכיל כמה שיותר מקומות. כשהיא הייתה מוכנה יצאנו להפלגה לאיטליה דרך מצרים, שם היינו אמורים לקבל נשק מהמדבר המערבי. אבל בזמן שחיכינו לנשק קיבלנו הוראה לברוח מהנמל, כי הבריטים עומדים לתפוס אותנו". בעיה? ובכן, לא משהו שקצת כסף ובקבוקי יין לא יכולים לפתור. "אחת הכניסות לנמל אלכסנדריה הייתה מ'סיסטרס סטריט' הידוע לשמצה", הוא מספר בקריצה. "אמרתי, נבוא עם בקבוקים בידיים כמו שיכורים, וקצת כסף קטן בכיסים לשחד את השוטרים. זה עבד, עלינו על האונייה ומיד ברחנו. הבריטים לא הרגישו שנעלמנו, הייתה סערה ואף אחד לא חשב שנצא במצב הזה. טולטלנו בים עד גנואה, שם עברה האונייה לידי המוסד לעלייה ב'". אנצו סרני העלתה על סיפונה כ־900 מעפילים, הפליגה ארצה ונעצרה על ידי משחתות בריטיות מחוץ למים הטריטוריאליים של פלשתינה. הבעלים האיטלקים תבעו את הבריטים, ואלה נאלצו לשחרר מאוחר יותר את האונייה. המעפילים הוחזקו זמן מה במעצר, ונכנסו ארצה על חשבון מכסת הסרטיפיקטים החודשית.
כושי עצמו נותר בינתיים באיטליה, ובגיל 17 מצא עצמו מפקד על מחנה העקורים במילאנו, שהכיל 5,000 נפשות. באותו זמן החליטו במוסדות היישוב היהודי, בעקבות טראומת לכידת "אקסודוס", לחדש את העלייה הבלתי לגאלית. "אנשי הבריגדה אספו מזון ודלק לספינות, העבירו ניצולים למחנות עקורים, ומשם לקחו אותם לחופים שבהם האוניות יכלו לעגון. בשלב מסוים העבירו אותנו לפורמיה, בין גאטה לנאפולי. הביאו לשם אונייה קנדית שהייתה מיועדת להשמדה, 'פולשת' (נחתת, בלשון ימינו) ששימשה כמובילת טנקים כשכוחות בעלות הברית נכנסו לאירופה. התחלנו להכין אותה להעפלה. הבריטים תצפתו עלינו ממלון על החוף, אז בלילה היינו מבריחים מסמרים וציוד בסירות. עבדנו על האונייה יום ולילה, לסדר משטחים לעולים".
כושי נמנה עם צוות הפיקוד של אותה אוניית מעפילים, "אף על פי כן", שיצאה לדרך תחת פיקודו של יצחק לנדאור. "הבאנו את המעפילים מהמחנה באוטובוסים וברכבת. כ־450 חבר'ה הגיעו לחוף, עלו לסירות גומי ושטו אל האונייה. עם אור ראשון ניתקנו מהחוף ויצאנו לעומק הים, בלי אוכל, רק מים". כשהיו בלב ים הם קיבלו מזון וציוד מאונייה אחרת, ואז הפליגו למצר מסינה ומשם לים התיכון, כשהנוסעים מסתתרים תחת כיסוי ברזנט. "שטנו לכיוון מצרים, שם שינינו את שם האונייה לפָרידָה והעלינו לתורן דגל מצרי. הפלגנו לאורך החוף, ופתאום אנחנו שומעים מטוס עובר מעלינו. לאחר שהחשיך, הבריטים הגיעו במשחתת. הם אותתו לנו לעצור ודרשו לבדוק את המטען".
"הבריטים פרצו לירכתיים התחתונות ועצרו את האונייה. ובטי הזו מסתובבת עם אנשי חיל הים הבריטי, מצביעה עלינו ומדווחת מה התפקיד של כל אחד מאיתנו". כושי ניסה לקפוץ למים, אבל נתפס וחטף מכות קשות. "הביאו אותי לבטי, והיא אמרה: זה מפקד האונייה"
קברניטי הספינה מחו. הם טענו שהאונייה מובילה בצל לנמל יפו, ושאפשר לבדוק אותם כשיגיעו ליעד. אלא שהבריטים שיגרו אליהם משחתת נוספת ולא הרפו מהם. "הגענו עד אזור ניצנים, מוקפים בארבע־חמש אוניות. אנשי קומנדו בריטי ניסו לנחות על הסיפון, אבל מי שהיה על ההגה שלנו סובב אותו ונתן מכה רצינית למשחתת". הבריטים החלו לירות אל גשר הפיקוד. "צפינו את זה, וסידרנו שיהיה הגה גם בירכתיים התחתונות, כדי שנשלוט על האונייה". הקומנדו הצליח לעלות ל"אף על פי כן", והנוסעים ניצולי השואה הגיבו בהשלכת קופסאות שימורים וכל הבא ליד. מהירי נהרג אחד העולים, ורבים נפצעו. אנשי הפלי"ם ביקשו סיוע רפואי, אבל הבריטים התנו אותו בעצירת הספינה. בשלב מסוים עלה לסיפון מפקד משטרה בריטי, ואנשי "אף על פי כן" ראו להפתעתם את אחת הנוסעות, בטי פידלר, משוחחת איתו. "הייתה לה גם אחות בין העולים, ואמרנו לאחותה להגיד לה שלא מדברים עם הבריטים". אבל זה לא עצר את בטי. "הבריטים פרצו לירכתיים התחתונות ועצרו את האונייה. בא רופא, הרבה לא עשה. ובטי הזו מסתובבת עם אנשי חיל הים הבריטי, מצביעה עלינו ומדווחת מה התפקיד של כל אחד מאיתנו". חלק מהלוחמים הספיקו להתחבא בסליק שהוכן בספינה, אחרים נתפסו. כושי ניסה לקפוץ למים, אבל נתפס וחטף מכות קשות. "הביאו אותי לבטי, והיא אמרה: זה מפקד האונייה".
מאוחר יותר התגלתה התמונה המלאה: בטי פידלר, יהודייה מהונגריה, ריגלה עבור הבריטים וכיוונה אותם אל הספינה. את הפרטים על מועד ההפלגה קיבלה בביקוריה אצל אחותה עוד לפני היציאה לדרך, ואת שאר המידע השיגה על הסיפון עצמו. "החבר'ה שלנו היו צעירים, והיא הייתה יפה, התעסקה שם עם כל מיני", אומר כושי בקריצה. "אמא שלה הייתה נשואה לקצין משטרה בריטי. בחדר שלה מצאנו מסמך שאומר שהיא עובדת בשירות המשטרה הבריטית ויש לסייע לה. כשהאונייה הגיעה לחיפה ניסו לעשות בה לינץ', והבריטים הבריחו אותה".
לאחר שנתפס, הוחזק כושי במעצר בקבינה של האונייה. הוא היה עירום, והחל לצעוק שהוא רוצה בגדים. בחסות המהומה הצליח חברו יוסקה לזרובסקי לברוח מהמעצר, וכושי נותר שם לבדו עם צוות המלחים האיטלקי. "התחלפה משמרת, והדיוויזיה המוטסת לקחה פיקוד על הספינה, שכבר עגנה בנמל חיפה. הם לא ידעו מי אנחנו, וכשהמפקד שאל מה אנחנו עושים בקבינה, אמרנו שאנחנו חולים". החולים המדומים הועברו עם שאר הנוסעים לאוניות הגירוש, וכושי סימן לאיטלקים לרוץ מהר בעקבותיו ולהתערבב בין כל המעפילים. "רגע אחרי שעלינו לשם, הגיעה מכונית משטרה והשוטרים התחילו לצעוק 'איפה האסירים?'. חשבו שברחנו בחיפה, לא חיפשו על האונייה לקפריסין".
כעבור שלושה חודשים הוחזרו המעפילים מקפריסין ארצה, על חשבון המכסות של הסוכנות היהודית. השליחים המבוקשים ביקשו להיטמע ביניהם בזמן הירידה אל החוף. "הייתי עם מוקה (מרדכי) לימון, שהיה בהמשך מפקד חיל הים, ועם דן רם מקיבוץ חניתה. בחור אחד אמר לנו להיכנס לחור של העוגן ולהתחבא שם. רם ואני נכנסנו, אבל מוקה היה גבוה מדי. הוא החליט לקפוץ לים ולשחות לקריות. רם ואני התלבשנו כמו ישראלים, ירדנו לחוף, ושם מוקה חיכה לנו עם חיוך גדול".
כושי התאכסן עם חבריו במלון כרמליה בחיפה, עד שאנשי המוסד לעלייה ב' הודיעו לו שהוא טס לפראג, להכין אונייה נוספת. הוא עוד הספיק לטייל בים המלח ובערבה יחד עם רבי־חובלים אמריקנים שהתנדבו לסייע במבצע, וכשהגיע איתם לירושלים שמעו את החלטת האו"ם המבשרת על הקמת מדינה יהודית עצמאית. "היה שמח, אבל אז התחילו היריות ביהוד ואמרו: לא יוצאים מהארץ, מתארגנים למלחמה. פראג בוטלה".
כושי הוצב בקיסריה ואימן שלושים חבר'ה לגיוס. משם עבר למכמורת – "אז מושב ימי קטן של חיילים משוחררים מהבריגדה, שרצו להיות ימיים". המקום היה משופע בחולות, "וזה טוב לאימונים". בהמשך נשלח עם כוח גדול של מ"כים לכיוון נבי־דניאל, "לשחרר את החבר'ה שם". ואז הגיע הקרב על הקסטל.
"אנשי המוסד לעלייה ב' הודיעו לו שהוא טס לפראג להכין אונייה נוספת. כושי עוד הספיק לטייל עם רבי־חובלים אמריקנים שהתנדבו לסייע, ואז שמעו את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. "היה שמח, אבל אז התחילו היריות ביהוד ואמרו: לא יוצאים מהארץ, מתארגנים למלחמה. פראג בוטלה"
"הקסטל נכבש שלוש פעמים", מספר כושי. "אלה שהיו שם לפנינו היו אמורים להרוס את כל הבתים מסביב. הם לא עשו את זה". ב־7 באפריל 48' קיבל יוסקה טבנקין, מפקדו של כושי בגדוד הרביעי של חטיבת הראל, את הפיקוד על הקסטל. הכיתה של כושי נדרשה להישאר בקבר השייח' שבמקום. "לפנות בוקר החבר'ה שלי שמעו רעש, והגיבו בירי מקלעים. בבוקר הם רואים שם הרוג אחד, לבוש יפה, עם רצועות כדורים ורובה וטומי־גאן. בדרכון ראו שזה עבד אל־קאדר חוסייני, מפקד הכוחות הערביים באזור. כמה מאות ערבים מעין־כרם עלו לקסטל לקחת את הגופה שלו". כושי מזכיר כי חודש קודם לכן נלכדה שיירת נבי־דניאל, בעת שחזרה מגוש עציון לירושלים. "הבריטים הגיעו להסדר עם הערבים, ונתנו להם את המכוניות והרבה נשק שהיה בשיירה. עם זה הם עלו על הקסטל מאחור, כדי להגיע לאל־חוסייני. הם הרגו כמה חבר'ה רציניים מאוד שלנו, זה היה אסון".
למחרת, ב־9 באפריל, יצא הפלמ"ח לכבוש את הקסטל מחדש. "הסתערנו, חטפנו יריות מכל הכיוונים. אמרתי: המפקדים יסתערו, והחיילים יחפו. לקחתי ארבעה־חמישה מפקדים טובים שהיו לי ודהרנו בין הגופות, עד שכבשנו חזרה את הקסטל. פוצצנו את כל הבתים מסביב, עד שהיה שטח מת. מה שנשאר לנו זה לאסוף הרבה גופות. כיבוש הקסטל פתח סופית את הדרך לירושלים, אחרי כל קרבות באב אל־ואד".
עם תום המלחמה הצטרף כושי לחיל הים, וקיבל את הפיקוד על הספינה "הפורצים". "הרבה לא עשינו. רציתי לחזור לגדוד הרביעי, אבל לא נתנו לי. אמרו לי: לך למודיעין. שם הייתי עד ששוחררתי, במאי 50'".
את ציפורה לבית ליברזון מתל־עדשים הכיר כשאסף אותה בטרמפ מסטלה מאריס. היא הייתה סמלת קשר בחיל הים, הוא סגן מפקד קורס מודיעין בדמון. לאחר נישואיהם הציעו להם להתיישב בקיבוץ עמיעד, אבל ציפורה המושבניקית הטילה וטו. אז הם הלכו על המושב השיתופי מכמורת, שכושי הכיר היטב את חולותיו, ומאז הוא כאן.
רוב חייו התעסק בדיג, ואף היה מזכיר איגוד הדייגים בימיו הגדולים. הוא וחבריו אהבו לדוג בדרום הרחוק, לצד ידידיהם המצרים. "שם הדגים הכי טובים – מוסרים, לוקוסים. היינו משווקים דרך תנובה". באחד מגלגוליו שימש כושי במשך עשור כנציג חברת צים בהונג־קונג ("שלטנו על התובלה באזור הפיליפינים, קוריאה, יפן. אספנו מטענים ושילחנו לארה"ב"). הוא מספר כי לאורך השנים התחוללה מהפכה בתחום, כששיטת ההובלה במכולות החליפה את שיטת "המטען הכללי", אבל הקורונה הביאה לרגרסיה. "לא היה כוח אדם, והייתה עלייה נוראית במחירי המשלוח. עכשיו חוזרים לאט־לאט למכולות".
מוקדם יותר, בראשית שנות החמישים, ניהל את בית הספר הימי מבואות־ים במשך כשלוש שנים. הוא חינך את הדור השני של יורדי הים הישראלים – של חיל הים ושל הצי הסוחר כאחד. משנות התשעים הוא בפנסיה, נהנה מדור שלישי שבונה את ביתו במכמורת. שניים מילדיו הפכו למרות הכול לקיבוצניקים, ויש לו נכדים ונינים גם בפינלנד ובארה"ב. ציפורה נפטרה לפני ארבע שנים, בגיל 88.
ההליכה קשה לו, אבל מדי יום הוא שוחה במשך שעה וחצי בבריכה שבחצר ביתו. המדינה שזכה להיות ממקימיה? למען האמת, הוא מאוכזב. "קיוויתי שאחרי שנלחמנו כל כך, והרבה חבר'ה נהרגו, המדינה תתנהל אחרת. הפוליטיקה הפכה להיות הדבר המרכזי. גועל נפש. הדור שלכם לא עושה שום דבר, כל מה שאכפת לכם זה כסף. אנחנו נתנו את החיים בשביל המדינה. לא היה אכפת לנו כסף. נכון, יש חיילים טובים, משרתים בצבא, אבל אתם לא שומרים על המדינה. אני מאמין שעוד נעמיד את המדינה על הרגליים. לא יודע אם זה יקרה לפני שאני אעלה למעלה. אני יודע מה יקרה?
