ללא ידיעת הוריה, התגנבה יוכבד בת ה־13 לאולימפיאדת ברלין. כילדה בעלת שיער שָׁטֶני ועיניים כחולות, היא אף נקראה להעניק זר פרחים לקנצלר בפתיחת האירוע החגיגי. אולם כשביקשו ממנה להגיש לאדולף היטלר את הזר, הנערה נסה על נפשה. ככלות הכול, היא כבר הייתה רגילה לנוס.
"ב־33', כשהכול התחיל, היה צריך לברוח", אומרת יוכבד גולד לבית נויבירט. "הרגשתי את זה כשהלכתי עם אמא לבית הכנסת וראיתי ברחוב שלנו חלונות ראווה שבורים שכתבו עליהם Juden". משם המצב הלך והידרדר: הדוד שנלקח למחנה ולא חזר. בעלי אזרחות פולנית שנלקחו באוקטובר 38' לפולין. האקציה הגדולה, חודש לאחר מכן. "אבא הצליח להיכנס לדירה של מי שנלקחו כבר למחנות, והתחבאנו שם. בפורים נסעתי לסבתא בבאד־קיסינגן. ראיתי את בתי הכנסת השבור
ים, והקריאו את המגילה בחדר לימוד".
היא נולדה לשרה ולרב ד"ר אהרן נויבירט, שהתגוררו אז בעיר הלברשטאט בגרמניה. אחרי "כיתה וחצי", כשהייתה בת שבע, עברה המשפחה לברלין. ב־39' הם הצליחו להימלט להולנד, ואילו יוכבד נשארה אצל סבתה בגרמניה, בהמתנה לעלייה ארצה במסגרת עליית הנוער. "מלכת הולנד לא הצליחה ללדת, וסיפרו שצריכים 42 רבנים שיעזרו בתפילות. כך אבא הצליח להגיע לשם. אני הייתי בהכשרה בכפר ליד ברלין, יחד עם אחותי. אותה לא קיבלו, אז היא הלכה עם ההורים. האחים התחילו לבוא מהישיבות שלהם בבלגיה: אח אחד נשלח לאושוויץ ונרצח שם. אח אחר חלה ונפטר. אחי יהושע היה בבר מצווה שלו בלי ההורים".
יוכבד הגיעה למחנה עולים בעיר הנמל האיטלקית טרייסט – "מקום נורא. ארבעה־חמישה ימים חיכינו לאונייה בתנאים איומים, הכול פשפשים". אחר כך עברו עליה חמישה ימים נוספים על סיפון האונייה גלילאו, שהפליגה לחיפה. במהלך המסע בים הסוער, כשהיא מסייעת למקיאים, גילתה יוכבד את יכולותיה כאחות רחמנייה, שעוד יתפתחו באופן בלתי צפוי.
"ההורים כבר נלקחו למחנה, אבל הצליחו לצאת משם בזכות הקונסול ההונגרי. בפעם אחרת אבא קיבל כדורים בבית מרקחת, אבל בשבת הוא לא לקח תרופות וכך ניצל, כי התברר שנתנו לו רעל". סיפורי הניסים המשפחתיים מונצחים ב"שמירת שבת כהלכתה" שכתב אחיה, הרב יהושע נויבירט
"לא ידענו מה קורה באירופה", ממשיכה יוכבד. "עד שנה לפני סוף המלחמה ההורים כתבו, ומאז שום דבר. מאוד דאגתי כי לא היו רשימות מהולנד. נסעתי כמה פעמים לתל־אביב, ולא מצאתי את השמות. בכיתי, הייתי בטוחה שנהרגו. פתאום מגיע מכתב מהצלב האדום, סימן חיים". שבע מילים בלבד הוקצו לשולחי המכתבים שהועברו דרך הצלב האדום, והמשפחה ניצלה אותן כדי לומר שהיא בחיים, לא יותר.
שרשרת ניסים פקדה את משפחת נויבירט בהולנד, לפני שהצליחה להגיע ארצה, ביום הצבעת האו"ם על הקמת המדינה. "הם כבר נלקחו למחנה, אבל הצליחו לצאת משם בזכות הקונסול ההונגרי דווקא. אחותי נשלחה לעבוד אצל עורך דין בכפר. אבי אמר לה לחזור מיד הביתה, ובאותו לילה הפציצו את הבית בכפר, וכולם שם מתו. בפעם אחרת אבא הרגיש לא טוב וקיבל כדורים בבית מרקחת, אבל בשבת הוא לא לקח תרופות וכך ניצל, כי התברר שנתנו לו רעל עכברים". כל סיפורי הניסים המשפחתיים מונצחים במהדורה החדשה של "שמירת שבת כהלכתה" שכתב אחיה, הרב יהושע נויבירט.
כאן בארץ למדה יוכבד ב"בית צעירות מזרחי" בירושלים והשתלמה באקונומיה. היא רצתה ללמוד אחיות, אבל אמרו לה שהיא צעירה וחלשה מדי, אז היא הצטרפה לגרעין עלומים. "בני עקיבא שלחו את הגרעין שלנו לכפר־גדעון להכשרה ראשונית, ומשם עברנו לנתניה ולהכשרה נוספת בהרצליה. לקראת ההתיישבות השתנה שם הגרעין לסעד, ואחר כך גרעין עלומים לקחו את השם שלנו. בשבת השחורה הלכנו ברגל לשפיים, לתמוך בהם כמעגל הגנה כדי שהבריטים לא ייכנסו לעשות שם חיפושים. הייתי בהיריון והיה לי קשה. אני זוכרת שחיפשו בשבילנו מזרנים ושמיכות. בילינו שם יומיים, והאנגלים עמדו צמוד אלינו".
את שמואל גולד היא הכירה עוד בתקופת נתניה. "פעם לא היו מים קרים כמו היום, והוא מאוד אהב מים קרים. הלך לקנות בעיר ושם איכשהו הכרנו. בנר חמישי של חנוכה 42', כשהגרעין היה בהרצליה, התחתנו במקביל לזוג נוסף. חתונה קטנה, לא היו לי כמעט קרובים בארץ". המים הקרים, אגב, אתגרו בהמשך את נישואיהם. בימי הקיץ שמואל דאג לשמר את המים שלו בג'ריקנים, אבל יוכבד ניצלה אותם לשטיפת רצפה. "הוא היה מרכז הקניות של הקיבוץ, הביא לו קומקום־ג'ריקן. לא פעם שברתי אותו עם המים בתוך הבית בזמן השטיפה", היא מתנסחת בזהירות. הילדים חושדים שזה קרה לאו דווקא בלי כוונה.
השטחים בנתניה ובהרצליה לא אפשרו התפתחות חקלאית ראויה, והסוכנות שלחה את חברי הגרעין דרומה. "בהתחלה עלו לקרקע הגברים והרווקים בלבד, והנשים והילדים נשארו בנקודה בהרצליה. ההתיישבות הוקמה שני קילומטרים מפה, קרוב יותר לעזה. שמואל היה אחראי על המקום. היו אז הרבה מאורעות מצד הערבים, הניחו מוקשים בין עזה לפה. במלחמת השחרור הכול שם נהרס לגמרי, אז הצבא נשאר שם והגרעין עבר לפה". כמה חודשים מאוחר יותר הושלמה בנייתם של בתי הקיבוץ, והמשפחות הצטרפו. ובכן, בתי הקיבוץ היו למעשה פחונים – "אבל אני קיבלתי צריף, כי הייתי בין הוותיקות".
שמואל מונה לגזבר ולמרכז הקניות, ויוכבד שימשה אקונומית ובהמשך אחות. לא, היא לא הוכשרה לעניין, אבל האחות הרשמית לא הסתדרה עם המשרה, ויעקב דרורי – מזכ"ל בני עקיבא, חבר הקיבוץ ויוצר הקונספט של ישיבות ההסדר – הודיע ליוכבד שמעכשיו היא אחות. כשאמרה שהיא לא יודעת לעשות זאת, ענה "את תדעי". את הזריקה הראשונה שלה קיבל עמי אפלבום, תינוק בן חצי שנה. היום הוא המדען הראשי של מדינת ישראל, ונראה שהוא בסדר גמור.
שלוש הבנות של שמואל ויוכבד נולדו עוד בהרצליה, הבן יוסי נולד בקיבוץ. בן נוסף, צביקה, הם אימצו לאחר שהתייתם מהוריו בינקותו. הלינה המשותפת בבית הילדים, אומרת יוכבד, הייתה בעיניהם המובן מאליו: "לא שאלנו שאלות, מבחינתנו אין דרך אחרת".
בשנת 61', כשהוא בן ארבעים בלבד, נפטר שמואל לאחר שלקה במחלה קשה. "תשעה חודשים נלחמתי על ההבראה שלו. בבית חולים בילינסון אמרו שאין מה לעשות, אבל אני אמרתי שאני לא מוכנה. הלכתי ללהדסה עין־כרם. לצערי זה לא עזר. הוא קיבל טיפולים והכול, ולא הועיל". בתה הבכורה יעל – שהייתה גם הבת הראשונה של הגרעין – נהרגה בתאונת דרכים בגיל 60.
ארבעים שנה שימשה יוכבד כאחות בסעד, ובמהלכן התמודדה גם עם טראומות המלחמות. "במלחמת סיני הגיעו חיילים פצועים מעזה. אחד בלי אף, אחד בלי אוזן, בלי רגל. כבר לא היה ציוד לעזרה. היה זרם של פצועים, גם ערבים וגם שלנו. גם מתים. והייתי אחות יחידה. התחיל גשם, הייתי אז בהיריון, סחבתי את המזוודות הכבדות בין הפצועים ופחדתי מאוד. גם במלחמת ששת הימים הסתובבתי בין המקלטים". לא היו הרבה התקפות ישירות על קיבוץ סעד, "אבל פצצת המרגמה הראשונה שנפלה בארץ ב־67' – נפלה כאן. גם הקסאם הראשון, ב־2001".
"בשבת השחורה הלכנו ברגל לשפיים, לתמוך בהם כמעגל הגנה כדי שהבריטים לא ייכנסו לעשות שם חיפושים. הייתי בהיריון והיה לי קשה. אני זוכרת שחיפשו בשבילנו מזרנים ושמיכות. בילינו שם יומיים, והאנגלים עמדו צמוד אלינו"
בגיל 69 פרשה יוכבד מהמרפאה. "היינו שם שתי אחיות, ביחסים מאוד טובים. כשהאחות השנייה רצתה לעזוב, אמרתי: אני לא עובדת עם מישהי חדשה וזרה". היא חזרה למטבח של הקיבוץ, בהתחלה כאקונומית ובהמשך כאחראית על המנות הצמחוניות ועל פרויקט ההגשה העצמית, כששיטת ההסעדה השתנתה. לפני תשע שנים, כשהיא כבר בת תשעים, פרשה מתפקידיה. "אני המבוגרת והוותיקה ביותר בקיבוץ", היא אומרת בגאווה.
היא גרה לבדה ("יש מישהי שבאה לחמש שעות ביום") ונהנית מביקורים במועדון ומחוגי התעמלות, תנ"ך וקרמיקה. היצירות שהיא מוציאה מתחת ידיה מעטרות את הבית הצנוע ואת הגינה. בני משפחתה קופצים אליה בקביעות כמה פעמים ביום – הבת חנה לא מפספסת את הקפה של ארבע – אבל הגיעה השעה להכניס עובדת זרה. "אני לא מתלהבת, אני מרגישה מספיק עצמאית", מבהירה יוכבד. לאחרונה נפלה כשהייתה לבדה בביתה, ואפילו לא טרחה להתקשר לאיש, אלא המתינה שיבואו בשעות הקבועות. יקית. "עכשיו אני מוכרחה להיכנע לעובדת זרה, אבל תדעו שזה לא בהתלהבות".
