כמו הרבה חלוצים אחרים, גם זאב שטיינשלייפר ניצל את המהפכה הרוסית כדי לחצות את הים השחור מאוקראינה לטורקיה, בתקווה להתגלגל לארץ ישראל. "היה בטורקיה שר צבא פולני, והוא היחיד שהותר לו לגדל חזירים שם", מספר עוזי, בנו של זאב. "המוסלמים לא עבדו אצלו, אז החלוצים עבדו אצלו, וכשהיו שומעים שיש אונייה בדרך ליפו, היו עולים עליה ומתגנבים לארץ. וזה מה שאבא שלי עשה". זאב הגיע עם יוסף טרומפלדור לתל־חי, אולם בזמן המתקפה הערבית הגדולה, במרץ 1920, לא נכח במקום. כשנה לאחר נפילת טרומפלדור היה זאב בין מקימי קיבוץ תל־יוסף לזכרו. "הם ייבשו ביצות בעמק יזרעאל, ורבים קיבלו קדחת ומתו. גם אבא שלי חלה בקדחת, ובמשך שנים נלחם בהתקפי חום".
זאב היה בעל השכלה חקלאית, שאותה רכש בבית הספר התיכון עוד בתקופת הצאר. איך זוכה יהודי לגור בכפר חינוכי כזה? "אבא שלו נחטף לצבא ושירת את הצאר במשך 12 שנים, אז נתנו לו למרות שהוא יהודי". את הידע שלו ניצל זאב להקמת גן ירק בקיבוץ, ובעיקר לגידול חצילים, שהפכו להצלחה מסחררת ומתישה לא פחות. "לא היה להם כסף ולא בשר. הם צדו חזירים, אבל אף אחד לא היה מסוגל לאכול אותם, כי התושבים כולם היו ממשפחות דתיות. אז הם אכלו חצילים לארוחת בוקר, צהריים וערב. אמרו שיש בזה הרבה ברזל, אז אחד הליצנים הניח פעם קופסת שמן מכונות על כל שולחן בקיבוץ, ואמר: יש בחצילים הרבה ברזל, אז צריך לקחת עם זה שמן מכונות שהישבן לא יחליד", עוזי צוחק.
מתל־יוסף עבר זאב למקווה־ישראל, שם שמע שמקימים יישוב חדש, מגדיאל. "למי שעזב את הקיבוץ היו בקושי נעליים, אז אבא לקח הלוואה מהסוכנות וקנה נחלה. שלושים שנה שילם עליה". זאב בנה במגדיאל את ביתו, אבל כסף למרצפות לא נשאר. הרצפה הייתה מכוסה חול, ואת התאורה סיפק פנס רוח. "היה פה רק בית ספר אחד, דתי. ההורים רצו שהילדים ידעו לפחות להניח תפילין ולהתפלל. אתם יודעים, יהודים. אבל חברי מפא"י שלחו את ילדיהם לכפר־מל"ל, שחלילה לא יצאו לתרבות יהודית רעה".
באחד הימים נדרש עוזי לטיפול שיניים, אך למרבה הצער הרופאה טיפלה בשן הלא נכונה. "עליתי לטוס, ומתברר שלמעלה האוויר דליל ולכן כואב עוד יותר. כמעט עשיתי תאונה מרוב כאבים. אז נתנו לי טייסת סיור וביקשו שאחתום לתשע שנים. במקום זה הוצאתי רישיון אזרחי לטיס"
עוזי היה חבר בהגנה כבר בגיל 12. "המדריך שלי היה אריק שרון. הוא היה די בריון. לימד אותנו קפא"פ – קרב פנים אל פנים. למדנו גם לירות, אבל רק כדור אחד, כדי לחסוך תחמושת". בין לבין ניהל עוזי קולנוע מקומי. "בזמן מלחמת העולם השנייה, חברת 'יונייטד פילם סרוויס' הקימה רשת קולנוע במחנות הבריטיים. בסוף המלחמה הם חיפשו שוק אזרחי, ובנו בתי קולנוע בראשון־לציון, בצריפין וגם פה. בגיל 15 למדתי להסריט. במלחמת השחרור אנשים הפסיקו ללכת לקולנוע, והוא נסגר".
המלחמה פרצה כשעוזי סיים את לימודיו, אולם הוא לא יכול היה להתגייס. "האחים שלי התגייסו, אז אני נשארתי. היה לנו משק של אלף תרנגולות ועשר עיזים. העז היא הפרה של העני; אם יש לך עז, יש לך חלב וגבינות ולבן. ראיתם את בית הכנסת במרכז המושבה? יש עדיין סימני ירי על הגג. אנשים גרו פה בצריפים, זה היה מבצר שכולם ברחו אליו כשהערבים תקפו. היינו חזית, 12 מהתושבים נהרגו.
"במלחמת השחרור הזקנים הערבים באו לאבא שלי, שהיה ראש המועצה פה שלושים שנה, שהבטיח להם שאם יהיו בשקט, לא יקרה כלום. אבל האנשים של המופתי הבטיחו להם ששר הצבא העיראקי תכף בא ומשליך את היהודים לים, אז הם התחילו לעשות בעיות. יהודי בשם עזרא ספיבק רכב על חמור לפרדס שלו, ושם חיכו לו השבאב והרגו אותו". כיתת הכוננות מצאה את גופתו של ספיבק בפרדה. והאירוע הידרדר לקרב בין אנשי הכפר לתושבי מגדיאל, שקיבלו עזרה מחטיבת אלכסנדרוני. שני יהודים ותשעה ערבים נהרגו בחילופי האש, וכעבור חודש נכבש ביאר־עדס ותושביו התפזרו. היום עומדים שם המושבים עדנים ואלישמע, וגם חלק מבתי הוד־השרון.
ב־49', כשאחיו השתחררו, עוזי התגייס. "בצבא שמעו שעבדתי במשק וניהלתי קולנוע, ומזה הבינו שאני מבין בתרבות, ועשו אותי סמל תרבות בסרפנד, צריפין". הוא דאג להופעות אמנים, להקרנת סרטים, עש ששמע את הסיסמה "טובים לטיס". עוזי ניגש למבדקים הבלתי אפשריים של חיל האוויר, צלח את בדיקת העיניים שהדיחה חצי ממאה המועמדים ("מתברר שהמון לא רואים צבעים ולא יודעים את זה בכלל"), והיה לאחד משלושת השורדים שהתקבלו לקורס מספר תשע. "אחרי הקורס המכין התחלנו לטוס בסטירמן דו־כנפי, אבל אז התפרצה בבסיס שפעת אסיאתית, וחצי קורס קדחנו מחום. אושפזנו באולם ארוך עם עשרים מיטות. ואז הופיע הפניצילין. לא ידעו מה זה ואיך, אבל החום ירד, אז החלטנו ללכת לקולנוע. באמצע הסרט נדלק האור, החובשות תפסו אותנו. הן החזירו אותנו לחדר החולים, שמו לנו חלוק פתוח מאחור, לקחו את הבגדים שלנו מהארוניות וכך לא ברחנו יותר".
קורס מספר תשע המשיך בלעדיהם. עוזי וחבריו החולים הצטרפו לקורס הבא, עשר, והוסמכו כטייסים. "נשארנו בחיים ארבעה בלבד מהקורס הזה", הוא נאנח עמוקות. כל השאר נהרגו במלחמות. אז לא היו עדיין כיסאות מפלט".
באחד הימים הוא נדרש לטיפול שיניים, אך למרבה הצער הרופאה טיפלה בשן הלא נכונה. "למעלה האוויר דליל ולכן כואב עוד יותר. כמעט עשיתי תאונה מרוב כאבים. אז נתנו לי טייסת סיור וביקשו שאחתום לתשע שנים. עשיתי חשבון – אצא מהצבא בגיל שלושים. לא חתמתי, אז העזיבו אותי. במקום זה הוצאתי רישיון אזרחי לטיס".
ואז באה רחל, והבהירה: או היא או הטיסות. "היא ניצולת שואה", הוא לוחש, "אמרה שהיא לא רוצה להישאר אלמנה. אחד הנכדים אמר לי פעם: 'פראייר, איך ויתרת על אווירון בשביל להתחתן?'. היום יש לו חברה, הוא מדבר אחרת".
רחל, הקרויה גם אירֶן, נולדה בהונגריה עם פרוץ המלחמה. אביה נספה בשואה, ולאמה לא אפשרו לצאת מגבולות המדינה גם אחרי שוך הקרבות. על השואה היא לא מדברת, גם לא עם הילדים. ב־1949 היא ושני אחיה יצאו בדרך הארוכה ארצה, במסגרת עליית הנוער. "שמו אותנו במקום מדהים בעמק אלואר, היינו לגמרי מבודדים שם בלב יער". כשהגיעו ארצה פוזרו הילדים, ורחל שובצה במשפחתון בפתח־תקווה. כעבור כשנתיים עלתה גם אמם, והאחים התאחדו – אך לזמן קצר בלבד. "רכב צבאי דרס את אמא והיא אושפזה למשך שנה וחצי", אומרת רחל. "המצב הכלכלי היה קשה, וכולנו היינו צריכים לעבוד בגיל צעיר. הייתי בת 16 כשנרשמתי לבית ספר לאחיות מעשיות".
היא עבדה כאחות בבית החולים שלוותה. "ערב אחד חזרתי באוטובוס מבילוי בתל־אביב, ושמתי לב שמישהו הולך מאחוריי. עצרתי כדי שיעקוף אותי, אבל הבחור – להלן עוזי – פתאום פנה אליי ושאל לאן אני הולכת. אמרתי: 'לשלוותה'. הוא שאל מה אני עושה שם, ועניתי: 'מטופלת'. הוא לא קנה את זה".
רחל התגייסה ושמרה על קשר. באחת החופשות הודיע לה עוזי: סיפרתי להורים שאנחנו מתחתנים. "לא שאל אותי בכלל. הייתה לי ברירה?", היא אומרת. הם נישאו ב־1957, ובתוך עשור נולדו חמשת ילדיהם. כשגדלו, רחל שבה לעבוד, כשהיא דואגת דאגה להשלים בגרויות ותואר אחות מוסמכת. שלושים שנה ליוותה משפחות בקופת חולים ובטיפת חלב, והפכה לשם דבר במושבה.
רחל עבדה כאחות בבית החולים שלוותה. "ערב אחד חזרתי מתל־אביב. היה חשוך, ושמתי לב שמישהו הולך מאחוריי. עצרתי כדי שיעקוף אותי, אבל הבחור פתאום שאל לאן אני הולכת. אמרתי: 'לשלוותה'. הוא שאל מה אני עושה שם, ועניתי: 'מטופלת'. הוא לא קנה את זה"
עם שחרורו מצה"ל שב עוזי למשק והחליף את אביו, שבגיל 68 נפטר בעקבות סיבוכי הקדחת. הוא למד אלקטרוניקה ("תיקנתי את כל מכשירי הרדיו של מגדיאל") ופתח קולנוע עם שותף. בבקרים המשיך לעסוק בחקלאות, עד לפני שנים בודדות.
"אבא שתל בננות על חצי מתוך תשעת הדונמים שהיו לו; הביא שתילים מיריחו. היה גם פרדס". במקום שבו עמד הפרדס עובר היום כביש 531. בשאר השטח בנה עוזי בניין של עשרים קומות, והוא מקווה לצרף אליו גם "מושב זקנים". "פעם הכול היה ירוק. החליטו לבנות את ניו־יורק פה. פעם כל מגדיאל היו אולי מאה משפחות. אולי. היום בכל בניין שמונים דירות".
כל ילדיהם גרים במגדיאל, שתי בנות מנהלות את קונדיטוריית "דורית וענת עוגות". עוזי ורחל גרים בביתם המטופח כבר 62 שנה. מגעה האלגנטי של רחל ניכר בכל פינה בבית ובחצר. היא מרבה לצאת לטיולים אתגריים ברחבי העולם, לפעמים עם קבוצות, הרבה פעמים עם נכדים שמגיעים לגיל מצוות או לגיוס לצבא. כשעוזי היה צעיר יותר הם היו מטיילים יחד, בכל מקום. אבל בסוף תמיד חוזרים למגדיאל.
