"אני שונא עיתונאים ושונא להצטלם", מבהיר אלי כבר בלחיצת הידיים הראשונה. בהתחשב במבנה המדור, אין ספק שמדובר בהתחלה טובה. מירלה מתנצלת בשמו, אבל אנחנו מצידנו מתגלגלים מצחוק. זה ימשיך כך כשהוא ישאל "סיימנו?" כבר אחרי הפלאש הראשון, וגם כשזה שמאחורי המצלמה יכריז שבגולן קל יותר להזמין סוס בטייק־אוויי מאשר קפה.
הבית הנעים שלהם שוכן צמוד לרפת. של השכנים. הם עצמם לא מוכנים בשום אופן לנהל רפת. הספיק להם. "להורים שלי הייתה רפת בבלפוריה ואלי עבד ברפת במרחביה, בין השאר כשהרפתנים נקראו למילואים", מסבירה מירלה. "ניהול רפת זה בית סוהר. רוצים לנסוע לקרובי משפחה? רק אחרי חליבה, ומוכרחים לחזור מהר לפני חליבת ערב. לטוס לחו"ל זה בכלל סיפור מסובך. כל הזמן כבולים למשק. לא רצינו את זה". הקִרבה לרפת לא ממש מציקה להם: "זה פחות מסריח מלול", הם טוענים. אנחנו מאמינים ומוותרים על האטרקציה של ללכת לבדוק בעצמנו.
אלי יוסף נולד במרחביה, בנם של רחל שהגיעה ממצרים ואייזיק שעלה מרומניה ("לא, אני לא מזרחי. היוסף זה עברות של יוסטר"). מירלה, על שם סבתה מרים שנספתה בשואה, נולדה בבלפוריה למשפחה חקלאית ציונית. "אמא שלי צברית בת 95", היא מספרת. "אבא ז"ל נולד בווינה. איך שהתחיל הבלגן ב־39' הוא נשלח לארץ בעליית הנוער ואומץ על ידי ההורים של אמי, דוד ואראלה מונט". כן, ההורים שלה אחים חורגים.
מירלה: "ניהול רפת זה בית סוהר. רוצים לנסוע לקרובי משפחה? רק אחרי חליבה, ומוכרחים לחזור מהר לפני חליבת ערב. לטוס לחו"ל זה בכלל סיפור מסובך. כל הזמן כבולים למשק. לא רצינו את זה"
פחות משבעה קילומטרים מפרידים בין בלפוריה למרחביה, ואפס הבדלים בין זיכרונות הילדות של אלי ומירלה. "הייתה לנו ילדות מושבית מקסימה, בלי טלוויזיה, רק רדיו והרבה משחקי רחוב", היא מתארת. "הכרנו כשהייתי בת 16. לא במועדון ולא בפאב, אלא בנסיעה בטרקטור לגנוב אבטיחים בשדות בלפוריה. נהנינו גם לשבור ביצים שם. ברגע שראינו את השומר, ברחנו. איש לא קרא למשטרה". אלי בן ה־17 התחיל איתה בגלל התערבות. הוא שאל את חברה שלה אם יש לו סיכוי עם מירלה, החברה ענתה שלא, ואלי היה חייב להוכיח שהיא טועה. הם נישאו כעבור ארבע שנים. "אלי היה ממש אחרי צבא, כלומר בן 21, אז אני הייתי 20", היא מחשבת מופתעת. "וואי, לא שמתי לב שהתחתנתי כזו צעירה".
אלי שירת בשריון, התגייס ב־3 באוקטובר 1973. נראה שהקונספציה לא נגעה בו, אחרת קשה להסביר מדוע פנה לאביה של מירלה ושאל: "אם פורצת במקרה מלחמה, מה עושים עם הטירונים?". בשישה באוקטובר הוא קיבל תשובה. "עשו מאיתנו חיילים רק אחרי מלחמת יום הכיפורים", הוא אומר. גם בחזית התיכונית של מירלה המלחמה שינתה סדרי בראשית, כשחלק ניכר מציוני הבגרות הפכו פנימיים. "המורים שירתו שמונה חודשים במילואים ופשוט לא לימדו אותנו", היא נזכרת.
היא שירתה כמורה־חיילת במסגרת עתודה, והשתחררה עם נישואיה, בספטמבר 76'. הזוג הצעיר חיפש התיישבות צעירה להצטרף אליה. אלי היה בגרעין של תנועת המושבים שיועד לערבה, אבל ההתיישבות שם בוטלה. היעד הבא היה אלי־עד, יישוב שהוקם ב־68' בגולן ונקרא על שמו של אלי כהן, המרגל שסייר כאן שנים אחדות קודם לכן בחסות צמרת הממשל הסורי. בתחילה היה היישוב מאוכלס על יד גרעין נח"ל. "כשהתגייסתי היה לנחלאווים דימוי שלילי, שהם לא עושים צבא מלא, ולא רציתי סוג כזה של שירות", אומר אלי יוסף. "בסוף הגענו לכאן דרך ועדת קליטה".
אם אתם מדמיינים חדר אפלולי שבו נערכים ראיונות על ידי שלושה חברי ועדה מיושבים בדעתם, אתם לא בכיוון. "יואב צור ז"ל, חבר שלי מבאר־טוביה, הודיע לי שחסרים אנשים באלי־עד", מספר אלי. "אמרתי למירלה שאני קופץ לרגע לראות את היישוב, וכבר בדרך נדלקתי על המרחבים כאן". בכניסה לאלי־עד ישבו על הדשא שתי בנות, ואלי שאל אותן מי ועדת קליטה פה. "אנחנו", הן ענו. כששאל איך מתקבלים, התשובה הייתה: "מתי אתה יכול להגיע?". "ארבעה ימים אחר כך כבר היינו פה לשבוע היערכות", אומרת מירלה. "אני אפילו לא ראיתי את המקום קודם לכן".
באותם ימים ביקשו באלי־עד לעלות על מסלול קהילתי כשלרשותם שבע משפחות בלבד. מהרווקים שתפסו את הנקודה עד אז הם נפרדו לשלום, ואמרו להם לחזור נשואים. חלקם צייתו.
במשך 15 שנה הייתה מירלה המנהלת המוערכת של המעון ביישוב הסמוך, אבני־איתן. עכשיו, כשהיא רואה סימני פנסיה באופק, היא מסתפקת בתפקיד המחליפה הקבועה ארבעה ימים בשבוע, ונהנית מכל רגע. איך היה החיבור עם תושבי היישוב הדתי? מצוין. "באתי מבית אפיקורסי מאוד, ובאבני־איתן למדתי המון דברים יפים על התנועה הדתית. זו צורת חיים שלא הכרתי. סבא וסבתא היו שומרי מסורת באירופה, אבל זרקו הכול כשהגיעו לארץ. סבא שלי היה אנטי. הוא עשה לי דגל עם תפוח לשמחת תורה, אבל בעצמו לא הגיע לבית הכנסת אפילו ביום כיפור". בלפוריה שממנה באה מירלה התפארה בבית כנסת, אבל לאלי־עד לקח זמן להתרגל לרעיון. "אנשים נבהלו. אמרתי: מה נבהלים? קצת מסורת זה נהדר".
"אני נולדתי בתוך הדבר הזה", אומר אלי. "לא היינו נוסעים בשבת ליד בית הכנסת במרחביה. הייתה דרך עוקפת, ומאוד כיבדנו. ביום כיפור ובראש השנה הלכנו לבית הכנסת. אמא שלי הייתה צמה ומדליקה נרות שבת. בכלל, כל המשפחה שלה חרדים".
אלי ריכז את הגד"ש של אלי־עד במשך עשור, עד 1987. לאחר מכן עבר למחלקת הביטחון שלה מועצה האזורית גולן ומילא מגוון תפקידים עד שמונה לקב"ט המועצה, תפקיד שהוא משמש בו עד היום. חתיכת אחריות, אנחנו אומרים, ובפעם הראשונה הוא מפסיק להתגלגל מצחוק ואפילו מתיישב לכמה דקות רצופות בלי לקום ולהסתובב. "האחריות שלי היא הביטחון האישי של כל אחד מהתושבים", הוא אומר. "כתושב הגולן אתה תקבל מעטפת במקרה שנקלעת לצרה, לא משנה איפה אתה; פנצ'ר בכביש 6, צורך בחילוץ בערבה, או כל דבר אחר שיקרה לך בארץ או בחו"ל". מעבר לזה הוא אמון על מערך החירום של המועצה. אל תתנו לשקט הפסטורלי להטעות אתכם, סכנות יש. "האיום העיקרי כרגע הוא מסוריה, וגם בלבנון אנחנו מסומנים. המלחמה ב־2006 הגיעה אלינו הביתה. אנשים היו לחוצים, ואני אמרתי: תפסיקו לראות טלוויזיה. התקשורת דוחפת לך לראש תרחישי קטסטרופה ויוצרת חרדות. ברמת הגולן נחתו 150 טילים מכיוון לבנון, וזה הפר את האיזון. אבל ברגע שהמנהיגות המקומית משדרת חוזק, זה נבלע".
"הגענו לכאן דרך ועדת קליטה", מספר אלי. "אמרתי למירלה שאני קופץ לרגע לראות את היישוב, וכבר בדרך נדלקתי על המרחבים". בכניסה לאלי־עד ישבו על הדשא שתי בנות, ואלי שאל אותן מי ועדת קליטה פה. "אנחנו", הן ענו. כששאל איך מתקבלים, התשובה הייתה: "מתי אתה יכול להגיע?"
הזליגות ממלחמת האזרחים בסוריה הביאו אתגר נוסף, אבל אלי מסכם את התקופה בסיפוק: "המנהיגות שלטה באירועים האלה. מנהיגות חזקה יוצרת אוכלוסייה חזקה. כשהיא יודעת להוביל תהליכים קשים, אנחנו מסוגלים לעמוד בהם. ראינו את ההיפוך של זה בתקופת הקורונה. אחרי הזגזוג בהנחיות לאזרחי ישראל, לא מפתיע איך נראה הסגר השלישי; חוסר המשמעת של התושבים נוצר בגלל חוסר אמונה במנהיגות.
"אנחנו ערוכים גם לתרחישים מהסוג שיש ביהודה ושומרון, אבל לא חווינו את המצוקה האמיתית של האנשים שם. למדתי מחברים וקב"טים ביו"ש שמה שמחזק זה האמונה. אמונה היא דבר שאי אפשר לנצח אותו. זה למעשה מה שמוביל את הדבקות שלנו בארץ ישראל. אגב, אני לא ימני ולא שמאלני. אני יהודי. מה ששלי שלי, ומה ששלהם שלהם. ומה שהשגתי לי – זה שלי. אין לי אמונה בהם בשום מצב", הוא אומר על הפלסטינים, ואנחנו תוהים אם זה זמן טוב לגלות לו שהוא ימני, או שיחכה לקרוא על זה בעיתון. אלי, כדרכו, פורץ בצחוק חם וחביב.
על עתיד הגולן הם מדברים בתקווה ובחשש. "חרב פיפיות", אומרת מירלה. "החזון של ראש המועצה הנוכחי הוא הכפלת מספר התושבים בתוך עשור, כי אם לא נלך קדימה, נישאר מאחור. מצד שני יש רצון לשימור הגולן כמו שהוא. שטחים פתוחים, מקומות לטייל בהם. תראו, עד לפני עשור היו באלי־עד ארבעים משפחות, והיה לנו טוב, אבל לא היו כאן גני ילדים, לא פעוטונים. לדור ההמשך לא היה פה אופק. בהחלטה קהילתית קראנו לבנים לחזור ליישוב, הקצינו להם נחלות וההיענות הייתה מדהימה. בנוסף הרחבנו עוד 21 יחידות חקלאיות ועוד שלושים בתים קהילתיים. היום היישוב אלי־עד פורח, הוא אחד החזקים ברמת הגולן, בעיקר מבחינה חברתית".
גן המשחקים בצומת הקרוב לבית משפחת יוסף הומה הורים צעירים. זקנים וזקנות ברחובות אלי־עד עוד אין, הם הרי בקושי מריחים את הפנסיה, אבל ילדות וילדים משחקים ברחובותיה, מבטיחים מקום גם לדור הבא.
