חגיגות "יום הללויה" וסֵפֶר שקרא על משפט דרייפוס הביאו את אמריקו פלוט – לימים אמיר – להתעניין בשורשיו. הוא היה אז צעיר ברזילאי בלי סנטימנטים מיוחדים ליהדותו, שצפה בשכניו ובחבריו הטובים חוגגים מסורת דתית מקומית: תולים בובה גדולה המסמלת את יהודה איש קריות, ושורפים אותה ברוב עם. על הדרך, מי מהם תופס עובר אורח עטור פאות וזקן, ומכה אותו נמרצות. כשאמריקו ביקש למחות, ענה לו חברו: "היום מותר להם, זה יום הללויה". אמריקו נפגע קשות. "אם להיות יהודי זו סיבה לעונש, זו כנראה גם סיבה לגאווה", חשב לעצמו. הוא החל לפקוד את המרכז היהודי הברזילאי שהוקם עבור קורבנות מלחמת העולם השנייה, שמע שם הרצאות, למד יידיש ונחשף לשלוש תנועות הנוער שפעלו במקום – השומר הצעיר, בית"ר ודרור.
כשבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה, אמריקו היה בשנה השלישית ללימודי הנדסה בפקולטה הכי מבוקשת באמריקה הלטינית. הצעיר הנרגש ביקש להתגייס למאמץ המלחמתי בארץ ישראל ופנה לשם כך להסתדרות הציונית, אבל תגובתה התעכבה. אז אמר לעצמו: "אם אני מוכן לתת את החיים שלי במלחמה, למה שלא אתן אותם בעבודה וביצירה?". אמריקו חבר לתנועת דרור, ובשל גילו הבוגר הוא התבקש, כמו חבריו, להקים קבוצת נערים חדשה. "הבאנו בחורים בני 17 לקבוצה שלנו, שנקראה 'להבה'", מספר אמיר. "בחור אחד בשם ברננדו שאל אם הוא יכול לצרף את אחותו סוניה בת ה־15, והסכמתי. הוא הביא צעירה ג'ינג'ית שמיד הייתה פעילה". לקראת העלייה ארצה יצאה הקבוצה להכשרה חקלאית, ובמהלך הנסיעה החל לרדת גשם. "התכנסנו כולם יחד, ופתאום היד שלי מצאה יד אחרת", הוא נזכר. "פתאום", צוחקת סוניה, שעדיין מביטה במדריך שלה מהתנועה בעיניים מעריצות. מאז הם ביחד.
"עמדתי לנסוע למכביה כשוער כדורגל, נציג קבוצת השחמט ושחקן ברידג', כשסבא שלה נפטר", משחזר אמיר. "שאלתי את סוניה אם היא רוצה שאוותר על הנסיעה, והיא אמרה שלא, כי זה חשוב לי. וככה זה עד היום, כל פעם אחד מאיתנו מוותר לשני. גם אחרי שבעים שנות נישואין".
לאמיר הייתה בעיה: הוא נרדם. בלימודים, באספות, וגם בפגישה עם אנשי הסוכנות. כך התגלתה אצלו נרקולפסיה – הפרעה נוירולוגית שמשבשת את ויסות השינה. "בקיבוץ הציעו שאסע לארה"ב במסגרת שליחות ואפגוש שם את ד"ר וקסלר, מומחה עולמי לנושא. אבל באמצע קורס ההכנה אמרו לי: מצטערים, צריכים אותך כרכז שליחים בברזיל. זה היה דין התנועה"
הם התחתנו כשסוניה הייתה בת 17. "התאהבתי באמא הפנטסטית שלה, וברננדו הפך לגיס שלי ובהמשך לשכן בקיבוץ", מסכם אמיר. ב־1952 עלו ארצה, במסגרת גרעין שאליו הצטרפו עם תום לימודי ההנדסה של אמיר. הגרעין הזה היה מיועד לקיבוץ מפלסים, אבל החבר'ה מארגנטינה הגיעו לשם קודם. כמו על מגרש הכדורגל, גם הקופה־אמריקה הקיבוצית יצרה מתיחויות, והברזילאים עזבו לברור־חיל – היישוב האחרון שהוקם לפני קום המדינה או הראשון אחריה, תלוי את מי שואלים ("לפני, לפני"). אחרי הכשרה בת חצי שנה בתל־יוסף ושנה נוספת בפלוגת עבודה באפיקים, הם הצטרפו לקיבוץ, כשסוניה כבר נושאת ברחמה את בתם הבכורה מיכל.
"כתוב באחד הספרים: אם תרצה לראות שמחה אמיתית, בוא לברור־חיל ותראה את אור הנר", אומר פלוט, ומתכוון לאמרה המובאת במסכת סנהדרין שבתלמוד הבבלי. מעשה שהיה כך היה: הימים ימי שמד בחסות הקיסר אדריאנוס, וברית המילה אסורה בחוק. מה עושים כשנולד בן? בברור־חיל מדליקים אבוקה – להלן "אור הנר" – וכך מכריזים ברמז שיש במקום משתה שמחה. קיבוץ ברור־חיל הוקם סמוך לכפר הנטוש ברר, ששימר את השם המקורי; הקיבוץ השכן נקרא אור־הנר.
במרכז ברור־חיל שוכן מועדון על שם אוסוולדו ארניה, הדיפלומט הברזילאי שניהל בכ"ט בנובמבר את הצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה. ארניה תמך בתוכנית שתביא להקמתה של מדינת ישראל, ואף אפשר למשוך את הדיון באמצעות פיליבסטר, כדי שהסוכנות היהודית תצליח בינתיים לגבש את הרוב הדרוש. הפטיש שבו חתם את הדיון ופרוטוקול ההצבעה המקורי הוענקו על ידו למוזיאון של קיבוץ ברור־חיל.
הם מקבלים אותנו בסלון ביתם הקטן. מתנצלים על הצפיפות, אבל מה הם צריכים יותר. נכון, הקיבוץ מתהדר היום בווילות מפוארות – "ארמונות", קוראת להם סוניה – "אבל כל עוד אלה בנים חוזרים, אני שמחה. טוב לי פה". מה שפחות טוב, מזהירים אותנו בני הזוג, הם המים. "אנחנו משק עני שלא היה לו כסף להחליף צינורות", אומר אמיר. "שמו פה פילטר, ובמקורות אמרו שהמים מצוינים, אבל אנחנו לא בטוחים. החלטנו שאנחנו מרתיחים את כל המים ושמים במקרר. אנחנו לא מוכנים להגיש מי ברז".
לצד כוסות המים הם מפנקים אותנו במשקה גוארנה שמרווה ושובה את בלוטות הטעם שלנו. גם זה, איך לא, תוצרת ברזיל. "כשהפורטוגלים הגיעו לשם, הם מצאו בתוך יערות האמזונאס שבט אינדיאני שנקרא גוארני. לפרי שגדל שם הם קראו על שם השבט, וממנו עשו את המשקה הזה. בברזיל 'גוארני' הוא שם השבט, הפרי, אופרה מפורסמת וקבוצת כדורגל בסאו־פאולו. אגב, בארץ אפשר להשיג את המשקה הזה רק במרכולית שלנו".
למרות הקרבה לרצועת עזה, הבית הקומפקטי נטול חדר ביטחון. מה הם עושים בשעת אזעקה? "יושבים ביחד מחובקים ומחכים לתוצאות", עונה אמיר. "אבל אנחנו יודעים דבר אחד: א־לוהים הוא ברזילאי, ללא ספק".
בשנותיהם בקיבוץ, סוניה טיפלה בילדים ובמחשבים, ואמריקו היה טרקטוריסט ("הגעתי לשיא בתחום – נהג קומביינה"), ואז סדרן עבודה, מזכיר ובסופו של דבר רכז המשק. אבל הייתה בעיה: הוא נרדם. בלימודים, באספות, וגם בפגישה עם אנשי הסוכנות. רק אז התגלתה אצלו הנרקולפסיה – הפרעה נוירולוגית שמשבשת את ויסות השינה. "שמענו שיש מומחה עולמי לתחום, ד"ר וקסלר שמו, שהיה אמור להגיע ארצה בעוד שנה. אבל בקיבוץ הציעו שבמקום לחכות, אסע לארה"ב במסגרת שליחות ואפגוש אותו שם". בשלב זה החליט אמריקו לעברת את שמו, כיאה לשליח מארץ ישראל, והפך לאמיר. "באמצע קורס ההכנה לשליחים אמרו לי בקיבוץ שהם מצטערים, אבל צריך אותי כרכז שליחים בברזיל. התנגדתי כי רציתי לטפל בבעיה שלי, אבל זה היה דין התנועה".
בכל זאת, הקיבוץ הלווה לו כסף לביקור אצל המומחה; סוניה, מיכל ועודד, הבן השני של משפחת פלוט, חיכו כבר בברזיל. כשכל ההכנות לנסיעה הושלמו, הגיעה ההודעה: ד"ר וקסלר נפטר. אמיר נסע בכל זאת לבית החולים הניו־יורקי "הר סיני", שם קיבל המלצה לתרופה יקרה שאפשר להשיג רק בשווייץ. סוניה מביטה בנו בהתלהבות: "אתם מכירים עוד מישהו בן 95 שזוכר שם מסובך של תרופה שלקח לפני שישים שנה?". ובכן אנחנו, בגיל מתקדם הרבה פחות, לא מצליחים להגות נכון את שם התרופה ששמענו הרגע. עם המתעניינים הסליחה.
מה סוד החיים שלהם? "משפחה תומכת", אומרת סוניה. "אנחנו לא מרגישים בודדים בעולם, וכנראה זה גורם לנו לרצות לחיות יותר. בכל פעם שאני נחלשת, באה נכדה ואומרת לי: 'אני בהיריון. חכי ללידה'. כשיש למה לחכות, אני עושה מאמץ"
במהלך השליחות בת השנתיים התבשרו בני הזוג כי אריה גליקו – בן גרעין שהגיע מארגנטינה לקיבוץ ואומץ על ידם – נהרג בתאונת אימונים. לבתם השלישית קראו אורלי, שם שמכיל את אותיות כינויו, ארי. אחרונה נולדה נגה, וכמו אחיה הגדולים גם היא גדלה בבית ילדים. ולא, מעולם לא הייתה להם בעיה עם זה. "היינו פעילים מאוד בוועדות ובמזכירות, וזה לא היה מתאפשר אם הילדים היו רק בבית", מסביר אמיר. הוא מציין שהתנגד גם להפרטה, עד שעודד הסביר לו שבלעדיה לא יהיה קיבוץ, ומאז שינה את דעתו בנושא ב־180 מעלות. אבל החזון? החזון נשאר בעינו. "כסוציאליסט וחבר מפלגת העבודה, אתם מבינים מהן הדעות שלי", הוא מחייך אלינו. "אני ציוני נלהב, סוציאליסט נלהב וקיבוצניק נלהב". מה זה אומר? זה אומר שהוא מצפה שכל היהודים יעלו לארץ ישראל; ושכל העולם יחיה לפי ערכי הסוציאליזם ויחתור לחברה משותפת שבה האחד דואג לאחר, "ולא ליצור מצב שבו מנהל בנק מרוויח 250 אלף שקלים ואדם אחר מרוויח 5,000. יש שלושה כוכבים שאנחנו הולכים לאורם: הסוציאליזם, הציונות, ההגשמה הקיבוצית. אלה מטרות שלעולם לא נגשים, אבל זו הדרך". הוא מביט בסוניה ומוסיף: "לא אמרתי לך את זה, אבל אלה החיים שלנו".
לסיום אנחנו ממהרים לכוון מצלמות, שכן אמיר צריך לצאת לחוג הברידג' בהדרכתו. כשסוניה שובת הלב מתיישבת על הכורסה, הוא שואל אותה אם היא צריכה משהו. היא עונה לו בלחישה: "כל מה שאני צריכה זה אותך". המקלדת והמגבעת נמסים. מה סוד החיים שלהם? "משפחה תומכת", אומרת סוניה. "אנחנו לא מרגישים בודדים בעולם, וכנראה זה גורם לנו לרצות לחיות יותר. בכל פעם שאני נחלשת, באה נכדה ואומרת לי: 'אני בהיריון. חכי ללידה'. כשיש למה לחכות, אני עושה מאמץ", היא צוחקת. אז מתי המדור יתפרסם? היא שואלת. "לאט־לאט", אנחנו אומרים לה. "יש למה לחכות. תעשי מאמץ"
