"זה לא מושב של שלושים שנה, זה כמעט מאה שנה"

שלוש פעמים בשבוע עמליה שמואלי הולכת למועדון ביישוב ונפגשת עם הכיתה. כן, הכיתה. זו שגדלה איתה מגיל אפס. היום זו חבורה רב־גילית, שנעה מבני שמונים ועד לתלמידה שלאחרונה מלאו לה מאה שנים, ובכל זאת – הכיתה. "היום הכיתה נפגשים ב־" ו"היום סיפרו בכיתה ש־". כאילו לא עברו עשרות שנים מאז שהרימו כיסאות על שולחנות בית הספר ונפרדו מהתלבושת האחידה. חצי יום הם לומדים, חצי יום יושבים ומדברים. "מה שמאוד מלבב", אומרת עמליה, "זה שבכיתה מעלים זיכרונות שלנו כילדים. אנשים מבוגרים מספרים סיפורים נהדרים".

הסיפור המשפחתי הנהדר שלה מתחיל חמישים קילומטרים מכאן, בשדות יבנאל, לפני מאה שנים. אביה חצה אז את דרך הקוץ והדרדר משם לנקודה שבה אנחנו יושבים כעת, כדי להכשיר את האדמה להתיישבות. אליהו שיצר – לימים צור, ובהמשך עמיצור – נולד בבלארוס, וכדי להגשים את חלומו הציוני הצטרף לתנועת "השומר". את עלייתו ארצה, במסגרת העלייה השלישית, הוא מימן מהוראת עברית לילדים ואף ממכירת הספרים שהיו ברשותו. החיבור שלו לקרקע הארצישראלית התחיל דווקא בהנחת אספלט בכביש מחיפה לג'דה, היום רמת־ישי. משם המשיך ל"גדוד העבודה המצרי" בלוד ובסרפנד, הלוא היא צריפין. הכשרה חקלאית הוא רכש ביבנאל, שם עבד ברפת שקיימת עד היום. "היו כל מיני קבוצות שהתארגנו יחד להקמת יישובים", מספרת עמליה. "עשו הגרלות כדי לקבוע איפה כל קבוצה תגור. פה לא היה שום דבר, אבל זה מה שיצא בהגרלה".

את מרים רעייתו, בוגרת בית היתומים בירושלים, הכיר אליהו בכפר הילדים בגבעת־המורה. הוא עבד שם כשומר, היא עבדה בחליבה ובלול. אחיה, שעלה יחד איתה מאוקראינה, ניסה לשכנע אותה לעבור לארה"ב, אבל מרים סירבה. במקום זה נישאה כאן לשומר החרוץ, שידע לדבר שמונה שפות. השניים הקימו יחד משק זעיר בעפולה, תוך שהם ממשיכים במאמצים להקמת כפר־יהושע. המושב שנוסד ב־1927 נקרא על שם מנהל "הכשרת היישוב", יהושע חנקין. זו לא הייתה המחווה היחידה של המתיישבים לגואל אדמות העמק: חדי העין ומצלמות הרחף יבחינו כי היישוב נבנה בצורת יו"ד, האות הראשונה בשם יהושע.

עמליה גדלה כבת יחידה בין שלושה בנים שגויסו לעבודות המשק המשפחתי. "היו לנו רפת ולולים ועוד קצת פרדסים, קצת קישואים. המשק של אבא היה בגודל של קיבוץ שלם. עבדנו קשה, אבל אתם יודעים מה? נהנינו מאוד. הייתה חברות טובה עם השכנים: החציר היה משותף, ואת דילול התירס עשינו כולם יחד, למרות המשקים הנפרדים. אבל לא הייתה מחויבות. כל אחד עשה מה שהוא רצה לעשות".

ארבעים שנה לבש רם את סרבל הטיסה של חיל האוויר. כשהיה המפקד של בסיס רמת־דוד, סמוך לכפר, היה אביו סופר את המטוסים הממריאים והנוחתים בשדה, ואומר: "אם מספר ההמראות והנחיתות זהה, סימן שאתה מצליח בתפקיד"

אחיה הבכור והפלמ"חניק, עמי (עמיהוד), נפל במלחמת השחרור. "הוא ליווה שיירות בדרך לירושלים, נפצע בקרב נבי־סמואל אבל התאושש וחזר להילחם. שנה אחר כך, באוקטובר 49', נהרג כשעלה על מוקש בבית־גוברין". לאחר נפילתו של עמי שינה אביהם את שם המשפחה פעם נוספת: לשם המעוברת "צור" הוא צירף את שמו של הבן.

גם היום קשה לעמליה לדבר על אחיה. היא נאנחת, משפילה רגע את עיניה ומוסיפה: "אמא הייתה אומרת – 'הוא היה צריך להיות איפה שהוא היה צריך להיות'. אבא כל הזמן חיכה לו שיחזור מהצבא". בגיל 73 הלך אליהו לעולמו, בעקבות שבץ מוחי ובעיקר משיברון לב. עמליה מסיטה מבט ומסכמת: "וזהו, זה הכול". בהמשך היא תשתף קצת יותר. עדיין בקצרנות, במילים מדודות של כאב.

ההורים היו עסוקים במשק, היא מספרת, לא היו כל כך זמינים לילדים. זו תקופה אחרת, לא התעסקו באבל של אחים שכולים. אפילו לשבת שבעה לא יכלו להרשות לעצמם: כבר באותו יום היו חייבים ללכת לחלוב. "אבא היה עושה חושך בבית, שאיש לא יבוא", היא נאנחת לרגע. "אדמה קשה, אנשים קשים".

בין התמונות המשפחתיות על הקיר בולטת תמונתו של עמי בן השנה, מצולם ליד הצריף הראשון שהמשפחה התגוררה בו בכפר. בתמונה אחרת, על שידת הסלון, הוא מחבק את עמליה הקטנה ואת נדב, אחיהם הצעיר. גדעון, האח הנוסף, היה ילד מיוחד. הוא נפטר לפני שנתיים. עכשיו נותרו בכפר רק נדב ועמליה. כבן ממשיך קיבל נדב משק משלו, שהפך עם השנים לגדול ביותר בארץ, לדברי עמליה. "עד היום נדב מחזיק אותו", היא אומרת בגאווה, "וזהו. זה הכול".

***

את צביקה שמואלי היא הכירה בצבא. היא שירתה כמדריכת נוער, הוא היה המפקד. המכנה המשותף היה ברור: הילדות החקלאית שלו בבאר־טוביה דמתה להפליא לילדותה בכפר־יהושע. על הדרך גילו השניים שאבותיהם סללו יחד כבישים ב־1920. שלושה ילדים נולדו לבני הזוג שמואלי: ציפי הבכורה; עופר הצעיר, בן ממשיך במשק ("כל בתי העץ פה? הוא בנה בעצמו"); וביניהם ילד הסנדוויץ' רם, שנקרא על שם חבר של עמליה – הטייס רם איילי, שנהרג בתאונת אימונים.

רם שמואלי, תת־אלוף במיל' וטייס קרב לשעבר, יושב איתנו כעת לצד אמו. מזכיר לנו לא להסיר מסכה, דואג לשלומה. ארבעים שנה טס במדי חיל האוויר, ובתפקידו האחרון שימש ראש להק המודיעין של החיל. כשהיה המפקד של בסיס רמת־דוד, סמוך לכפר, היה אביו סופר את המטוסים הממריאים והנוחתים בשדה, ואומר: "אם מספר ההמראות והנחיתות זהה, סימן שאתה מצליח בתפקיד".

מאז שחרורו הספיק רם להקים פרויקטים חינוכיים, שאחד מהם זיכה אותו בפרס ירושלים לאחדות ישראל. הוא גם היה יו"ר ארגון "השומר החדש", ולצד זאת התמיד בעבודה חקלאית בשטח שלו בכרם־מהר"ל, שם הוא מתגורר. במקביל מתחזק רם יחד עם אחיו עופר משק זיתים בכפר־יהושע. לבית הבד, ששוכן סמוך לביתה של עמליה, הם קראו "צביקה שמואלי" על שם אביהם, שנפטר לפני 15 שנה; לתוצר הם קראו "שמן עופר".

רם נזכר איך הוא ואחיו שאלו את סבא אליהו, כשהקרה כאן קידמה את פניהם מדי בוקר, למה בחר להתיישב במקום הכי קר בעולם. סבא צחק וענה: "א־לוהים פיצה אותנו; בשעות הצהריים זה גם המקום הכי חם בעולם". חם כמו היום? אנחנו מתעניינים ביושבנו אצלם ביום שרבי של שלהי הקיץ. "עוד יותר", הם עונים ומציעים לנו לקחת בפרופורציה את ההתחממות הגלובלית. "עבדנו בלי מאוורר, וישנו צהריים על הרצפה כי רק היא עוד הייתה קרה".

גם לאחר נפילתו של אחיה, מספרת עמליה, ההורים היו עסוקים במשק, לא היו זמינים לילדים. זו תקופה אחרת, לא התעסקו באבל של אחים שכולים. אפילו לשבת שבעה לא יכלו להרשות לעצמם: כבר באותו יום היו חייבים ללכת לחלוב. "אבא היה עושה חושך בבית, שאיש לא יבוא. אדמה קשה, אנשים קשים"

12 דונם אגסים עובדו בידי משפחת שמואלי, ואת חופשת הקיץ בילו הצעירים בזחילה כשהם מוציאים בצלים מהאדמה הלוהטת. "אם יש משהו שמחשל אותך, זה איסוף בצלים באוגוסט", מסכם רם.

מה חושבת עמליה על המדינה שצמחה לנגד עיניה? היא לא מסוגלת לתאר. "הדבר הכי גדול בעולם. אין, אני… בשבילי…", היא אומרת בהתרגשות מגומגמת, והמילים נעתקות. "זו הצלחה גדולה מאוד שלנו. אנחנו רק צריכים שיהיה לנו כוח לשמור על מה שיש לנו".

כשהיא נתפסת מדי פעם לדאגה לביטחון ישראל, רם ממהר להרגיע. "יש לנו ביד דברים", הוא רומז לה ומשתתק. את קולותיהם של המיואשים מהמדינה היא מסננת, לא שומעת מה שהיא לא רוצה לשמוע. "אנחנו לא משתפים פעולה עם השלילי", היא קובעת ומצביעה על רם: "הוא משפיע עליי. וזהו. זה הכול". רם ממהר להבהיר: "זה היא לימדה אותי, אני רק מלמד אותה חזרה".

הוא שולף תמונה נהדרת של שני ילדים – נינים של עמליה – רכובים על טרקטור. דור חמישי לחקלאים גאים. כל אחד מהנכדים שלה גדל ועובד במשק. לא כולם יהיו חקלאים – הרי מכל ענף משפחתי יש בן ממשיך אחד בלבד – אבל כולם מושרשים באדמה. "הכיוון שלהם לא בחו"ל או שטויות כאלה", מבהירה עמליה. "אבא שלי לא יצא מהארץ מאז שעלה. כשעזב את פולניה הוא לא השאיר מאחוריו פשפש אחד קטן, אף קצה חוט לחזור אליו".

94 שנים אחרי הקמתו, כפר־יהושע מצליח לשמור על אופיו. אספות חברים עדיין מתקיימות בו, החלטות עדיין נקבעות בהצבעה משותפת, וכל אחד שומר עדיין על משק משלו. וכן, גם הכיתה התאוששה מהקורונה ושבה להיפגש. "זה לא מושב של שלושים שנה, זה כמעט מאה שנה", מסבירה עמליה, כמו באה לבטא במילים מעטות, כדרכה, את הקשר הבלתי אמצעי לקרקע, את השורשים העמוקים. כי מה בעצם צריך בגיל 84? את דור ההמשך שהולך בדרכה, את האופטימיות שהורישה לילדיה, ואת הכיתה. וזהו. זה הכול.