אחת הציפיות השקטות שאנחנו נכנסים איתן לזוגיות היא שעם הזמן כבר לא נצטרך להסביר יותר מדי. אחרי שנים יחד, הוא אמור לדעת. להבין לבד מה עובר עליי, לזהות מתי משהו קשה לי, מתי אני זקוקה ומתי נפגעתי. הציפייה הזו אינה רק עניין של נוחות או הרגל, אלא נוגעת במשהו עמוק יותר, בכמיהה להיות מובנים, מבלי שנצטרך לתווך את עצמנו החוצה.
כדי להבין את מקור הערגה הזו, צריך לחזור למקום מוקדם הרבה יותר. בראשית החיים, החוויה היא סימביוטית. התינוק אינו חווה את עצמו כנפרד, אלא מזהה את הדמות המטפלת כחלק ממנו. אלא שההתפתחות מחייבת תנועה החוצה מהמקום הזה, אל עבר מובחנות. הילד לומד שהוא אדם נפרד, שיש לו עולם פנימי משלו, ושכדי שיבינו אותו הוא צריך לבטא את הצרכים והרצונות שלו. בתוך זוגיות, דווקא משום שהיא הקשר האינטימי ביותר בחיינו הבוגרים, משהו מהזיכרון הסימביוטי הזה מתעורר מחדש. לצד הרצון בקרבה, מתעוררת גם הציפייה שהקרבה הזו תבטל את הצורך בתיווך. וכאשר זה לא קורה, הפער אינו נחווה כהבדל טבעי בין שני אנשים, אלא כהחמצה של הקשר.
מתח זה, בין קרבה לנפרדות, אינו נשאר ברמה התיאורטית בלבד. הוא מתבטא גם במקומות עמוקים יותר בנפש. מחקרים על סיוטי ילדים מראים שהם נעים פעמים רבות בין שני קצוות: הפחד להישכח ולהישאר לבד בעולם גדול מדי ("שכחו אותי בבית"), ומנגד הפחד להיבלע על-ידי משהו גדול וחזק מהם ("מפלצת בלעה אותי"). לכאורה נראה כי מדובר בפחדים מנוגדים, אך למעשה הם מבטאים את אותה שאלה בדיוק: איך להיות בקשר בלי לאבד את עצמי ואיך להיות עצמי בלי לאבד את הקשר?. השאלה הזו אינה נשארת בילדות. היא חוזרת בתוך זוגיות, רק בצורות אחרות. היא מופיעה ברגעים שבהם אני רוצה שיבין אותי והוא לא מבין, כשאני זקוקה לקרבה והוא צריך מרחב, כשמשהו בי מתכווץ כי לא קיבלתי את מה שחשבתי שאקבל.
הכי מעניין
לשמור על נפרדות בתוך היחד
הרב ד"ר אברהם טוורסקי נתן פעם דימוי יפה לרגע בו משהו נשבר כדי שמשהו חדש יצמח: לובסטר גדל בתוך שריון שאינו מתרחב יחד איתו. בשלב מסוים, השריון נעשה צר ולוחץ והלובסטר נדרש להשיל את השריון ולהישאר לזמן מה חשוף, עד שנוצר שריון חדש. גם בזוגיות, רגעי המתח אינם בהכרח סימן לכך שמשהו נשבר, אלא לעיתים סימן לכך שהקשר הגיע לגבולו הנוכחי. אלא שכדי שתתרחש תנועת גדילה, צריך להסכים לשהות, לפחות לרגע, בתוך אותה אי נוחות.
כאן נכנסת לתמונה הגותו של ד"ר דיוויד סנרש, פסיכולוג קליני ומטפל זוגי, שפיתח את גישת המובחנות. סנרש אינו מתמקד רק ביכולת לשאת מתח ופערים בזוגיות, אלא בשאלה עמוקה יותר: מה אנחנו עושים עם עצמנו בתוך מקומות בהם יש קונפליקט או אי הסכמה ואנחנו לא מצליחים להגיע לפתרון. לשיטתו, מובחנות היא היכולת להחזיק בו זמנית שני קטבים שנראים לעיתים סותרים: הרצון להיות קרוב ומחובר, והיכולת להישאר אדם נפרד עם עולם פנימי משלו. כאשר היכולת הזו אינה מפותחת, המתח בין הקטבים הופך קשה לנשיאה ומשהו בתוכנו מבקש לסגור אותו כמה שיותר מהר. יש מי שיעשו זאת דרך התקרבות יתר, להסביר שוב, לבקש, לנסות לגרום לצד השני להבין, ולעיתים גם לוותר על עצמם בדרך. ויש מי שיפנו לכיוון ההפוך, יצמצמו את הצורך, יתרחקו, ישמרו על עצמם דרך הסתגרות או דרך חיזוק של עצמאות. בשני המקרים, התנועה נראית שונה, אך היא משרתת את אותו צורך - להפסיק את אי הנוחות. אלא שבכך, היכולת להחזיק את שני הקטבים יחד, גם את הקשר וגם את עצמי, אינה מתפתחת.
לשאת את הקונפליקט בלי לפתור אותו
לפי סנארש השאלה הזוגית המרכזית אינה – איך נפתור כל פער במהירות, אלא איך אנחנו נשארים בתוך הקשר גם כאשר הפער אינו נפתר מיד. ההתמודדות עם זה אינה מתחילה בטכניקה, אלא בשינוי עמדה פנימית כמו שמציע סנרש, וכאן יש כמה כיוונים שיכולים לסייע להחזיק את המתח לא דרך פתרון מיידי, אלא דרך תנועה תהליכית:
- תישארו בתוך זה: נסו להישאר בתוך שיחה גם כאשר אין הסכמה, ולהחזיק בו זמנית גם את הרצון בקרבה וגם את ההכרה בכך שיש בינינו פער. זהו תרגול שאינו מתרחש ברגע אחד, אלא נבנה לאורך זמן, מתוך הסכמה לפגוש שוב ושוב את המקומות הלא נוחים בקשר.
- תעברו מתקשורת של דרישה לתקשורת של חשיפה: במקום לנסות לגרום לצד השני להבין או להסכים, אפשר לנסות לחשוף את החוויה הפנימית כפי שהיא. לא “למה אתה לא מבין אותי?”, אלא “קשה לי להרגיש לא מובנת כאן”. המעבר הזה אינו רק שינוי ניסוח, אלא שינוי עמדה. הוא מפסיק למקם את בן הזוג כמי שאמור לפתור את התחושה, ומזמין אותו לפגוש אותה.
- תכירו במגבלות של הקשר: גם בזוגיות קרובה, אין אפשרות להבין הכול ללא תיווך. כאשר הציפייה הזו מתרככת, מתפנה מקום לשפה, לניסוח, וליכולת לבקש באופן ישיר יותר את מה שחשוב לנו. באופן פרדוקסלי, דווקא ויתור על הפנטזיה הסימביוטית מאפשר קרבה מדויקת יותר, שאינה נשענת על ניחוש אלא על מפגש.
לבסוף חשוב לזכור שמובחנות אינה הפוכה לקרבה, אלא תנאי לה. ככל שכל אחד מאיתנו מפתח את היכולת להכיר את עצמו ואת הצרכים שלו, מתחילה להיווצר צורה אחרת של קשר, כזו שנשענת לא על זהות מוחלטת, אלא על בחירה מתמשכת להישאר 'אני' גם בתוך החיבור העמוק ביננו.