מריה קסטייחה הייתה בת חמש כשירדה לראשונה מתחת למים. אחותה אמרה לה לקפוץ לבריכה, והיא קפצה. עד היום היא זוכרת את המים שנסגרו מעל ראשה, את אחיה שמושך אותה החוצה ואת הפאניקה שאחזה בה. "זו הייתה טראומה", היא אומרת.
כמעט 60 שנה חלפו עד שלמדה לשחות. במהלך השנים היא ניסתה שוב ושוב להתקרב למים. היא שחתה עם חברים, נרשמה לקורסים ועבדה עם מאמנים פרטיים. בכל פעם שנכנסה לבריכה, הפחד חזר.
"פחדתי מטביעה, והפחד הזה גרם לי לשקוע אפילו במים לא עמוקים", היא מספרת. "בלעתי מים, נשמתי מים, וברגע שזה קורה אתה מרגיש כל כך לא נוח. זה היה פחד עצום".
הכי מעניין
קסטייחה, בת 66 מלונג ביץ' שבקליפורניה, גדלה בקראקס שבונצואלה, הצעירה מבין שישה אחים ואחיות – כולם שחיינים. בגיל 20 עברה לארצות הברית, הפכה למורה ובהמשך גם למנהלת בית ספר.
על היבשה היא רצה עשרה מרתונים ו-44 חצאי מרתון. אבל ליד המים סירבה להיכנס אפילו מעבר לקו הקרסוליים. "היו לי התקפי חרדה. הייתי מתחילה לרעוד", היא מספרת.
לפי המרכזים האמריקניים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC), כ-40 מיליון מבוגרים בארצות הברית אינם יודעים לשחות, ויותר ממחציתם מעולם לא השתתפו בשיעור שחייה.
הסיבות לכך מגוונות: עלויות, נגישות מוגבלת לבריכות, הדרה היסטורית של קבוצות מסוימות ממתקני שחייה ציבוריים, אבל גם חוויות ילדות קשות.
המאמן הארלי היקס, המוביל סדנאות שחייה למבוגרים בלונדון, שואל כל מתאמן חדש את אותה שאלה: למה מעולם לא למדת לשחות? "לא מעט אנשים מפחדים מהמים כי דחפו אותם לבריכה, כי לימדו אותם בצורה נוקשה מדי או כי הכניסו אותם מהר מדי למים עמוקים", הוא אומר. "החוויה הרעה הזאת גרמה להם להתרחק מהמים במשך שנים".
"החוויה הרעה הזאת גרמה להם להתרחק מהמים במשך שנים"
לדבריו, דווקא החשיפה ההדרגתית למים יכולה לחולל שינוי מהיר. החודש הוביל קבוצה של 16 מבוגרים שפחדו ממים למחנה אימונים ביוון. רק מעטים מהם התנסו בעבר בשחייה בים הפתוח. ביום האחרון כולם כבר שחו בים.
"כולם נכנסו למים עמוקים והרחק מהחוף – וכולם הצליחו", הוא אומר. "לעזור לאנשים שחיו 30, 40 או 50 שנה בלי ליהנות מהמים, ואז לראות אותם משתחררים – זו תחושה מדהימה".
לפני כשנה וחצי החליטה גם קסטייחה שהגיע הזמן להתמודד עם הפחד. "רציתי להיות מסוגלת להיכנס לים עם הנכד שלי", היא אומרת. "הרגשתי שאני לא נהנית מהחיים במלואם בגלל הפחד הזה". היא נרשמה לשיעורי שחייה בחדר כושר מקומי ומצאה מאמן שהבטיח ללוות אותה עד שתרגיש בטוחה במים. "ביקשתי ממנו להיות סבלני איתי", היא מספרת.
בשנה האחרונה היא שוחה ארבע פעמים בשבוע. לעיתים היא עדיין חשה דקירת פחד כשהיא נכנסת למים עמוקים, אבל היום היא כבר אינה מפחדת להיות במים. להפך. "זה מעניק לי כל כך הרבה שלווה ורוגע", היא אומרת.
בריכת שחייה בקיבוץ נען | צילום: יוסי אלוני/FLASH90
גם מיקי פאוור, בת 70 משיקגו, נמנעה משחייה במשך רוב חייה. כיום היא מגדירה אותה כמפלט שלה מהעולם הדיגיטלי. "אני לא מנותקת משום דבר כמו שאני מנותקת כשאני במים", היא אומרת. "זה רק את והמים".
פאוור רצה מרתונים במשך שנים, אבל באמצע שנות ה-40 לחייה החלו המפרקים לכאוב. בגיל 47 החליטה לנסות לשחות ברצינות.
"כשהייתי מגיעה למקום שבו המים כבר מעל הראש שלי, הייתי נכנסת לפאניקה", היא מספרת. "לא הייתי מסוגלת לשחות כדי להציל את חיי".
היא למדה במתנ"ס מקומי במשך שנתיים והתעקשה להמשיך למרות הפחד.
"פשוט המשכתי להיכנס למים", היא אומרת. "ואז יום אחד שחיתי הלוך ושוב שש פעמים ברצף בלי לעצור". לא חלף זמן רב עד שהשחייה הפכה לתחביב המרכזי שלה. כיום היא שוחה שלוש פעמים בשבוע.
"אני אומרת לכל מי שמוכן להקשיב לי שהוא צריך לשחות", היא אומרת. "מעולם לא הרגשתי טוב יותר או חזקה יותר".
עוד כתבות בנושא
גם המדע מצביע על יתרונות משמעותיים. מחקר בריטי שנערך בקרב יותר מ-80 אלף מבוגרים מצא כי מי ששוחים באופן קבוע נמצאים בסיכון נמוך ב-28 אחוזים למוות מכל סיבה ובסיכון נמוך ב-41 אחוזים למוות ממחלות לב וכלי דם בהשוואה למי שאינם שוחים.
עבור מבוגרים במיוחד, השחייה נחשבת לפעילות אידיאלית בזכות העובדה שהיא כמעט ואינה מעמיסה על המפרקים. מחקרים מצאו כי היא עשויה להפחית עייפות, להקל על תחושות דיכאון וכעס ואף לתרום לבריאות הנפש.
עבור קסטייחה, עם זאת, ללמוד לשחות מעולם לא היה רק עניין אישי.
"אני בטוחה שהנכד שלי הרגיש את הפאניקה שלי", היא אומרת.
מאז שהתגברה על פחד המים, היא ונכדה אוליבר, בן 12, שוחים יחד.
"הצלחתי לבנות גם את הביטחון שלו", היא אומרת. "כי היום אני בעצמי מרגישה בטוחה במים".
עוד כתבות בנושא
