כמדי שנה, לקראת יום כיפור, חיפשנו לנו עוף של כפרות. בשנה שעברה ג'ו ישב לבד, על מדים, מול חצי עוף, צ'יפס ומלפפון חמוץ, ב"עופות שמעון" האגדי בתל־אביב. השנה האוויר של אלול בירושלים תפס אותנו, והחלטנו שהפעם ננסה משהו שונה: חשבון נפש זוגי. התיישבנו ב"עוף בגריל", על רחוב שלומציון המלכה, עומדים מול משימה תפעולית ורגשית לא פשוטה.
ניקיון כפיים. המקום מוכר רק עוף ונראה מעולה. יש מגוון תוספות מסביב, אבל הן לא מצליחות להסיט את תשומת הלב מהעיקר. בעל המקום הוריד עוף מהרוטיסרי, חתך אותו לשניים במספרי מטבח ואמר בחיוך: "לפי איך שזה נחתך, אתם הולכים ליהנות מזה". מתחת למכונת הצלייה המסתובבת שכבו ירקות חתוכים שספגו בעקביות את כל השומן שנטף מהעופות מלמעלה. מה נגיד, מראה מרגש.
השולחן פשוט ונקי. צלוחית חמוצים, עוף שלם מהביל ובקבוק סודה. בעל המקום הציע לנו סכו"ם או כפפות ניילון, אבל לא באנו לפה כדי לשמור על ידיים נקיות.
שני אנשים יושבים על עוף אחד ב־69 שקלים, זה בדיוק מה שצריך כדי לפתוח שולחן של ערב יום הדין.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
יש קסם בלאכול עוף שלם. העור מתייבש ומקבל שכבה מתקתקה, והבשר רך ועסיסי וכמו נופל מהעצם עם מינימום עזרה, בסכין, במזלג או ישר בידיים. העוף מלוח וטוב לא רק מבחוץ, המליחות חודרת עמוק פנימה. הוא עשוי במידה כזאת שלא דורשת שום רוטב כדי לכסות על יובש. אנחנו תופסים את הבשר בשש אצבעות - אגודל, אצבע ואמה מכל צד - קורעים, נוגסים, ואת הקצוות של העצמות מפצחים בשיניים.
על חטא שחטאנו לפניך במאכל ובמשתה. תוך כדי האכילה הראש מתפנה. פעולת הפירוק מעסיקה את הידיים ומפנה את המחשבה. "ספר החינוך" מסביר שכשאדם מקריב קורבן, הוא אמור לחשוב איך הוא עצמו היה צריך לעמוד במקום הקורבן. "זה העוף ילך לכרסום, ואני אלך לחיים טובים". אימא מספרת שהם היו מסובבים תרנגולת אמיתית מעל הראש, אצל הקצב, הוא היה שוחט אותה והם היו חוזרים הביתה עם עוף לסעודה מפסקת. מעשה אבות סימן לבנים.
סביב השולחן הפונה אל הרחוב, כשהמחשבות מתגלגלות על השנה החולפת, צצה בלב תחושה חדשה, הבושה. זה לא עניין של מה בכך לשבת במקום ציבורי, לפרק עוף שלם בידיים ולהתלכלך בפרהסיה. ואולי טוב שכך. הבושה שומרת עלינו כחברה ומכניסה יופי וצניעות לחיים בקהילה, אבל ברמה האישית היא יכולה להיות מחסום. כשיושבים מול עוף כזה, לפעמים צריך לשים את הבושה בצד. יתרה מכך, להסתכל סביב ולראות את כולם יושבים מעל מגשים מפורקים עד העצם, מתלכלכים ומדברים, זו חוויה משחררת. כולם מתבודדים ביחד.
לפרק ולהתפרק. עם כל זאת, קשה הרבה יותר לעשות חשבון נפש ביחד. כשאתה לבד, רק אתה והעוף, אין מסננים. כשאתה עם עוד בן אדם, אתה כל הזמן עסוק בלשמוע את הצד השני, להקשיב ולתווך ולעכל את המחשבות שלך עצמך. כדי לעשות חשבון נפש אמיתי אתה צריך להיות פנוי בראש, והשיח הזוגי תופס מקום. ובכל זאת, יש קסם מיוחד בלשבת יחד, לפרק את המחסומים ואת העצמות, ולנסות להתנקות לפני השנה החדשה.
לשבת לאכול עוף שלם לקראת יום הכיפורים זו מסורת שאנחנו מאמצים. לא חייבים עוף מיוחד (אם כי פה הוא היה תענוג), החוויה היא העיקר. בחיים צריך גם את הלבד וגם את הביחד. אז קחו את מי שאתם אוהבים, תתלכלכו עד המרפקים, ותזכרו שאפשר לעשות כפרות גם עם הרבה שמן על הידיים. צום קל.