יום כיפור מתקרב על כל המשתמע מכך: חשבון נפש, כפרות, התבודדות, סליחות. אבל יש רגעים שבהם חשבון הנפש לא נעשה בבית הכנסת ולא מול פנקס עבירות, אלא דווקא ליד שולחן קטן בפינת רחוב בתל־אביב, עם חצי עוף, צ'יפס ומלפפון חמוץ.
כפרות זה עניין אישי שכל אחד צריך לעשות לבד, אז נאוה נשארה בבית ואני הלכתי למצוא לי איזו פינה לחשבון נפש. נכנסתי ל"עופות שמעון" בשעת צהריים מוקדמת. שמעון כבר 50 שנה סוגר את הבאסטה כל יום ב־16:00. אין פה ענייני פיינשמעקר: לא תפריט של 20 עמודים, לא מנות מורכבות עם שמות בצרפתית. כאן אתה נשאל רק שתי שאלות: אחת - לשבת או לקחת? ושתיים - רבע, חצי או עוף שלם? על הצ'יפס אין שאלה.
השולחן כבר ערוך ומוכן: קטשופ, חרדל, מלח, מפיות בתיאבון, אך ורק מה שאתה צריך כדי להתמודד עם המנה, ובתוך דקה וחצי האוכל מוגש. הכול נקי ומצוחצח, מסודר בעשרה שולחנות זהים. יש משהו כמעט דתי בסימטריה הזאת. המונוטוניות והניקיון כאילו משאירים לך את הראש פנוי להתעסק במחשבות שלך. כל אחד מהיושבים במקום מקבל את אותו סידור: עוף צלוי ועסיסי, עם שמן ושום מרוח מעליו, ערמה של צ'יפס מטוגן וקערה של מלפפונים חמוצים ושיפקות. הנוכחים כולם, למעט גברת אחת, הם גברים בני 50 פלוס. אוכלים עם הידיים, בשקט, מדברים בנינוחות. אין כאן צעקות של שוק או רעש של פלאפליות. יש סוג של התבודדות משותפת: כל אחד עם הצלחת שלו לבד או עם חברותא, עם העצמות הפציחות שמתבקעות תחת השיניים, עם הבשר המלוח שנפרד מהעצם. ועם ערמה של מפיות שהולכת ומתגבהת בקצב תואם לקצב שבו בשר העוף הולך ונעלם.
אוכל נפש. הצ'יפס רך ונימוח, כמעט מתמסר, ממש תוספת לעיקרית. החזה של העוף, בדרך כלל החשש הגדול, יוצא כאן טוב ולא יבש. השומן של העור נמס לתוך הבשר, והעור עצמו מתקלף במשיכה קלה. ביס אחד מלווה במזלג מלא צ'יפס. עוד אחד בנגיסה פריכה של מלפפון חמוץ. עוד אחד עם טפטוף ממיצי השיפקה - פגז! כשאוכלים לבד ממש עוברים תהליך עם המנה.
על דעת המקום. כמובן אי אפשר להתעלם מהקונטקסט. יום כיפור בפתח, ואני חושב על הכפרות. על הקשיים של השנה האחרונה ועל אלה של השנה הבאה עלינו. אולי הרעיון של כפרות הוא לא בהכרח להעביר תרנגולת מעל הראש, אולי אפשר פשוט לשבת מול עוף צלוי, לפרק אותו בידיים, ולעשות חשבון נפש. לראות איך אתה מתמודד עם מה שיש מולך: הצלחת שלך מלאה? תאכל. אתה שבע כבר אבל בעל הבית החליט להעמיס עליך עוד מנה של צ'יפס? גם אותה נאכל, עם או בלי מלח, בלי להתבכיין. בחיים, כמו ב"עופות שמעון", לפעמים יעמיסו עליך עוד משהו שלא תכננת. ואתה צריך להחליט איך להתמודד איתו.
ענייני דיומא. יש משהו מרגיע ברעיון של מסעדה - חלל ביניים, שבו אפשר להיות לבד גם כשמסביב יושבים עוד אנשים. זה בדיוק המקום לחשוב קצת על השנה שעברה ועל זו שתבוא: איך נתקוף את הצרות שלנו השנה? הלוואי שניגש אליהן רעבים. שנהיה מוכנים לסיים הכול בישיבה אחת בלי שאריות ובסוף גם ללקק את האצבעות.
לסיכום. כל גבר צריך מדי פעם לשבת על חצי תרנגולת לגמרי בעצמו ולראות איזו תהיות צצות לו לראש. אז כן - 60 שקלים לחצי עוף, בטשרניחובסקי 6, תל־אביב-יפו. טעים, פשוט, מדויק. ובעיקר - מקום שמזכיר לך שלפעמים חשבון נפש לא צריך להיות מופשט. הוא יכול להיות ממשי לגמרי: על הצלחת, בידיים, בין העצמות. כפרות אישיות, בלי טקסים ובלי דרמה.