הרבה משאבים היו במחסור בזמן הקמת המדינה. אבי ז"ל היה מספר איך במקום בשר אכלו לחם ובמקום ביצים – אבקת ביצים. אך עוד משאב חיוני היה אז במחסור גדול: סבים. תוחלת החיים הייתה אז נמוכה, והנאצים קיצרו אותה עוד הרבה יותר. רק מעטים מאוד זכו ליהנות אז מארבעה סבים וסבתות תומכים ופעילים. היום אנחנו במקום אחר לגמרי: העולם שייך לסבתות.
לא מזמן ערכתי חופה, ואמרתי לזוג הצעיר שיש דבר אחד שבגללו אני מקנא בהם. לא על כך שהם צעירים ויפים, כי כולנו היינו כאלה; אני מקנא בהם על שזכו שכל הסבים והסבתות שלהם עומדים בחופתם. אני לא זכיתי לזה, אפילו לא בקירוב. לא התחתנתי מספיק צעיר, אבל מלבד זאת אנשים לא האריכו אז ימים כמו היום. אם נחזור לימי קום המדינה, הרי כשבן־גוריון היה בן שישים כבר קראו לו "הזקן".
מחקר בריטי חדש הראה שלסבים ולסבתות תומכים יש השפעה גדולה מאוד על עתיד נכדיהם. לפי המחקר הסבתות תורמות יותר מהסבים, ומשום מה ההשפעה של הסבתא מצד האם חזקה במיוחד. אבל מוטב לא לסכסך: כולם וכולן תורמים, משפיעים ומועילים. אני מעז לשער שמה שנכון לבריטניה נכון פי כמה בישראל, מסיבה פשוטה: כאן יש הרבה יותר נכדים. מדינות רבות במערב דועכות היום לקראת שיעור ילודה קטסטרופלי של ילד אחד לזוג ממוצע. בשיעור ילודה כזה יהיו לארבעה סבים וסבתות רק נכד אחד. במדינת ישראל יש לרוב הסבים והסבתות שאני מכיר מספר נכדים דו־ספרתי – בלי עין הרע וכן ירבו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
זו אחת הסיבות שבגללן הסבים והסבתות תופסים אצלנו מקום חברתי אחר לגמרי. לעיתים קרובות הם עמוד התווך של המשפחה כולה, לא רק מבחינה רוחנית וערכית, אלא ברמה הבסיסית ביותר: אם הם לא היו מוציאים את הילדים מהגן פעם־פעמיים בשבוע – ההורים היו צריכים להחליף עבודה.
לפעמים אני רואה סבתות שעובדות קשה מדי, כאשר הן נאלצות לטפל גם בנכדיהן וגם בהוריהן. לא לכל סבא וסבתא מתאים לשכור מיניבוס ולקחת את כל הנכדים בחולצות תואמות לשבוע של קייטנה. אך כשתרומת הדור הוותיק נעשית במינון סביר ובאופן הרצוי להם, היא מעשירה את חייהם של שלושה דורות, ולפעמים ארבעה.
הרבה אנשים שיוצאים היום לפנסיה יכולים לצפות לשנים רבות של פעילות נמרצת בבריאות טובה. הם מנצלים אותן לא רק לטיפול בנכדים, אלא גם ממלאים את אולמות ההרצאות. הפנסיונרים הם התלמידים הכי טובים שאני מכיר: חמש דקות לפני תחילת השיעור הם כבר יושבים במקומם עם מחברת ועיפרון מחודד. נכון שלפעמים הטלפון מצלצל באמצע השיעור ובעליו מתקשה מבחינה טכנית לכבות אותו, אבל הנזיפות שהוא סופג מבני דורו ממריצות את כולם לוודא שוב שהטלפונים שלהם כבויים. כמובן, לפעמים הנכד מתקשר מהצבא, ואז הם חייבים לענות.
לצד ההורים השכולים התרבו בינינו גם הסבים השכולים. אמר לי אב שאיבד את בנו במלחמה: "אני הייתי צריך לקום בבוקר כשנגמרה השבעה, כי יש לי עוד ילדים שאני צריך לגדל. אבל מי יוציא מהמיטה את אבא שלי?"
למעורבות הברוכה של הסבים בחיינו כאן יש גם היבט טרגי: לא תמיד אנחנו שמים לב לכך שלצד ההורים השכולים התרבו בינינו גם הסבים השכולים. אמר לי אב שאיבד את בנו במלחמה: "אני הייתי צריך לקום בבוקר כשנגמרה השבעה, כי יש לי עוד ילדים שאני צריך לגדל. אבל מי יוציא מהמיטה את אבא שלי?" ככל שהסבים והסבתות מעורבים יותר בגידול נכדיהם, כך הם גם מעורבים יותר באבלות על מותם של חללינו הי"ד. "א־לוהים מרחם על ילדי הגן", כתב יהודה עמיחי – ואני בטוח שהוא מרחם גם על סביהם; הלוואי שיזמן לכולם רק טוב וחסד.
השילוב של תוחלת חיים גבוהה עם ילודה גבוהה שדרג את מקומם של הסבים והסבתות בחברה שלנו – ולא תמיד אנחנו מודעים לכך. בישראל של תשפ"ו הסבּאוּת אינה קוריוז אלא עמוד תווך חברתי. במילים פשוטות: לא היינו יכולים בלעדיהם.
כדרכו של עולם, אלו שכבר אין להם סבים וסבתות בעולם הזה יכולים להעריך זאת יותר מאחרים. אנחנו יתומי־הסבים אומרים בקנאה לכל אלו שעדיין יכולים לקבל נשיקה בלחי מסבתא ולשמוע מסבא עוד סיפור על ילדותו: יום יבוא ותתגעגעו אליהם כל כך. אבל גם אם בחייהם של סבא וסבתא לא תמיד ידענו להעריך אותם כערכם, אני בטוח שהם אינם כועסים על כך מלמעלה: סבא וסבתא תמיד סולחים.
מבצע סבתא | צילום: תחיה קוטלרוב