כיצד חשיפה למדיה החברתית בזמן מלחמה משפיעה על המתבגרים

אתן בטח מכירות את התמונה בה הנער או הנערה המתבגרים בבית, מכורבלים על הספה בתוך שמיכה באמצע מרתון של גלילה אינסופית ברשתות החברתיות, תוך כדי נשנוש של עוד קערת פופקורן. זה מתחיל בבדיקה תמימה של מה קרה ונגמר בצלילה חופשית לתוך ים של אינפורמציה שגדולה עליהם בכמה מידות. בין אם זה סרטון טיקטוק או אייטם חדשותי בטלגרם –  המוח שלהם מנסה לעשות סדר במספרים, בפרצופים ובהתראות, כשבסוף התהליך הם נשארים עם סוללה ריקה - גם בטלפון וגם בנפש. הם לא באמת בוחרים להיכנס לחרדה הזו, היא פשוט מגיעה ארוזה בתוך הפיד ומתיישבת להם ישר על התת מודע.

חוקרות ישראליות בחנו בדיוק את המצב הזה - כיצד חשיפה לתקשורת בזמן סכסוך מזוין משפיעה על מתבגרים. המחקר שלהן בדק כיצד חשיפה לתקשורת ולדימויים שונים בזמן מלחמה משפיעה על בריאותם הנפשית של מתבגרים, וכיצד משאבים אישיים עשויים למתן את הנזק. כל המשתתפים, בגילאי 13 עד 18, מילאו שאלונים שכללו מדדים של חשיפה לתקשורת בזמן סכסוך מזויין, חשיפה ישירה קודמת לאירועים כאלה, מצוקה נפשית, תסמינים פוסט-טראומטיים, שליטה עצמית ואופטימיות דיספוזיציונית, כלומר, תכונת אופי יציבה של ציפייה שדברים יסתדרו לטובה.  

מה היו הממצאים? 

הממצא הראשון היה ברור ולא מפתיע: ככל שהחשיפה לתקשורת בזמן מלחמה הייתה גבוהה יותר, כך גדלו גם המצוקה הנפשית וגם התסמינים הפוסט-טראומטיים. כלומר, מה שרואים, נשאר. גם אחרי שהנער או הנערה סגרו את האפליקציה.

אותה אופטימיות דיספוזיציונית מיתנה את הקשר בין חשיפה לתקשורת ובין המצוקה הנפשית, וגם השליטה העצמית הצליחה להפחית את הקשר לחשיפה לתסמינים פוסט-טראומטיים. זאת אומרת, מי שמרגיש שיש לו השפעה על חייו ומי שנוטה לראות את הכוס החצי מלאה, יודע לעבד את המצב ומסתדר טוב יותר עם מה שהוא רואה. הוא לא יוצא מהמצב בלי שריטות, אבל מגיע אליו עם קצת יותר שריון.

אבל החלק שהכי מדאיג בתוצאות המחקר הוא גורם האינטרנט בחשיפה התקשורתית, שכלל גם רשתות חברתיות. בניגוד לשאר ערוצי התקשורת - גם האופטימיות וגם השליטה העצמית, לא הצליחו למתן את ההשפעה השלילית של הגלילה ברשתות. כלומר, מול טלוויזיה, רדיו ועיתונים, האופטימיות והשליטה העצמית עדיין מספקות הגנה מסויימת. אבל הרשתות החברתיות - לא. כנראה מדובר בחיה אחרת לגמרי. אחת שעוד לא מצאנו לה תרופה.

אז מה ניתן לעשות? 

מהממצאים עולה כי חיזוק תחושת שליטה ושיח פתוח יכולים לסייע. הם לא עולים כסף ולא דורשים מרשם רופא. כמו הרבה דברים בחיים גם כאן - צריך רק לדבר. לשוחח עם המתבגרים, לחזק את תחושת השליטה שלהם, להסביר להם מה קורה בעולם בלי לטאטא שום דבר מתחת לשטיח, כדי שירגישו שמישהו רואה אותם ומתעניין בהם. כך יהיו להם יותר כלים להתמודד עם המצב. זה לא פותר את המצב, אבל זה עוזר ומקטין את השריטה. מה שאומר, שגם אם המלחמה מתרחשת רחוק, לפעמים הפיד מקרב אותה עד לספה בסלון.