הערב תיפתח בירושלים תערוכת הצילום החדשה "אשת הברזל", אשר מוקדשת לגבורה נשית באחת התקופות הקשות והמטלטלות שידעה מדינת ישראל. התערוכה היא יוזמה משותפת של ארגון "חכמת נשים" וThe Laura Ben David Jewish Life Photo Bank והיא מוקדשת לצלמת והמספרת לורה בן דוד ז"ל – אישה שהקדישה את חייה לתיעוד חיי היומיום היהודיים בארץ ובעולם. התערוכה מציגה צילומים של נשים שפעלו ופועלות בלב האירועים: חיילות ולוחמות, נשים שהיו בשבי, אלמנות ויתומות, מצילות ומגינות בשטח, נשים שפעלו בחזית ההסברה והעשייה הציבורית. כל צילום מספר סיפור – של אומץ, של כאב, של עמידה זקופה גם כשהלב נשבר.
עוד כתבות בנושא
במהלך הערב יוענקו אותות הוקרה לנשים שפועלן הותיר חותם עמוק במהלך מלחמת חרבות ברזל. אחת הנשים היא איריס חיים, אמו של יותם ז"ל, שבנסיבות טרגיות לא שב מהשבי. איריס תקבל אות הוקרה על פועלה כאם שכולה שבחרה בדרך של פיוס ואחדות והפכה את כאבה האישי לקול של תקווה וחוסן לאומי. "אני לא מרגישה גיבורה אלא אדם רגיל. המילה 'גבורה' באה, מבחינתי, מהמקום של להתגבר על קושי. לא היה לי אף לא רגע אחד שהתייאשתי, רק ברגע שהודיעו שיותם נהרג. זה היה שבר ענקי שגם ממנו הצלחתי להתרומם בהדרגה".
ובכל זאת, מתי הבנת שבשביל אחרים את גיבורה?
הכי מעניין
"בשבעה של יותם כשהגיעו אלפי אנשים להגיד לי תודה הבנתי שקרה פה משהו שאני לא יכולה להסביר. הבנתי שיש הרבה מאוד אנשים שמקשיבים לדברים שאני אומרת. לא ממש הבנתי למה זה קורה, אבל יחד עם ההבנה הזו הגיעה גם תחושת אחריות, לעשות כל שביכולתי להפוך את המקום הזה טוב יותר עבור כולנו".
עכשיו שהמלחמה כביכול הסתיימה, במבט לאחור – איזו מילה הכי מייצגת את התקופה הזו עבורך?
"המילה שאני בוחרת כמייצגת את השנתיים האחרונות היא 'התפכחות'. יציאה מהעצמי שלי ללאומי, למה שמעבר אליי. להבין שאני חלק ממשהו גדול מאוד. האמונה שלי באה לידי ביטוי בתפיסה שאין לי שליטה על המציאות ושדברים לא קורים סתם. בתקופות שלא הייתה לי ודאות ייצרתי לעצמי אותה. הייתי בוודאות גמורה שאין לי שליטה על מה שקורה ושאני יודעת לחיות עם זה. האמנתי גם שיותם בסדר ושאני יכולה לסמוך עליו כי אם לא אסמוך עליו אשתגע.
"אני מאמינה שאני לא לבד פה בעולם הזה ושהכל נעשה באופן מכוון כשהנשמה בוחרת כבר מלמעלה איך ייראו החיים ומתי היא תעזוב את העולם. אני יודעת שאני אדם חזק, שיודע להרים ראש, שמקבל את החיים בצורה מסוימת. אני מאוד אופטימית, מלאה בתקווה שתמיד יכול להיות יותר טוב ושיש בכוחי לשפר את המציאות של חיי".
ובכל זאת בחרת לא רק לשפר את מציאות חייך, אלא להשפיע גם על אחרים.
"אני שמחה שנפלה בחלקי הזכות להשפיע לטובה על אנשים. כמובן יש פער בין מה שרציתי שיקרה לבין מה שקרה. קיוויתי שיותם יחזור הביתה ושאנחנו נתמודד עם כל קושי שיבוא. בסוף הוא חזר אלינו באנרגיה הנשמתית שלו".
מה את למדת בתקופה הזו?
"למדתי המון על החברה הישראלית, על ערבות הדדית, על אהבת ארץ ישראל, על הביחד שלנו, על הכוח האנושי המטורף, על המוכנות למות אחד בשביל השני, על האמונה של כל אחד בצדקת הדרך שלו. יש לנו חברה חזקה מאין כמוה.
יותם חיים ואמו איריס. | צילום: באדיבות המשפחה
"אני תמיד אומרת למשפחות שכולות שהם יוכלו לעבור את זה בכפוף לסיפור שיספרו לעצמם, איך הם ימסגרו את הסיפור – האם כקורבנות או האם כמי שגילו בעצמם כוחות והרימו ראש למרות הכאב הנורא. השבר הוא הדבר היחיד שמצמיח אותנו. זה קשה אבל זאת הדרך היחידה".
עוד כתבות בנושא
במבט קדימה – איזה עתיד את מבקשת לבנות לעצמך, ואיזה עתיד את מבקשת לעם הזה?
"אני מאמינה שארצה להיות בעמדת מפתח בישראל ובעולם כמובילת דרך של עולם שיש בו יותר חמלה ויותר קבלה, פחות קיצוניות ויותר הכלה ואמצע. לעם ישראל אני מאחלת למצוא את שביל הזהב ללב של כל אחד מאיתנו, לראות את כולם כאחים, לעסוק יותר בבניה מאשר בפילוג וחיפוש אשמים. לקבל שלא כולם אותו דבר ולהיות קצת כמו יותם שאמר: 'תסתכלו אחד לשני בעיניים, תגידו מילה טובה, אל תשפטו'. זה בהחלט משהו שיכול לעזור במציאות של היום".